למרות שהוא גדול וחזק יותר מהעכבר, האריה לא מרגיש גאווה כלפיו. הוא לא מקטין את העכבר, לא בז לו ולא מתייחס אליו בזלזול. גם העכבר, למרות שהוא זריז יותר מהאריה ויכול להיכנס למקומות שעליהם מלך החיות בכלל לא חלם, לא חושב שהוא מיוחד בגלל זה ולכן לא משוויץ בזה.
האריה והעכבר פועלים באופן אינסטינקטיבי במערכת אינטגרלית אחת. כל חלקי הטבע – החל מהדומם, דרך הצומח וכלה בחי – מרגישים את המערכת האחת שהם מהווים ולכן לא ייתכן שתשלוט ביניהם גאווה.
הגאווה היא רגש מיוחד למין האדם. האדם והמערכת החברתית שלו הם יוצאי הדופן. מלכתחילה הטבע ניפץ את תפיסת האחדות בינינו, כך שכל אחד מרגיש שהוא חלק בפני עצמו, חלק בדיד ונפרד מהשלם. כך במקום אפס גאווה שהייתה בנו לפני השבירה, זינקנו למאה אחוז גאווה. מכיוון שאנחנו תופסים את עצמנו נפרדים ונבדלים משאר העולם, אז מגיעה לנו הרגשת הניתוק מכולם, וכתוצאה מכך גאתה ובאה הגאווה.
הטבע שבר אותנו בכוונת מכוון, כדי שבמאמץ לחזור ולהרגיש את האחד שאנחנו, בניסיון להתחבר נגד תחושת הפירוד והגאווה, נכיר את דרך מחשבתו המחברת הכול, נעמוד על הצורה המקשרת שבה הוא מקיים את עולמו, ונעלה לדרגה שעל שמה אנחנו נקראים כבר היום למפרע, "אדם".
אדם מהמילה דומה, כי לזה נועדנו, להידמות לכוח העליון שבטבע. מלך החיות יישאר תמיד האריה, אבל מלך העולם יהיה מי שידע לחבר את כולם באהבה.