ישנם סיוטים כאלו שאדם רואה גוף מאיים מתקרב אליו במהירות: רכבת, עוף דורס או אסטרואיד, והוא מסתכל בגוף באימה, פעור עיניים, ולא מצליח להתיק את הרגליים ממקומן.
כך מתנפלים עכשיו לדרוס את האנושות מלחמות ואסונות טבע, דלות עלובה ורעב, משפחות שמתפרקות עוד לפני שנבנו וגושי חברות הניתקים זה מזה כמו קרחונים – והכול קורה במהירות מוכפלת, מעוררת תחושה משתקת של חוסר אונים.
בסך הכול כשמסתכלים במקרים האלו שקופצים עלינו מכל הכיוונים צריך לדוג ולתפוס את המשותף לכולם: חוסר הבנה. אנחנו לא מבינים אחד את השני, לא מאמינים זה בזה, לא מסוגלים להרגיש קרבה; מיליארדי אנשים יש בעולם וכל אחד סגור בתוך עצמו. זאת הצרה הגדולה שלנו שדוהרת ומתנגשת בנו.
אין מעשים שהאנושות יכולה לבצע כדי להינצל מהצרה הזאת, אין לה יכולת להזיז את הרגליים ולברוח מהיצרים שמבעבעים בה וגורמים לה להתנגש בעצמה. אבל יש לנו את הכלי שנקרא תפילה, ובו אנחנו יכולים להשתמש ולבקש: שייכנס בינינו כוח מאחד, שיקרב את האומות והמדינות, יחבר בין אנשים וקבוצות.
בקשות גדולות כוללות בתוכן את כל הבקשות הקטנות ומכסות אותן, לכן בקשה על שלום העולם, על השלמה בין כולם, היא החזקה והמוצלחת ביותר, הקרובה ביותר ל"אוזניים" של הכוח העליון, הבקשה הראשונה להיענות.
אני מקווה שנתעורר השנה להרגיש מה פוגע בנו כל כך, ונבקש שתתחיל להתרקם התקשרות יפה בינינו, שתביא כל טוב לעולם. חיבוק חם לכולם.
