תארו לכם אדם שעשה עבירה חמורה נגד המדינה, ושפטו אותו לעשרים שנות מאסר עם עבודות פרך. אלא שמקום המאסר הוא במקום נידח מחוץ למדינה.
ועוד פרט קטן, אותו אדם לקה במחלת השכחה, והוא שכח שיש לו אישה וילדים, ידידים ומכרים, והוא בטוח שהמקום הנידח עם האנשים שנמצאים סביבו, אנשים שהוגלו כמוהו, הם כל העולם. מעבר לכך אין לו מושג. מה שהוא יודע ומרגיש זאת האמת שלו, תמונת המציאות שלו.
זה הסיפור שלנו על רגל אחת. אנחנו חיים בעולם הזה דורות על גבי דורות, גדלנו בו והתחנכנו על ברכיו. לפעמים הוא נראה לנו מוזר או קשה מדי, אבל אנחנו מתקשים לשים את האצבע על מה עושה אותו כזה. לפי הרגשתנו ולמיטב ידיעתנו נולדנו בו, אנחנו רגילים אליו בסך הכול, ובטח שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו שישנו משהו אחר, שאנחנו בכלל לא שייכים לכאן, שאנחנו נמצאים בגלות.
והגלות היא לא גשמית אלא רגשית. היא ניתוק מהרגשת הטבע האחד על כל מה שיש בו, אנשים, חיות, צמחים ודוממים; ריחוק מתחושת החיבור למערכת מקושרת בהדדיות יפה של רצונות וכוחות.
הגלות הזאת גורמת לנו לראות את העולם מפורד, מיליארדי פרטים נפרדים שיש ביניהם התנגדות ותחרות אגואיסטית, והם חייבים להילחם זה עם זה על החיים ועל המוות, כי זה או הם או אני, אין תפיסה של יחד. והשכחה שלנו? היא מטעה אותנו לחשוב שהמצב הנוכחי שלנו הוא כל מה שיש ויותר ממנו אין מה לבקש.
השאלה היא אם נוכל להפיג את הרגשת הגלות ולצאת לגאולה, להרגשה שכולנו משפחה אחת? איך נתפכח מתחושת הערפול והבלבול של העולם המדומה, נפתח ונעורר איש ברעהו כמיהה לצאת מבית הסוהר ולחזור הביתה, אל האמת, אל החיבור? איך נחדד את המוח עד שהזיכרון יחזור אלינו לאט-לאט, ונרגיש שוב שאחים אנחנו? איך נעזור איש לרעהו?
התשובה טמונה בספרי הקבלה, ספרים שכתבו מי שהתפכחו מהרגשת הגלות, הבינו את האפסיות שבעולם הזה ויצאו לגאולה. בעזרת ההכוונות של החכמים אנחנו יכולים ללמוד את חוקי החיים הרוחניים, את הדרך לטוות קשרים של אחדות ואהבה, כאיש אחד בלב אחד. רק כך ניזכר מי אנחנו, מאיפה באנו ואיך נשוב חזרה למולדת האמיתית שלנו.