כילד שגדל בברית המועצות לשעבר התחנכתי בין סבים וסבתות. סבא אחד היה איש מאמין, והשני קומוניסט מתנגד. הייתי קרוב יותר לסבא המאמין, הדתי, והוא סיפר לי רבות על ירושלים. הייתי בן שש או שבע כמדומני ולא הבנתי הרבה מדבריו, אבל סיפוריו הטביעו בי רושם עז.
כשעליתי ארצה ונסעתי לירושלים לראשונה בחיי, נזכרתי איך סבא היה מספר לי שלירושלים צריך לעלות, ירושלים היא עיר שנמצאת על הר. באותו יום מיוחד התרגשתי עד דמעות. החלום של סבא, שמזמן נפטר, מתגשם אחרי דורות דרכי, דרך הנכד שעולה עכשיו לירושלים.
ירושלים היא המרכז הרוחני של כל העולם. מקום מיוחד עבור כולם. אומנם יום ירושלים הוא יום חגה של בירת מדינת ישראל, יום חג לאומי, יהודי, אבל הוא משותף לכל האומות, לכל עם ועם בעולם. ירושלים ידעה זמנים של מצור ומלחמות, זמנים של שחרור וניצחונות, אבל באשר לבניית שני בתי המקדש וחורבנם, אירועים שהתחוללו בירושלים לפני כאלפיים שנה – המשמעות היא נצחית, השייכות היא אוניברסלית ואין לאיש בעלות על תאריכי החג והמועד. גם לא ליהודים.
על פי חכמת הקבלה, יש הקבלה וקשר ישיר בין מצבה של ארץ ישראל הגשמית ובין המערכת שנקראת "ארץ ישראל הרוחנית". המילה ארץ היא מלשון 'רצון', ישראל היא מלשון המילים 'ישר-אֵל'. מורי הרב"ש הגדיר זאת כך: "הרצון שיש בליבו של אדם, הוא נקרא 'ארץ', ארץ ישראל, שיש לו רצון יָשר-לאֵל, כלומר, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא של אהבת הזולת". ירושלים, מלשון 'עיר שלם', יראָה, עיר שבנויה על יראה מפירוד, ומסמלת את תחושת הנחיצות לשמור על החיבור המושלם בינינו.
במרכז היראה המשותפת של "ישראל", ממש בלב הקשר בינינו, מתגלה רובד רוחני מיוחד שנקרא "הר הבית". הר מלשון 'הרהורים'. ככל שאנו מתגברים על הרהורי השנאה ומכסים אותם באהבה, נוצר מקום איחוד, "הר הבית", ובו אנו בונים את "בית המקדש" – כינוי לקשר פנימי יותר בינינו, לרצון משותף לאהבה.
ברגע שאנחנו מפסיקים לשאוף לחיבור פנימי, הקשרים נפרמים ועם ישראל מגורש. כשעוקרים את השורשים הנסתרים באדמה, ממיתים את העץ כולו. כך היה בחורבן בית המקדש הראשון ובחורבן בית המקדש השני וכך זה נמשך עד היום. ואין מדובר על חורבן של מבנה הבנוי מעצים ומאבנים, אלא על חורבן רשת האהבה שקשרה בינינו לאחד. כי "לא חרבה ירושלים מפני שנאת חינם" (תלמוד, יומא).
אותו כלל תקף גם לימינו. ירושלים תיבנה רק כאשר נקים אותה קודם בליבנו, בקשרים מתוקנים של חיבור ואהבה. כי ירושלים היא לב, היא ריכוז כל השאיפות, ההתעוררויות, ההשתוקקויות לחיבור בינינו; ושם, על אדני על אהבה זה לזה, ובתוך אותה האהבה, יתגלה וישכון כוח האהבה העליון ביותר, חוק הטבע הכללי שנקרא בורא. ירושלים שבלב היא הנקודה הגבוהה ביותר של הקיום האנושי, כמו שהייתה בליבו של סבא.