אלו לא חדשות מתפרצות שהדיכאון והחרדות הולכים ומתפשטים בישראל ובעולם, תופסים יותר ויותר אנשים ומושכים אותם מטה-מטה. גם הידיעה שאין דבר שמשפיע יותר על אדם מאשר חברתו של אדם אחר אינה חדשה, אבל לפעמים אנחנו שוכחים לקשור בין הדברים ולהבין שהתחברות טובה לזולת היא התשובה והתרופה לכל עצב ומחלה. ועוד יותר כאשר היא מלווה במאמץ גופני.
הייתי ממליץ לצאת עם אדם הסובל מדיכאון לטיול משותף בהרים למשל. שם הוא יהיה חייב לאמץ את הגוף, וכך כשהוא מוקף בקבוצת אנשים שיש בה דיבור ער ושירה מאחדת, לצד מאמץ גופני וזיעה, הדיכאון מסוגל לצאת ולהתנדף ממנו. אין יותר מועיל לאדם משילוב בין פעולה פיזית ואקטיביות חברתית.
היום אין כמעט עבודות שאנחנו עושים בידיים. רוב התעסוקות שלנו לא דורשות מאמץ פיזי. אנחנו מעבירים את זמן העבודה ברפיון עד שיעבור היום, ואז נלך הביתה לרבוץ שם בנוחות. טרדות המחיה ועבודת הכפיים שהעסיקו את הדורות הקודמים לא הותירו להם כוח גופני וזמן להיכנס לדיכאון ולפתח חרדות. בדורנו יש מהם בשפע, והם משאירים בנו חללים פעורים שמפילים לעצב וריקנות.
אנחנו מתקרבים במהירות לשלבים מתקדמים בהם תרד מאיתנו עוד הרבה תעסוקה, והעבודה המדולדלת ממילא תלך ותפחת. הגרוע עוד לפנינו. לכן צריכים לחשוב בכובד ראש איזה מענה מסוגל למלא לאדם את המצברים במעש ושמחת חיים. כי מה יש לנו היום כחברה להציע לאדם, לפתח קרנות ולאגור כסף? זה לא מספק.
לאדם דרושה בנייה, יצירה פיזית או רוחנית, אחרת קורה לו מה שקורה בימינו: הוא חי כפול שנים מאשר בעבר – כי הרפואה מחזיקה אותו בחיים – וכאורכם הכפול של חייו נמשכת גם השאלה מה הטעם בהם, והיא מנקרת וחסרת מענה ומתישה.
הפתרון יכול לבוא רק מתוך כך שנתחיל להרכיב חברה חדשה שבה אנשים יעסקו זה עם זה בבניית מעגלי חיבור של קשרים עמוקים הדורשים בטובת הזולת ובאים מהלב. החל מגני ילדים ובתי ספר, דרך כל מערכות החיים, אנחנו צריכים לפתח ולחזק קשרי חיבור בינינו.
בניית אנושות כזו, פיזית ורוחנית, תספק לכולם הרגשה טובה וטעם לחיים, כי בזה נשתלב בחוקי ההדדיות של הטבע. רק כך נוכל מדורנו והלאה לגלות בתוכנו שמחה, התעוררות והתרוממות הרוח.