פריץ הבר היה כימאי מפורסם, יהודי מלידה ופטריוט גרמני. כשאוכלוסיית העולם החלה לגדול במהירות והיבול החל להתדלדל, הוא הציל לפחות מיליארד בני אדם מרעב כשהמציא דרך לייצר דשן אמוניה מחנקן ומימן, "לחם יש מאין". אחר כך, כדי להוכיח את נאמנותו למולדתו גרמניה, הוא ייצר את גז החרדל שנוסה מיד במלחמת העולם הראשונה והיה אחראי למוות הנורא של מעל 3,000 חיילים צרפתים. מאוחר יותר עמד בראש המכון שבו פותח גז הציקלון בי, שהרעיל מיליוני אנשים במחנות הריכוז, ביניהם קרוביו וחבריו שלו עצמו.
איך יכולים לדור באדם אחד, מי שמאכיל אנשים רעבים בעולם ומי שאחראי למותם? לדעתי הבר לא חשב על ההשלכות של המצאותיו, לא של זו ולא של זו. הוא היה מדען בנפשו, והדחף שלו היה פשוט, ליצור משהו אפקטיבי. מה יקרה עם ההמצאה אחר כך, לחיוב ולשלילה, לא היה בהכרתו בשעת מעשה.
מי שהמדע זורם בעורקיו, לא מרגיש את חיי היומיום. עבורו המחקר והיצירה של משהו חדש בעולם, אלה החיים עצמם, ומה יקרה הלאה עם גילוייו, לא מעניין אותו. לכן מי שלוקח מדען תחת חסותו, יכול לסחוט ממנו מה שירצה. וסחטנים יש הרבה.
ובכל זאת, מדען או לא, למעשי אדם יש השלכות. הגרמנים נידו את הבר למרות שניסה בכל כוחו להוכיח שהוא אחד מהם. אשתו התאבדה לאחר השימוש האיום בגז החרדל שהמציא, אחריה התאבד גם בנם. מכריו וקרוביו נרצחו בגז שהוא המציא. בעיקרון כל הטוב וכל הרע שאנחנו עושים חוזר אלינו ואל קרובינו גם אם בצורה בלתי ישירה, ואדם צריך לבחון במה הוא עוסק ולקראת מה הוא הולך. כך גם לגבי מחשבותיו, אם הן טובות או רעות. הן יחזרו אליו בהכרח.
ולעניין הפטריוטיות הנלהבת של פריץ הבר והרבה יהודים בארצות מולדתם בגולה, היא נובעת מכך שהעם היהודי הוא עם עתיק ומפותח, שנמשך בהכרח לאידיאלים הגבוהים שעיצבו אבותיו. כשהוא לא מוצא אותם בעולם, הוא נדחף לעמוד בראש כל רעיון שמסוגל לספק לו אחיזה במשהו משמעותי, נצחי, טוב.
לכן בראש כל מהפכה, רעיון מדיני או חברתי, תמצאו יהודי. עוד תתגלה לנו מידת מעורבותם של היהודים, כרגע אנחנו יודעים רק מעט ממנה. הבעיה היא שתמיד אותם רעיונות יפים שהיהודים נמשכים לקדם, משפיעים לכיוון הרע.
האידיאל היהודי הוא הידמות לכוח העליון, המאחד, הנותן, על פני יצר הרע שבו נברא; האגו, האנוכיות. אבל כאשר לוקחים את אותו אידיאל גבוה נצחי של אהבת הזולת כביטוי לאהבת הכוח העליון, ובמקום להשליט אותו על היצר הרע משתמשים בו בשירות היצר הרע, הוא מתקלקל ומבאיש.
יוצא כך: טמונה בנו אידיאה עתיקה שהיא גם משימה היסטורית, להתחבר כאיש אחד בלב אחד מעל לאגו ובזה להיות אור לגויים ומופת לעמים. במקום זה אנחנו מסבכים ומסכסכים את העולם במלחמות ושאר אסונות.
את הנטייה הפטריוטית, את הנאמנות וההתלהבות, אנחנו צריכים להפנות לרעיון היהודי, ליצירת חיבור הלבבות בתוך העם. רק פטריוטיות כזו תביא תועלת, לנו ולעולם.
רוצים לקבל תשובות לשאלות המהותיות בחיים?
מכללת "קבלה לעם" מזמינה אתכם לקורס "יסודות חכמת הקבלה".