בשבוע שעבר התרחש מקרה מזעזע שבו חסר-בית אנס אישה בקרון רכבת בפילדלפיה. שמונה דקות שבהן אישה נאנסה ואיש מהנוסעים לא התערב ולא יצר קשר עם גורמי הביטחון. שמונה דקות שבהן אישה נאנסה וכמה מהנוסעים העדיפו לתעד את התקיפה בטלפונים הסלולריים. אלמלא עובד רכבת שהזעיק את המשטרה, מי יודע איך עוד הייתה מסתיימת התקרית.
איך הגענו למצב חברתי כזה שבו אנחנו לא מושיטים יד לאדם במצוקה? איך קורית תופעה של חוסר אמפתיה מוחלט? ברור שאיש לא רוצה להתערב בצרות של אחרים שמא ייקלע לסיטואציה מסוכנת ויינזק בעצמו. גם אם יש דחף אינסטינקטיבי לעזור, הדאגה הפרטית לחיינו גוברת ואנחנו מעדיפים להתעלם כאילו כלום לא קורה.
הסיבה לכך היא הטבע האגואיסטי שלנו, רצון הולך וגובר לקבל הנאה לתועלת עצמנו. קיים בנו כמובן רגש לזולת – אבל לרוב הוא רגש ערמומי שמטרתו היא להרוויח עוד על חשבון האחר.
כן, האדם גרוע יותר מחיות. הטבע פועל בהן ישירות ללא פשרות, מפעיל בהן אינסטינקטים ולכן החיות הרבה יותר טובות מאיתנו. בנו יש חלק מיוחד, נתון לבחירתנו החופשית, חלק המיועד להתפתחות אנושית ורוחנית, אבל אנחנו מעדיפים להטעין אותו ביצרים ולמלא אותו בפנטזיות שלנו.
החברה האנושית נמצאת למטה מכל דרגות הטבע – מתחת לדומם, לצומח ולחי. אבל הרגש האגואיסטי לא נמצא בנו כדי שנתפלש בו וניתן לו דרור, אלא כדי שנכיר בשפל שהוא מוביל אותנו אליו, נתבונן בתחתית שאליה הוא מושך אותנו, נתעמת איתו, ונבחר להתעלות עליו, לתקן את הטבע השלילי לטבע חיובי ולהגיע לדרגה המתקדמת שלנו – דרגה רוחנית שמעולם לא חווינו.
בינתיים נוח לנו לעמוד כעדי ראייה מהצד, ואם אפשר, אז להיות הראשונים שיגרפו לייקים על חשיפת האירוע. כמו לדוגמה במקרה שקרה לאחרונה באינדונזיה: נער בן 14 צלל בנהר ונטרף על ידי קרוקודיל. במקום לרוץ לעזרתו, עוברי אורח שלפו את הנייד וצילמו את האירוע, כאילו היה מדובר במופע עוצר נשימה בקרקס נודד.
אין חדש תחת האגו. עוד לפני מאות שנים נערכו קרבות גלדיאטורים – שעשועי דם אטרקטיביים והמוניים ברומא העתיקה. לכן אין להתפלא על האדישות שאוחזת היום בציבור למשמע מקרים כאלה. אפילו בכלי התקשורת בקושי מציינים אירועים כאלה, וכמעט ולא מגנים יחסים מזוויעים כאלו. עולם כמנהגו נוהג. כל אחד עושה מה שטוב לו.
היום אחרי היסטוריה ארוכה של אגואיזם כבר צריכה לעלות בנו השאלה בכל תוקפה: האם אנחנו צריכים לקבל חיים כאלו? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כחברה להמשיך לחיות כך? אומנם מקרה האונס ברכבת רחוק מאיתנו ולא נוגע לנו באופן אישי, אבל כדאי שנשאל את עצמנו כחברים במין האנושי, האם אנחנו מבינים שכבר חרגנו מגדר האנושי? האם אנחנו מבינים שבחוסר תגובה ראויה המקרים יוכפלו, כמו שקרה בעבר במשטרים אפלים? האם אנחנו קולטים שבקצב הידרדרות החברה לא נאפשר בעתיד לילדינו לצאת מהבית ונחיה חיים של פחד ובהלה?
אם גם זה לא מעורר אותנו – וזה עשוי לקרות – אז נידרדר לימים הקשים שעליהם ניבאו הנביאים, זמנים שנאכל זה את זה, כמו שכתוב במגילת איכה: "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן". רק אז, מתוך משבר כבד ומחוסר אונים, כשנבין שהחיים שלנו גרועים יותר ממוות, נפנה לחפש את הטוב.
הייסורים והצרות יחייבו אותנו לעשות חשבון נפש גלובלי, להבין שאי-אפשר לחיות כך ומוכרחים לעשות שינוי לטובה. בהידרדרות המואצת זה יהיה אור התקווה שיניע אותנו לפעול לחינוך החברה ולתיקון האדם, והאגואיזם ההרסני ישמש לנו כמנוף לפיתוח יחסים חדשים וחיוביים הכוללים אדיבות, ידידותיות ואהבה.