היום מסיימים תלמידי היסודי וילדי הגנים את שנת הלימודים הכי פרועה ומקוטעת, ומצטרפים לתלמידי חטיבות הביניים, החטיבה העליונה ועובדי ההוראה שכבר יצאו לחופשה. זו הייתה שנה של סגרים חוזרים ולימודים וירטואליים שגבו מחיר לא פשוט.
לפי נתוני משרד החינוך, מסקר של יועצות חינוכיות שנערך בינואר עולה כי כ-30% מהתלמידים דיווחו על מצוקה רגשית, כ-60% מהיועצות החינוכיות אמרו שתלמידיהן דיווחו על תחושת בדידות, ונראה כי הנזקים האמיתיים עוד לא התבררו.
אינני מכיר מקרוב את מערכת החינוך, לא יודע כיצד היא מתנהלת מבפנים. בגילי המופלג אין לי אפילו נכדים בבתי הספר, אבל הדאגה מכרסמת בי כלפי הדור הצעיר, ואני נע בין ייאוש לתקווה בשאלה: האם נצליח אי-פעם לקרב את התלמידים לערכים של אהבת אחים, אהבת ישראל, אהבת אדם, "ואהבת לרעך כמוך"? האם סופסוף נגיש לפניהם את חכמת החיבור האנושי ואת היחס הנכון לסביבה ולטבע העליון?
כמורה שמלמד את חכמת הקבלה, אני יכול להגיד בבירור שהפיגור שלנו בחיבור האנושי הוא הגורם לכל הרע, כולל המגפה הנוכחית, בעיות האקלים ועד לצרות פרטיות אישיות. לכן ברור לי שהדבר שצריך להטריד אותנו ביחס לדור הבא הוא איך אנחנו מסבירים לילדים שהכול תלוי בהתקרבות בינינו?
הבעיה היא שאנחנו המבוגרים טרם גילינו והפנמנו שהעתיד הטוב שלנו תלוי בחיבור בינינו, ולכן אנחנו לא דואגים להעביר את המסר הלאה לילדים, וחבל, כי דווקא בגיל הרך הם יכולים לקלוט זאת בקלות. אז עוברות השנים, ואני לא רואה שיש נטייה לתקן מן היסוד את מערכת החינוך. להעצים את העיקר בחיים שלנו.
העיקרון של חיבור בין בני אדם, והעובדה שלאורו אנחנו חייבים ללכת כדי להתפתח, הוא לא פקודה מוסרית שיורדת מאיזה משרד חינוך באמריקה או באירופה, אלא זו פקודת הטבע. הטבע מחייב אותנו להיות מקושרים יותר בינינו, בצורה נכונה והדדית, כגוף אחד.
בחיבור נכון בין בני אדם אנחנו מתקרבים להזדהות עם תכונות הטבע, ובכך נפתרות הבעיות בכל הרמות. לכן מחובתנו ללמד את הילדים איך להתחשב זה בזה, להתקשר באופנים ובמצבים שונים, ולהתעצב בהתאם לטבע העגול, המקושר, השלם. יש שפע של דרכים להעברת המסר: להראות לתלמידים איך פועלות מערכות הדומם, הצומח והחי, איך בין המערכות האלו קיימת הדדיות; ולמרות שבטבע האחד אוכל את השני, אפשר להמחיש להם את ההדדיות השלמה שנראית בתצפית על הפעולות הללו. רק מתוך המודעות והגילויים האלו נגדל ונתפתח כאנושות בריאה.
אז נבין שאין ריחוק של ממש בינינו. אומנם מורגשים בינינו כוחות גדולים של ריחוק ודחייה, יצרים אגואיסטיים שמגבירים בינינו את התחרותיות והאלימות. אבל למעשה הם רק נותנים לנו הזדמנות להתעלות על עצמנו ולהתגבר בחיבור הדדי. אם רק נבין את המכניקה הנפלאה הזאת של הטבע, נעלה להישגים גדולים. אם לא, ניכשל בכל מערכת יחסים. בכל מערכה, בכל תחום, כלכלי, אקולוגי, מדיני, מחקרי.
אני משער שכרגע לצוותי ההוראה אין חופש פעולה להטמיע את הערכים והתובנות האלו כשיטה מובנית, אבל מספיק אפילו פה ושם לזרוע את כללי החיבור על פי חוקי הטבע, ובבוא היום הם יניבו מהתלמידים פירות טובים לחברה כולה.