הדור הצעיר מתעד ומצלם את עצמו כל יום כל הזמן, ולא פעם הצילומים מעמידים אותו במצבים מאוד לא בטוחים. בשנים האחרונות לפחות 300 בני אדם נהרגו ברחבי העולם כאשר ניסו לצלם את עצמם במקומות מסוכנים, ועקב כך נפלו אל מותם מגובה רב, או טבעו במפלי מים.
ומה אפשר לעשות? רק לחזור ולהסביר, להזהיר עד כמה זה חמור ואסור, ובאיזה מחיר זה יכול לעלות. גם חקיקה מתאימה יכולה להועיל אם כי בצורה מוגבלת. העיקר לנסות להסביר את התופעה, כי ידע הוא ההגנה הכי טובה.
"לצלם" פירושו לתפוס את עצמך בנצח דרך הרגע. הצורך לצרוב את עצמך בנצח נובע מתוך כך שהאדם לא יכול להסכים עם העובדה שהחיים שלו קצובים ומוגבלים. לא מסוגל לקבל ולהסכים עם זה בשום פנים. אדם רוצה לחיות עד אין סוף, ולא בכדי, אלא מפני שהמקור שלו נמצא שם – באין סוף.
כבני האדם אנחנו קשורים בקשר ישיר אל השורש הנצחי, הכוח העליון שבטבע, ולהבדיל מן הדומם, הצומח והחי, אין לנו נקודת אחיזה אחרת, מקום בעולם הזה שאליו אנחנו קשורים ומקבלים ממנו הזנה. לכן האדם הוא היצור היחיד בטבע שעושה חשבונות כמה יחיה ומתי ימות, ומנסה להערים על מגבלות הזמן, להפגין את היותו מעל תנועה ומקום. למעלה מהטבע.
אני מבין את זה, מרגיש את התופעה הזאת גם בי. לא בצורה קיצונית שאלך להצטלם על קצה צוק, אבל מספיק כדי שאבין ואזדהה. הרי זה מעל ומעבר לרצון פשוט למשוך תשומת לב, זה נרקיסיזם – אבל ברמה גבוהה מאוד. לזה הצילום משמש את האדם, להוכיח שהוא שייך לכוח שהזמן לא שולט בו.
זאת גם הסיבה שתופעת הצילום העצמי, הסלפי, התפרצה כך. הנרקיסיזם שמתפתח בנו עם הדורות וגדל, או היצר בתוכנו שנקרא אגו, רצון לקבל, גרם לכולנו – שהסתובבנו משך אלפי שנים בעולם עם רצונות יחסית בסיסיים רגילים ופשוטים – ללקות בנרקיסיזם ברמות גבוהות. אנחנו מסתכלים בתצלום העצמי וחושבים: "אה, איזה יפה אני, כמה אני טוב". ממש כמו נרקיסוס שראה את השתקפותו באגם, התאהב בה ומת מצמא כי לא היה מסוגל לפגוע בבבואתו הנערצת, כך גם אנחנו מסוגלים לוותר על החיים בשביל להנציח את צַלְמֵנו בתצלום.
המעשה האמיתי שאנחנו מסוגלים לעשות לטובת הצעירים, וטובתנו שלנו, הוא ללמוד שאותה אהבה עצמית מזיקה לנו מאוד, לא כשלעצמה, אלא מפני שהיא מנתקת אותנו מהשורש שלנו, מהכוח העליון שתכונתו היא אלטרואיסטית, ולכן הוא חומק ומתרחק מאיתנו, ואנחנו מתרחקים מהנצח.
הדרך לפרוץ ולצאת ממעגל האהבה העצמית היא להשתדל באהבת הזולת. ברגע שאדם יתחיל להרגיש שהלב שלו קשור בלב של האחרים, בנשמת האנושות והטבע בכלל, מצד אחד הוא לא יפחד יותר מהמוות, ומצד שני הוא בשום פנים לא ילך ויסכן את חייו, כי יהיה בטוח שלמרות שהגופים ממשיכים כדרך כל חי להיות כפופים לזמן, הוא עצמו השיג קשר אמיתי עם הנצח.