אמש התאספנו יחד לסעודת מקובלים וירטואלית, כראוי לדורנו ההופך וירטואלי. כל אחד ישב מול מסך המחשב הביתי שלו, וממנו נשקפו אליו אלפי זוגות עיניים מחייכות של חברים ותלמידים מרחבי העולם שהשתתפו בסעודה.
בתפריט ארוחה פשוטה: לחם, בצל, שמן זית וכוסית משקה. לא הכנו תבשילים אנינים לקראת הסעודה. אנחנו לא נוהגים לעשות סעודות כמו מלכים או שועי עולם כי יש לנו עניין אחד: להתרכז במהות הסעודה כמנהג המקובלים.
לפני כאלפיים שנה, אחרי שנחרב בית המקדש השני, נפוצו היהודים בעולם, מי לאירופה ומי לאסיה. גם המקובלים התפזרו ביניהם. אלו שחיו במזרח אירופה, בעיקר ברוסיה ופולין של המאה ה-16 עד המאה ה-19, פיתחו את עניין הסעודה בצורה המתאימה למצבם.
הם שתו לחיים עם משקה חריף שהיה שונה ממקום למקום, וודקה, סליבוביץ', בראשקה ועוד משקאות שהיו מקובלים באזוריהם. לא היה להם כל כך מה לאכול. הם חיו בעוני גמור, והאמת היא שהם לא היו צריכים יותר מזה כדי לסעוד. כך קבעו ש"סעודה" פירושה פרוסת לחם עם קצת שמן ובצל – אותם מצרכים שבדרך כלל היו בהישג יד של כל נפש.
אוכל הוא הרצון הבסיסי ביותר של האדם, צורך הכרחי. ולחם? הוא אבי אבות המזון בכל התרבויות והעמים. הוא יכול ללבוש צורה של פיתה או לחמנייה, כיכר מלבנית או מעוגלת, להיאפות בשיטות שונות ומשונות, אבל הבסיס משותף לכולם – קמח. כמו שכתוב, "אם אין קמח אין תורה". והתורה? כל התורה היא הלימוד איך להתקשר ולהתקרב זה לזה בצורה לבבית עד כדי כך שנרגיש כאיש אחד בלב אחד, כדוגמת מערכת הטבע והכוח העליון האחד שבה.
מאז ומתמיד אכילה משותפת היא הפעולה הראשונית והטבעית שמחברת בני אדם בכל קצוות תבל. בעזרתה אפשר, אם מכוונים נכון, לגלות כוחות רוחניים נפלאים שחבויים בין בני האדם. כמו שכתב השל"ה הקדוש: "זה עניין מצוות הסעודה שנצטוו עליה, לא הוללות וסכלות והשיגעון, אלא סוד הסעודה היא סוד הדביקות גוף ונפש".
בימינו הקורונה כפתה עלינו סעודה וירטואלית. היא חייבה אותנו לריחוק גופני, ולא לכולם הדבר קל. אנחנו רגילים לגעת כדי להרגיש קרבה, אבל הריחוק הגופני יכול להיות מועיל אם הוא משמש במודע ליתר חיבור. כך אדם לא משלה את עצמו שהוא קרוב למישהו רק בגלל שהוא מחבק אותו, אלא נדרש ממנו להתאמץ להרגיש את האחרים בתוכו, לפתח חיסרון לגלות בתוכו געגוע לדבקות הלב. התקשרות כזאת הכי מתאימה לתקופתנו, שבה הפנימיות כבר צריכה לתפוס את מקום החיצוניות.
עד היום תפסו החיים הגשמים את כל העולם שלנו, מילאו את כל האופק ומשכו את מלוא תשומת הלב. ועכשיו הקורונה עוזרת לנו להתנתק מהם בהדרגה, למצוא טעמים חדשים רוחניים בעולם.
בנינו עולם שיש בו עושר עצום של אפשרויות חומריות, והלכנו בו לאיבוד כמו ילד מהופנט בחנות ממתקים שעוזב לאימא את היד. אבל אנחנו מתחילים להבין בהדרגה שלא קיבלנו כלום מהעולם הזה, שאנחנו לא מאושרים בכלל. כך נתחיל לברר מה הכרחי וחיוני לחיינו – כמו שמסמלים הלחם והבצל – ונפנה לחפש את "אימא", את הקשר האבוד עם מערכת הטבע והכוח העליון שבה. השביל שמוביל אליה היא אהבת הזולת.