בעיר ליסבון, בירת פורטוגל, החיים זולים. חנויות זעירות פזורות ברחובותיה הצרים. התושבים ידידותיים ומסבירי פנים, והשכנים ישמחו להזמינכם לכוסית יין מהיקב המקומי. מזג האוויר בפורטוגל נפלא, חמים ונעים, החופים מדהימים ונפרשים מדרומה ועד לצפונה של המדינה החלומית, והחול רך ולבן.
בשנים האחרונות צעירים רבים עוזבים את ישראל, זולגים מהמתח הישראלי כדי לחיות בפחות לחץ. הם קונים שטח אדמה בפורטוגל, שם התחבורה נוחה, מחירי המחייה זולים והעתיד הסוציאלי נראה מזמין יותר; או שהם עוברים לברלין ולערים מפתות אחרות ממניעים דומים. אם יש מהם שחשבו פעמיים האם לרדת מהארץ לזמן מה, אז המצב הביטחוני המעורער והקורונה שהוציאה המוני אנשים לחל"ת עזרו להם להחליט. המגמה ברורה: האוכלוסייה היהודית בארץ תמשיך להצטמצם בקצב מהיר.
עוד לפני קום המדינה תיאר בעל הסולם, המקובל ואיש הרוח הגדול, את העזיבה שאנחנו רואים היום: "כל מציאותנו במדינת ישראל היא בסכנה. משום שלפי סדר הכלכלה הנוהגת, עוד יעבור זמן מרובה מאוד מטרם שכלכלתנו תהיה יציבה. ומועטים מאוד שיוכלו לעמוד בניסיון להתענות בארצנו בשעה שיש להם עצה להגר לארצות אחרות עשירות. ולאט לאט יברחו מהסבל עד שלא יישאר מספר הראוי להיקרא בשם מדינה" ("כתבי הדור האחרון").
כמו מקובלים לאורך כל הדורות, גם בעל הסולם השתוקק לגור בארץ ישראל, והתנאים הקשים בכלל לא הרתיעו אותו. כאשר עלה ארצה ב-1921, ישראל הייתה ענייה מרודה, לא היה בארץ שלטון יהודי, לא יישוב מסודר. כלום.
השאיפה הגדולה של המקובל לגור בארץ נבעה מהרגש הרוחני העמוק שרק כאן העם היהודי יכול לממש את תפקידו ההיסטורי. לכן עלה ארצה. לא כדי לברוח משנאת העולם, אלא כי רצה לתת לאנושות את מה שהיא ייחלה לו מהיהודים בתת-הכרתה. כלומר, בעל הסולם עלה כדי לפתח על אדמת ישראל את מה שכינה בכתביו "הדת האלטרואיסטית הבינלאומית". הוא לא התכוון לדת במובן הרגיל של המילה, אלא כך הגדיר את שיטת החיבור, את יישום חוקי האלטרואיזם של הטבע בחברה האנושית, חוקים שמסתכמים בפסוקים חברתיים כמו: "ואהבת לרעך כמוך", "איש את רעהו יעזורו", "על כל פשעים תכסה אהבה".
מתוך כך כתב בעל הסולם, שאם היהודים בישראל יקבלו עליהם את המשימה לבנות את האלטרואיזם הבינלאומי הזה בדמות חברת מופת, אז "מלבד שייתן להם סיפוק להיות אוונגרד [חלוצים] לגאולת העולם, שידעו שכדאי לסבול משום זה. אלא גם יוכלו לשלוט בנפשם להוריד רמת חייהם בעיתו, ולעבוד הרבה, בשיעור שיבטיח כלכלה יציבה למדינה". זאת אומרת, אם המטרה הרוחנית לאחד את כלל החברה האנושית בקשרי אהבה, תעמוד לנגד עינינו, אז לא רק שיהיה לנו כוח לדבוק בארץ, אלא גם נתמלא מרץ ותקווה ומשמעות בקיום שלנו על אדמתה.
זאת הסיבה שמיותר לנסות לשכנע צעירים להישאר כאן. להחזיק אותם בכוח זאת לא הדרך. לא לשכנע אנחנו צריכים, אלא להסביר להם מי אנחנו עם ישראל, מה ייעודנו ומה חלקנו בפאזל האנושי. אם הצעירים יבינו את זה, הם לא ירצו להימלט למרות טירוף המערכות, לא יסתפקו בהתרחקות לגבעה פורטוגזית שקטה להעביר בה את חייהם. הם יבינו שלבנות את העתיד כך שיניב תוצאות יפות הם יכולים דווקא אם יבנו את עצמם כאן, במדינת ישראל, בארץ ישראל, במקום שבו הם נמצאים עם העם שלהם, וביחד מכאן יכולים להיות כמגדלור עולמי.
המסר הזה ידבר רק לאנשים שישמעו את הדברים האלו ויגלו בתוכם משיכה ושייכות לרעיון. מי שלא ירגיש כך ימשיך להידחות מהארץ וייפלט ממנה כנראה בכל מקרה.