מאז החל רצף הפיגועים בערי ישראל, הפחד צורב את הלב כמו חומצה. אנשים הולכים ברחוב בחשדנות, הגב מתכווץ בדריכות והעיניים מחפשות אוטומטית מקום מילוט. כל יללת אמבולנס מעלה מחשבות של ייאוש או מעוררות בהלה, ודי! אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה, בחרדה, באימה, בלב שוקע.
לא צריך לשחק כאילו כלום לא קורה. אסור להתנהג כאילו הכול כרגיל. אלא כולנו צריכים לשמור על עצמנו, לשמור זה על זה, להיות עירניים ולפתוח עיניים.
ברובד פנימי יותר, מוטב שנלך לאורם של גדולי ישראל, שכתבו לנו כי "עיקר המגן בפני הפורעניות הוא האהבה והאחדות, וכאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורעניות לחול עליהם" ("מאור ושמש").
המקובלים מלמדים שכל ישראל חברים, מחוברים זה בזה, אלא שאנחנו לא רואים זאת ובטח לא מרגישים זאת. אבל הקשר הרוחני הוא ישיר: חיבור הלבבות שלנו מקרין לטובה על החברה כולה. לכן לצד תופעת המחבלים שצריך לעקור משורשה, לטפל בה ביד קשה כמו שכתוב בתורה, "הבא להורגך השכם להורגו", עלינו לפעול בכל הכוח לאיחוד ולערבות הדדית בינינו.
רק אם נוכל לבטוח זה בזה בעיניים עצומות ובלב שלם נוכל לזכות להרגשת ביטחון ברחובות שלנו. אבל כל עוד אנחנו מעדיפים לחיות כל אחד בתוך בועה משלו, להסתובב ברחוב נעול על עצמו, לעמוד על המשמר לדאוג רק לשלומו, אז נוצר בינינו כדור שלג ואנחנו מתגלגלים ומידרדרים במדרון, נעטפים בעוד שכבות של קור וניכור, מתרחקים זה מזה עד לאסון הבא.
התורה שלנו כולה אהבה, היא כוללת את הכלל הגדול ביותר, "ואהבת לרעך כמוך", ועלינו ליישם אותה גם ברגעי שלווה ולא רק בזמני אימה. כי התעוררות לאהבה בינינו תעורר כוח עליון, והוא אשר ישמור עלינו מכל משמר.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"