ת הפאזל הראשון המציא עד כמה שידוע החרט ויוצר המפות ג'ון ספילברי. זה היה בשנת 1760 בקירוב, כשהדביק מפה שצייר על גבי לוח עץ, וחתך אותו לחלקים; כל חלק ציין מדינה. כך נוצר משחק השכלה גיאוגרפי – תחילה לתלמידי בריטניה ואחר כך לילדי כל העולם. פאזל הוא אחת הדוגמאות היפות שיש לצורת החיבור בין הפרטים במציאות.
התקופה המורכבת הזאת, עם ריבוי האירועים שכביכול אין קשר ביניהם, מזכירה חלקי פאזל המפוזר לכל עבר בחדר. אבל בהחלט יש קשר בין שרפות ורעידות אדמה למחאות והפגנות, בין וירוסים ביולוגיים לסכסוכים בין עמים. הם מתחברים כמו פאזל: בחלק אחד יש בליטה, בשני מגרעת, וכך יש מקום לכניסה זה בזה. כמו פלוס ומינוס. רק בצורה כזאת אפשר לממש חיבור, בכל מקרה, בכל רמה, מדומם, צומח וחי, ועד אנשים ומה שביניהם.
מהפאזל אפשר ללמוד איך להתייחס למגרעות שאנחנו רואים סביבנו, כמו גם למעלות שאנחנו מזהים. נניח ואנחנו רואים "מינוס" באדם כלשהו – דעה הופכית לשלנו, צורת מחשבה מנוגדת, תכונה שנראית לנו שלילית, אז אנחנו יכולים להגיע עם "הפלוס" שלנו נגד, ולחבור אליו. ולהיפך. איפה שאנחנו רואים פלוס באחר, שם אנחנו מזהים את המינוס אצלנו ובעזרתו מתחברים. זאת אומרת, הטבע מעורר בנו תכונות הפוכות, וההופכיות הזו היא יפה וטובה, לא צריך לשנות אותה בשום אופן.
אבל לפעמים ילדים רוצים לקחת מספריים ולחתוך את "כל האלו שבולטים" כדי להרכיב את הפאזל. כי נראה להם שהבליטות האלו סתם מפריעות להם לצרף את חלקי התמונה, ואם היו קווים ישרים היה יותר פשוט וקל. או שהם מנסים בכוח להכניס את החסר בתוך החסר ואת המלא במלא. כך גם אנחנו אנחנו בדרך כלל.
ואנחנו צריכים להבין שכל מה שיצר בנו הטבע הוא מאה אחוז נכון, כל אחד הוא מאה אחוז מוצלח ושלם. רק את הקשר המתאים בינינו אנחנו צריכים לאתר ולבקש לחבר. כך נראה מיום ליום איך אנחנו יותר קרובים – אנשים, מדינות ועמים. עד שהפאזל יתחבר והתמונה עם כל הקשרים תתבהר.