דמות המוות עמדה והשחיזה את המגל, נקלע לשם אדם אחד ואמר, "אוי, הנשק הזה הרג כל כך הרבה אנשים".
"לא, לא אני הרגתי אתכם" מיהרה לענות הדמות; "אלו אתם שהורגים אחד את השני, ואז מאשימים אותי. פעם הייתי זקופה ויפה, פגשתי את נשמות בני האדם והובלתי אותם למקום שבו יוכלו לנוח. רק אחרי שראיתי את המוות שאתם זורעים לבשתי בגדי אבלות שחורים, שהדם לא יהיה ניכר עליהם. גם חבשתי גלימה בעלת ברדס שתסתיר את עיניי – אני לא אראה את השנאה ביניכם, ואתם לא תראו את דמעותיי".
אם כך לשם מה המגל?" הוא שאל. "הדרך לגן עדן מלאה עשבים שוטים" ענתה דמות המוות; נאנחה, הניפה את המגל על כתפה והלכה.
הסיפור הזה מסמל עבורי את המהפך שמתרחש באדם כשהוא תופס שאנחנו גורמים למוות במו ידינו בעודנו בחיים. כשהתובנה מכה בו, הוא מפסיק לפחד מהמוות הגופני, ופחד גדול תופס אותו מהגורם הממית העיקרי: היחס שלנו אחד לשני.
העולם שלנו הוא גיהנום.
אנחנו מתייחסים זה לזה באופן איום. זה האגו שבנו שגורם לנו להיות מכונסים בעצמנו, דרוכים בעיקר לצרכינו ועיוורים לטובת הזולת. האגו מסית אותנו, מחבל בינינו וקוטל.
שערי גן עדן הם פתח הכניסה לתכונת ההשפעה והנתינה, למידת האהבה, להרגשת הזולת כמו את עצמך. אבל הדרך לכניסה נסתרת, מכוסה עשבים שוטים שצריך לקצור, כמו: גאווה, אנוכיות ותאוות שליטה באחרים. השחיזו את המגלים.
✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "