מאז ומעולם היו הערים הגדולות, המפוארות, המתקדמות, סמל להצלחה של הציביליזציה האנושית. אבל כעת, בתקופה שנראית כסיום התפתחות האנושות, גורלן מדאיב את הלב. אז מה יעלה בגורל הערים בזמן המעורפל שבו אנו חיים? ננסה לתפוס מגמה חדשה בחיתוליה.
בבל, שנחשבת למטרופולין הראשון בהיסטוריה, נצצה פעם מפאר ומיוקרה. היא ידעה עליות וירידות במהלך ההיסטוריה שלה ואפילו נולדה פעם מחדש, אך כיום, נותרו ממנה חורבות בלבד, והיא הפכה לאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
כבר בעת העתיקה כונתה רומא "העיר הנצחית", והיא אכן עומדת על תילה גם כיום, אבל עַם אחר שוכן בתוכה, ומדינה אחרת מארחת אותה בגבולה. היא לחלוטין כבר לא אימפריה. הקולוסיאום המופלא הנגלה לעיני התיירים בפתח היציאה מהמטרו ממחיש את הפער העצום בין העבר להווה.
אנשים נמשכים לערים גדולות הודות לשלושה גורמים: עבודה, איכות חיים, מעמד. ערים משמעותיות הן סמל הצלחה, כרטיס הביקור של מדינה או אזור כלשהו. לונדון, פריז, ניו יורק, הונג קונג… השמות הללו הפכו למותג בפני עצמו. מאחורי כל אחד משמות אלו ודומיהם ישנו מרחב שלם, תרבות בפני עצמה, השקפת עולם.
אבל יש שני צדדים למטבע: במהלך מיתון ומשבר אותו שם יכול להפוך לסמל של קריסה. ודטרויט בארה"ב היא הדוגמה לכך. קריסתה של דטרויט הייתה כה משמעותית שהיא אפילו הטביעה מושג חדש – "דטרוטיזציה". השאלה היא, האם הערים האחרות ישרדו?
זה זמן רב שאני מדבר על כך שהציוויליזציה המודרנית מיצתה את משאביה להמשך צמיחתה. ולא רק אני, אלא גם אקולוגים, סוציולוגים, כלכלנים ומומחים רבים בתחומים שונים מזהירים על כך. ההבדל בינינו הוא שאני מצביע על משבר שורשי ברצונות האדם, על כך שהפרדיגמה האגואיסטית הגיעה למבוי סתום, על כך שאנחנו לא מסוגלים עוד לספק את צרכינו והנאות חיינו בצורה מאוזנת. ניתן לומר שהגענו לתקרת הזכוכית, או שירדנו לשיא השפל. וזה המקור לכל הפרות האיזון שלנו, שהולכות ומתרבות בקצב מסחרר.
ייתכן והעולם היה ממשיך להסתחרר במערבולת ללא הבנת המצב, אבל נגיף הקורונה האיץ דרמטית את התהליך. שתי תוצאות של הופעת הנגיף בשילוב המשבר ברצונות האדם הן תחלואה גבוהה מאוד ועלייה באלימות בערים אמריקאיות. וללא קשר לסיבות פוליטיות וחברתיות אחרות, כבר ניתן לראות שינוי במעמד הערים כתוצאה מכך.
ניקח לדוגמה את ניו יורק, עיר שמהווה סמל סטטוס אמיתי. מרוכזים בה למעלה ממאה מיליארדרים וכמעט מיליון מיליונרים. לא קיים עוד ריכוז כזה של בעלי הון בשום מקום אחר בעולם. עם זאת, גם כאן, בעקבות המשבר, התגלה הצד השני של המטבע: אחוז אחד מהאוכלוסייה משלם כמעט מחצית מכל כספי המיסים ודווקא הוא החל לנטוש את העיר.
באמצע אוגוסט איבדה ניו יורק חמישים אחוז מבסיס המס שלה. המושל אנדרו קואומו התחנן בשידור טלוויזיוני בפני בעלי האמצעים שישובו לעיר. אבל הם לא ממהרים לעשות זאת. מחוץ לעיר, הם מצאו את עצמם משלמים פתאום פחות מיסים. קתרין ווילד, ראש העמותה ללא כוונת רווח של אנשי העסקים הגדולים בעיר, אמרה: "הם לא רוצים לחזור. אנחנו מאוד חוששים שנפסיד אפילו יותר ממה שהפסדנו עד כה".
"בשכונות עשירות מאוד בעיר, האוכלוסייה התדלדלה ביותר מארבעים אחוז", כותב פיטר ואן ביורן. "ככל שההכנסה באזור מסוים גבוהה יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יתרוקן מתושביו. סוכנת הנדל"ן אמרה לי שלהערכתה אפילו בבניין המגורים שלי, שבו כשלוש מאות יחידות דיור בעלוּת ממוצעת בלבד, ינטשו כשליש מהדירות".
התהליך כבר בעיצומו: בזמן שהמוחים החריבו אנדרטאות ברחובות, נגיף הקורונה החריב את האידיאלים של העידן הקודם. הבעיה של ניו יורק היא אובדן המעמד שלה. והיא לא היחידה שנפלה למלכודת הזו. טורים ארוכים של עריקים נמשכים גם מערים אחרות.
כמובן שאנשי מעמד הביניים לא יוכלו לעזוב את המטרופולין שלהם כל כך בקלות. אך המשיכה שלהם הולכת ופוחתת, הברק דעך, ואלו שעזבו, לרוב לא יחזרו. אם ירצו, הם עשויים לבקר באולם הקונצרטים "קרנגי הול" או במסעדה כלשהי, אך בסופו של דבר גם הצורך הזה ייעלם.
הלך המחשבה של האדם הוא שמשתנה. החיים בעיר גדולה כבר אינם סימן להצלחה. זה לא הנגיף, אלא כוח פנימי כלשהו, כוח התפתחותי, הוא שהופך את סדרי העדיפויות שלנו ומכוון אותנו לאופקים אחרים, שלא מסתתרים מאחורי גורדי השחקים.
נוסף על כך, תהליך שינוי מודרני נוסף המשתלב עם תהליך נטישת הערים הוא העבודה מרחוק, הלמידה מרחוק, שירותים מקוונים, טכנולוגיות ייצור מתקדמות ועוד ועוד. מבחינה פנימית וחיצונית, הדור החדש מתרחק במהירות מכל תפיסת השגשוג וההצלחה שנבנתה עליו במאה העשרים.
ערים מודרניות, הגדלות לרוחב ולגובה, אינן תואמות את היחסים החברתיים שרק מתחילים להתרקם, אך כבר ניתן להבחין בהם בקווי המתאר של העתיד. אחרי הכול מהות החיים עצמה משתנה. הקשרים הפיזיים מאבדים את ערכם, וכאשר אדם מחפש את מקומו הנכון, הוא מחפש אותו לעיתים יותר תכופות במרחב הווירטואלי והאינטגרלי.
היציאה אל מחוץ לתפוח הגדול מצביעה על כך שהאדם לא צריך את כל האנשים האלה, המשרדים, החברות, הבנקים. הוא יכול לנהל את כל אלו מהספה בביתו לבוש בפיג'מה. אז למה שישמור בבעלותו מתחמים בעיר שכבר אינה נוצצת, שאיבדה את הקסם שלה?
מה שקשר בין אנשים אתמול התגלה כאשליה, כתפאורה בלבד, כזיוף. ואם הקשר אינו נכון, עדיף לנתק אותו. כמו שאמרו חכמינו: "פיזור לרשעים – טוב להם וטוב לעולם".
"רשעים" הם אלה שחיים רק למען עצמם, לרעת האחרים. הערים היפות שלהם נידונות להיחרב בבוא היום, תחת משקל הדרישות ההולכות וגואות שלהם עבור עצמם, בדומה לקריסת מגדל בבל. ובימינו זה קורה בקנה מידה עולמי, בפיתול האחרון של הספירלה, תוך זעזועים עולמיים שקודמים למהפך איכותי.
השאלה העיקרית הניצבת בפנינו כיום היא מה צריך להיות הקשר הנכון בינינו? וכבר ניכר שהוא חייב להיות פנימי, אמיתי, ולא קשר של טורף ונטרף. הוא חייב להיות אנושי. המגפה מרחיקה אנשים פיזית זה מזה – וכך בהדרגה משווה ביניהם. כן, זה כואב, זה מר, אבל כך זה תמיד כשמה שעבר זמנו נפטר מהעולם. אנחנו מגיעים למערכת יחסים פשוטה ומעשית, משוחררת מההיררכיה המורכבת של אזורי המטרופולין המודרניים עם התעמולה האורווליאנית והדו-פרצופיות שלהם. וזה רק השלב הראשון של השחרור.
בשלב הבא מחכה לנו חיבור בין הלבבות שלנו. היום זה נראה לנו נאיבי, כפרי, אבל תחת מטח של צרות, נתחיל להבין שאין מוצא אחר מהמבוי הסתום שבו אנו נמצאים. וכי זו לא חזרה לפטריארכיה בלתי מושגת, אלא להיפך, זו פריצת דרך זה לזה ולעתיד טוב עבור כולם.
מכוח האינרציה אנחנו מתנגדים לבואו, מחכים להקלה, להסרת ההכבדה שנפלה עלינו, אך השינויים הם בלתי נמנעים. העשירים לא יוכלו להמתין מחוץ לעיר, לשבת בנחת בחצר ביתם, עד יעבור זעם. כולם שווים בפני העתיד. ההבדל היחיד בינינו יהיה רק מי מאיתנו ישכיל להבין מוקדם יותר מה הוא אותו עתיד ובמקרה הרע ההבנה תבוא מתוך כאב שלא ניתן לברוח ממנו. לאנושות לא נשארה ברירה.
היחסים הנכונים בינינו הם קריאת הזמן, קריאת הגורל! למרבה הצער, אני עדיין לא רואה שאנשים מבינים זאת. אבל, לכל הפחות, כבר ניתן לדבר על כך בלי שידחו אותך על הסף, בלי שישתיקו אותך או ילעגו לך. מכיוון שהבעיה לא נעלמת, ואנשים כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם, עם ילדיהם, מה יהיה איתם מחר. יום המחר לא יגיע עד שלא נטפל במה שעומד לפנינו היום. כדי לצעוד לעבר העתיד עלינו להתנתק מהעבר – מכל מה שמפריד בינינו.
מילים פשוטות אלה חודרות ללב כמו סכין. אנחנו עד כדי כך משוחדים על ידי הזוהר של בבל, אבל הטבע עצמו דוחף אותנו קדימה, לעבר אחדות פנימית, אל החיים בעולם מאוחד. ובדרך זו או אחרת, נהיה מחויבים כולנו להרגיש ולשמוע את קריאתו.
ומה יהיה גורל הערים הגדולות? הן ימשיכו להתקיים, רק במתכונת חדשה שתתגבש על ידי חברה מחוברת, מגובשת ובוגרת. יהיו יותר שטחים ירוקים, יותר אוטומציה, יותר אמצעים שיקלו על שגרת החיים. בכבישים ינועו רכבים ללא נהג, ובהמשך התחבורה תעבור להיות אווירית. כל זה ריאלי לחלוטין וניתן לחיזוי מראש, אך לא זו הנקודה העיקרית. העיקר הוא השינוי שיקרה בבני האדם, שיקשרו את עצמם בגורל משותף, יתחילו לדאוג זה לזה, יתחילו להבין זה את זה. האופקים החדשים שיפתחו לפנינו גדולים לאין-שיעור מכל מה שתוכל להציע לנו בבל, בכל לבושיה השונים. займ на карту с открытой просрочкойзайм без трудоустройствазайм под залог недвижимости кемерово