אם אדם רואה שני אנשים מדברים בשקט, הוא מבין שהם לא רוצים שישמע מה הם אומרים. האם זה הופך את מה שהם אומרים לסוד? לא בהכרח. יש שני תנאים שצריכים להתמלא כדי שהשיחה ביניהם תהפוך לסוד עבורו. הראשון, שידע שהם מדברים עליו. השני, שאכפת לו מה הם אומרים עליו.
לא סוד שטבע האדם לרצות לקבל לתועלת עצמו והוא לא מסוגל לעשות כלום אם לא תהיה לו מזה הנאה. זה כתוב בגלוי בספר משלי, "לעלוקה שתי בנות הב הב". על כל מה שהאדם רואה שיכול להכניס לו תענוג הוא צועק מיד "הב הב – תן תן, אני מקבל בלב ונפש". גם גלוי וידוע שלא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע, כי התורה נועדה לתיקון הרצון לקבל לתועלת לעצמו.
מתי הפשט המגולה הזה הופך לסוד? כשאדם מוכן להודות שמדובר עליו ולא על כל אחד אחר חוץ ממנו, ושמעניין אותו לשמוע איך לתקן כי כואב לו הלב שכזה הוא. במצב כזה, מתייצב לפניו אותו תנאי שהוצב לפני עם ישראל במעמד הר סיני: רוצים לקבל את סוד התורה? תתחייבו "נעשה ונשמע". תבטיחו להשתדל להתאחד בכל כוחכם, אחרת לא תוכלו לקבל את התורה ולשמוע מה יש בה ותיקברו אגואיסטים, כמו שנולדתם.
זה תנאי חמור ולא מתפשר, כי טבע האדם מתנגד לתורה, לא רוצה לשמוע שכולו יצר רע, מנוגד לבורא הטוב והמיטיב, לכן חייבים להסכים לעבוד איתו תחילה בכפייה, להכריח אותו לחשוב על טובת הכלל על פני טובתו. מתוך מעשים, מחשבות כפויות, אדם מתחיל להשתנות. נפתחת לו השמיעה.
מפני שישראל במעמד סיני האמינו בכל ליבם שאחרי העשייה הכפויה יזכו לשמיעה, הם היו מסוגלים כבר בזמן הכפייה לחשוב יפה זה על זה בשמחה ובאהבה. זה סוד האמונה, שהיו יכולים ללכת בעיניים עצומות לקראת החיבור ביניהם ועם הבורא, לעשות כל דבר שיביא אותם לזה בכוח השמחה והאהבה, להיות כל הזמן בתפילה.
בלב כל אדם מישראל היום ישנה גחלת עמומה מאותו מעמד ישן, מחכה לשוב ולבעור עכשיו, בדור שבו היצר מוקשה והפירוד גדול. להבהב בהבנה שכל הצרה שאנחנו נמצאים בה נפלה עלינו בגלל יצר הרע שהתפרץ בינינו, לרצות מאוד לשמוע את סוד התיקון, להבטיח שנית "נעשה ונשמע".
נעשה כל מה שבידינו, נשתדל בכל כוחנו להתחבר, נבין שאנחנו לא מסוגלים באמת להרגיש כאיש אחד בלב אחד, ובלי להתייאש, איש את רעהו יעזורו, נסביר זה לזה שוב ושוב, שזאת כל עבודתנו, להתחבר בינינו, ומתוך כך נפנה בתפילה לבורא, שיאחד, שיאחה, שמתוך כך נידבק בו ונמשיך את הדרך יחד – אנחנו ישראל, התורה והבורא, כאחד.