יום העלייה שמדינת ישראל מציינת היום לוקח אותי אל קרון הרכבת עמוס הנוסעים. שבע מאות יהודים שקצה נפשם בגלות המרה, שמאסו בקשיים המקומיים ובגילויי האנטישמיות, והחליטו לארוז מזוודות ולהגר אל הלא-נודע. גם אשתי ואורי הקטן בזרועותיה הצטופפנו ביניהם, מתקרבים להגשים חלום.
הרכבת מליטא עצרה בווינה, שם שהינו שבוע בעצירת ביניים, ואז חזרנו אל תחנת הרכבת הראשית של וינה כדי להמשיך במסע לארץ ישראל. למרבה הפלא רק אנחנו ומשפחה נוספת מגיאורגיה החלטנו לעלות ארצה. היינו "המשוגעים היחידים" בין המהגרים. שאר היהודים בחרו ביעדים אחרים, מי באמריקה ומי באירופה.
השנה הייתה 1974, טרם גיליתי אז את סודותיה של חכמת הקבלה, אבל משהו בי אמר שישראל היא הבית היחיד שלי. עם זאת, הבנתי למה אותם היהודים בחרו ביעדים אחרים. בראש ובראשונה אנשים מחפשים מקום נוח לחיות בו, מקום טוב ובטוח, והם מתודלקים פחות ממניעים אידיאולוגיים, או כי דרשו להם שחשוב לעלות לארץ הקודש.
לגבי התנאים הם צודקים. אני חי בישראל 47 שנה, ומבחינה ביטחונית לא נעשה כאן יותר טוב. גם הפערים החברתיים גדלים, הקיטוב העדתי מתעצם, הפלגנות זועקת לשמיים, יוקר המחיה מרקיע שחקים והחיים בהרבה מובנים הופכים בלתי נסבלים. גם מבחינה ערכית אין כלל דאגה לטעת בדור הצעיר יסוד ציוני מוצק, ערך רוחני חזק.
אין למדינת ישראל של היום מה להציע לעולים פרט לאיום מפני טרור עתידי, חשש מאלימות ודאגה לפרנסה של מחר. לכן במצב ירוד כזה אין כל תועלת או מוטיבציה לעלות ארצה, אלא אם מדובר במגזרים או בחוגים שמחכה להם קהילה שתקלוט אותם לקרבה.
גם חברים וקרובים שלי שעלו לישראל עם השנים, בחרו לרדת ממנה כעבור זמן. אחד לאוסטרליה, שני לאנגליה, שלישי לצפון אמריקה. אף אחד מהם לא שוקל לחזור לכאן. אין במה לפתות אותם. הם שומעים בעצמם שכאן נהרגים חיילים, כאן יש מהומות ותאונות ושם יש אויבים על הגבולות.
למרות ההידרדרות המצערת, וגם אחרי שביקרתי כתייר או מרצה כמעט בכל ארץ, אם הייתי חוזר לעמוד היום על הרציף בווינה, לא הייתי מחליט אחרת. אין ולא תהיה לי ארץ אחרת.
הדבר שמחזיק אותי כאן הוא הרגשת הקשר העמוק לאומה הישראלית, האהבה העזה לאנשים ולמקום. אומנם אני סובל מהאקלים הים-תיכוני, נדחה מריחות האוכל בדוכנים, מתעב את החוצפה הישראלית, אבל יש רוח מיוחדת בין האנשים המתפשטת בין כולם.
הישראלים אינם מודעים לכוחם הפנימי, אבל מתוך לימוד של שנים במקורות חכמת הקבלה הפכתי רגיש לכך. כל אחד שיתמיד בכך יכול לזהות כי במקום שבו רובצת שנאה, צריכה ויכולה לשכון ידידות ואהבה. זה לא גלוי לעין, אבל ביחס שלי אליהם, ברצון להסתכל על הצד החיובי, אני הופך בתוכי את יחסי השנאה ליחסי אהבה. בעין טובה אני רואה אותם אוהבים בעוד הם שונאים. מהרוח הזאת בלבד אני חי, מהישראליות הייעודית הזאת אני ניזון, ולא אמצא כוחות כאלה באף מקום בעולם.
במסמך נדיר ומיוחד שכתב בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, הוא תיאר רגע של התגלות הבורא בפניו: "ואשא עיניי וראיתי יושב בשמיים ישחק עליי ועל דבריי ויאמר לי: 'מה אתה רואה?', ואומר אני: 'רואה שני אנשים מתאבקים יחד. אחד חכם ושלם בכל עוז, והשני קטן וטיפש כמו קטן שנולד. והשני – חסר הטעם, הקטן והחלש – מפיל את הגיבור והשלם'. ויאמר לי ה': 'זה הקטן גדול יהיה'" ("הנבואה", 1926).
עם ישראל שנמצא כעת בקטנות, שקוע עד הצוואר בבוץ האגואיזם ושבוי ברוח שלילית, עוד יגדל להיות עם מאוחד, בעל רוח חיובית, שיפיץ אור עליון לכל העולם. כשאני נאחז בראיית הנולד, קל לי יותר לראות איך העם הזה יֵצא מן המסתור, יכסה באהבה על כל הפשעים ויהיה לשם דבר.