באיסלנד ערכו ניסוי של קיצור שבוע העבודה לארבעה ימים. התוצאות: פריון העבודה נותר כפי שהיה, וכך גם שכר העובדים. מה שהשתנה לטובה ועוד עלה היא איכות החיים של העובדים. מצד אחד זה מהלך מעורר קנאה, מצד שני ברור שאצלנו בישראל זה לא ילך ואין טעם להשוות.
הייתי באיסלנד. אתם יורדים מהמטוס ויוצאים ישר אל הרחוב, כמו שכאן יורדים מאוטובוס. אין מחסומים, אין שוטרים, אין בידוק – הכול פתוח. אלו אנשים שונים, בעלי יחס אחר לחיים. מדינה מודרנית לגמרי, אבל אופי העם נשמר: איטי, מיושב, כמו כל עמי הצפון. לנו לא מתאים לקחת מהם דוגמה.
פה אנחנו עובדים כמו חמורים, אבל אם היו נותנים לנו שלושה ימי חופש בשבוע, מה היינו עושים בזמן החופשי? אין לנו תרבות פנאי של ממש, אין לנו הרגל לשבת כל היום על הדשא, לשחק, לדבר. אנחנו? לדבר בנחת זה עם זה? אם היינו מסוגלים לכך כבר היינו חיים באיסלנד.
לא לשווא אנחנו עם שלא יודע מנוח. נועדנו לעבוד קשה. התאספנו מכל קצוות תבל כדי לעשות עבודה פנימית ורגשית. מיסודנו אנחנו אוסף של אנשים בעלי אגו מפותח במיוחד, עם קשה עורף, לא סלחן, לא ותרן, לא פשרן – אנשים שהבטיחו זה לזה למרגלות הר סיני לעבוד על עצמם: לבנות גשרים יציבים, קשרים הדוקים של יחסים יפים מאין כמותם, מעל ים האגו הסוער.
לכן אני לא מקנא באיסלנדים. אצלם שקט ושלווה, כאן עבודת פרך שלא הייתי מחליף בעד שום רוגע פסטורלי שבעולם. זה לא תפור על הטבע שלי, לא תפור למידות היהודי – מידות גדולות של אגו הדורשות תיקון גדול.
מה כן הייתי מבקש? שנתחיל לעבוד ברצינות על היחסים בינינו. אם היינו עוסקים בזה אז היינו זוכים ליום עבודה אחד בשבוע ולשישה ימי חופש – חופש לעבודה רוחנית, למילוי הדדי ולהנאה מקשר לבבי שניצור בינינו.