מה דור המילניום חייב לדעת על סוציאליזם?

ליותר ויותר "מילניאלים" אמריקאיים, בני דור המילניום בטווח הגילאים 34-18, נמאס מהקפיטליזם והם היו מעדיפים לחיות במדינה סוציאליסטית. זאת המגמה החדשה שעולה מתוך סקר שערך מכון "יוגוב" ופורסם החודש.

החובות הגדלים של הסטודנטים, שכר הדירה שמזנק לצד המשכורות הנמוכות, חוסר הביטחון במציאת עבודה בעתיד הקרוב – כל אלה מציפים אל התודעה את רעיון הסוציאליזם הוותיק, כצעד פוטנציאלי היכול לשחרר לחצים, למנוע הידרדרות ובעיקר לסייע בהקמת מערכות תומכות שיכולות לסבסד את צרכי המילניאלים. צרפו לכך את העובדה כי בשנה האחרונה הפכו הדמוקרטים הסוציאליסטים באמריקה לקבוצה הפוליטית הגדולה ביותר, אשר הכפילה את תומכיה והורידה את גיל הממוצע מ-60 ל-35, והסיבה למשיכה לחברה סוציאליסטית הופכת להיות ברורה.

בשלושת העשורים האחרונים נערך שינוי משמעותי ב"לוחות הטקטוניים" עליהם מונחת ההתפתחות האנושית. החלום האמריקאי של ילידי תקופת ה"בייבי בום" שלאחר מלחמת העולם השנייה התפתח לחלום מילניאלי אחר לחלוטין. בעוד שדור ה"בייבי-בום" שאף לרווחת היום שלמחרת, המילניאל מסתפק בנוחות של היום. רכוש שבעבר היה נהוג לחסוך כסף בעבורו ולחכות טרם הקנייה, מגיע כיום בזיל הזול עוד לפני שסיימנו לחשוק בו. הרצון להיות מוכרים ומוערכים בעיני הציבור כבר לא צריך לעבור את אישורם של מומחים מהתעשייה, אלא בסדרת פוסטים ויראליים ברשתות החברתיות. גם הרובוטיקה והטכנולוגיה הסופר-מתקדמת גורמת לרכישת ההשכלה להתנוון.

זה הפרדוקס הכלכלי-חברתי הייחודי לדור המילניום: לעבוד קשה והרבה כבר לא מבטיח מימוש מטרות נשגבות, אלא מסתכם בסגירת החודש בלבד. ואם תמצית חייהם היא התמודדות עם יוקר המחייה, אז למה לעבוד קשה? למה פשוט לא להחליף את השיטה לסוציאליסטית, ולהקל על החיים?

כשחייתי ברוסיה חוויתי "סוציאליזם רוסי" ממקור ראשון. בתחילה זה נראה שהמשטר יכול לספק את אותם הפתרונות להם משתוקקים המילניאלים האמריקאים. הממשלה פוטרת את האנשים מהכובד שנישא על כתפיהם, ומספקת להם את התשתית לכיסוי צורכיהם הבסיסיים. כולם עובדים, משלמים מיסים באופן שווה ומקבלים כמעט בחינם אוכל, דיור, תחבורה, בריאות וחינוך לילדים.

אם הכול טוב ויפה, אז על מה נפל הסוציאליזם? על הגורם האנושי. הסוציאליזם לא לקח בחשבון את טבע האדם, את הצורך הבסיסי שלו למילוי עצמי עוד קודם שהוא ממלא את הזולת. איש אינו רוצה לחיות את חייו כדי להיטיב לאחרים, איש לא מוצא בכך רווח, וגם אם היה עודף שפע בחברה שיתופית, עדיין טבע האדם לא יוותר על גישתו האינדיבידואליסטית.

ואיך הגישה הסובייטית עקפה את הבעיה וסיפקה מוטיבציה כדי להניע את גלגלי הדאגה לזולת? דרך כפייה. ה"סוציאליזם" דחף בכוח את המערכת השיתופית, כפה אותה על בני האדם ודרש מהם להיות "מאושרים" ממנה. אולם כפי שמלמדת ההיסטוריה, זה לא שימש פיתרון הולם, והמערכת קרסה בכאב ובאלימות שלא תתואר.

עוד בשנות ה-30 כתב "בעל הסולם" במאמרו "השלום" קטע מדויק ורלוונטי לימינו המתאר את חוסר המוטיבציה שמאפיין את החברה הסוציאליסטית: "מאין ייקח הפועל או האיכר כוח תנועה המספיק להניע אותו אל העבודה? כי שיעור לחם חוקו לא ימעיט ולא ירבה בסיבות פיזור כוחותיו, ושום מטרה וגמול אינם עומדים לפניו. ונודע זה לחכמי הטבע אשר אפילו תנועה קטנה ביותר לא תניע את האדם בלי כוח תנועה, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו.

למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכיסא אל השולחן, הוא משום שנדמה לו שכאשר מניח ידו על השולחן הוא ייהנה יותר, ואם לא היה נדמה לו כך היה עוזב את ידו על הכיסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה. ואם תאמר שיש עצה להעמיד משגיחים עליהם, באופן שכל המתעצל בעבודתו ייענש וייטלו ממנו את לחם חוקו, אכן אשאל: מאין ייקחו המשגיחים בעצמם את כוח התנועה לעבודתם? כי השגחה על אנשים להניע ולייגע אותם היא גם כן טרחה גדולה, אולי עוד יותר מהעבודה עצמה. ועל כן נדמה הדבר כמו הרוצה להניע מכונה בלי תת לה חומרי דלק".

חומר הדלק שהכרחי להצלחת תפקוד הסוציאליזם טמון ברצון מצד בני האדם להיטיב לזולת. לכן, כדי שהסוציאליזם יצליח לעבוד לטווח ארוך, על בני האדם להיות מונעים כדי לתרום לחברה, בדגש שרק דרכה יקבל כל אחד ביטחון ואושר. אין מדובר על רצון טבעי שמניע את בני האדם, אלא הוא קיים רק בפוטנציאל. הרי בתיאוריה כולם מסכימים עם רעיונות הדוגלים בשוויון, באלטרואיזם ובהתחשבות הדדית, אבל בפועל אנחנו ממשיכים לחזור ולשים את טובתנו האישית מעל הכול.

רעיונות כאלה לא יכולים לעבור בכפייה אבל הם כן יכולים להילמד. דרך תוכניות שמכוונות לטיפוח החיבור והקשר האנושי, נוכל להעצים את אותם רעיונות של שוויון ואלטרואיזם, להעלות את חשיבותם למודעות הציבורית, עד שיתרקמו לכדי מבנה חברתי חדש שבו יזרמו אותם ערכים חיוביים.

הצעד הראשון והמעשי כדי להתחיל להניע בקרב ההמון תהליך למידה ממושך שכזה היא דרך הילדים שלנו. ככל שנמקד את הדאגה שלנו על גידול הדור הבא, נחנך אותם לחיות בקשר חברתי טוב יותר, כך גם אנחנו המבוגרים נהיה מושפעים באופן חיובי מהתהליך עצמו ואף נהיה מחויבים לספק להם דוגמאות חיוביות. זה יעניק את הדרייב לשפר את התנאים החברתיים שלנו וגם את אלה שיהיו לדור העתיד. כך נוכל ליצור התחלה של סביבה תומכת ברעיונות של אחדות שיפרחו למסגרת מעשית ברת-קיימא, וכך למעשה, נמלא את דור המילניום במצברים חדשים ומלאי משמעות, ונתחיל דור חדש, הדור האחרון.