היום כ"ט בנובמבר, היום שבו התקבלה באו"ם ההחלטה המרגשת על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל, כאשר אחת מהן תהיה בית לאומי ליהודים. 74 שנים חלפו מאז, והזיכרון של המעמד ההיסטורי מעורר תמונות של מעגלי שמחה שמילאו אז את הרחובות ואת לבבות החלוצים.
אותה שמחה כבשה את המקובל בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, שפגש את ראשי הציונות ותיאר בפניהם את התוכן הפנימי שבו עלינו למלא את המדינה כדי שהבניין הגשמי והרוחני של הארץ יתמכו וישלימו זה את זה.
הוא דיבר על לב הרבה אישים, ביניהם בן-גוריון וביאליק שהנידו ראשם בהבנה ואפילו התכתבו איתו זמן מה ושאלו בעצתו, אבל יישוב הארץ הגשמי סחף אותם בזרמיו וכובד המשקל הרה הגורל של דבריו הלך ונעלם מהם.
החלוצים הראשונים היו חדורי מרץ ורצון טוב, אלא שהם העתיקו את מודל בניית הארץ משרידי הקולחוז ברוסיה וניסו ליישם אותו בצורה מתוקנת בישראל. הם האמינו באידיאולוגיה של מרקס אבל בגלל שהיא מושתתת על אגואיזם ומטריאליזם – גישה המנוגדת לערך האיחוד על פיו נבנה העם היהודי – הם לא יכלו להקים כאן מבנה יציב שיחזיק לאורך דורות.
בעל הסולם הצטער שדבריו לא נשמעים, ובצעד חריג נסע לפולין בזמן שהפועלים התקוממו, כדי לנסות להסביר להם מה להוסיף בשביל שהמהפכה שלהם תצליח – לא סתם תפיסת השלטון לידיהם והקמת ממשלה חדשה ששוב תתבסס על רצונות אגואיסטיים, אלא הקמת חברה שיתופית שתפעל לקירוב נכון בין האזרחים, עד שירגישו ביניהם כוח רוחני של חיבור, הכוח העליון של הטבע.
מורי הרב"ש, בנו הבכור של בעל הסולם, סיפר לי על אותה נסיעה תמוהה: "לא האמנתי שזה מה שקורה. אבא נסע לפולניה לדבר עם הפולנים. הרי אין עַם אנטישמי יותר מהם, אז למה הוא עושה את זה?". תארו לעצמכם את התמונה: יהודי בלבוש חסידי נדחק בין גדודי פועלים פולנים משולהבים, מנסה להסביר להם ברוסית רצוצה איזו מהפכה רעיונית העולם צריך לעבור כדי להיות מאושר.
בעל הסולם היה נואש כל כך להגיש לעולם שיטה שאין בה ייסורים לתיקון החברה, כזו שלא נזקקת לכוחניות ולאילוף מלאכותי אלא רק להשכלה ולהבנה מי אנחנו ומהי מערכת הטבע – לימוד שמביא את האדם לשאיפה עצמאית לאהבת הזולת. אם לא ישר באוזני ישראל, חשב, אולי ישמעו בעקיפין דרך אומות העולם.
חלפו 74 שנה מאז הקמת הבית הלאומי לעם היהודי. ארץ ישראל נבנתה יפה מבחינה חומרית: התעשייה צמחה, קמו מוסדות כמו בנקים, קופות חולים ואוניברסיטאות, נסללו כבישים והקִדמה הגיעה לכל בית. ועם זאת, כמו שניסה להזהיר בעל הסולם, המדינה הולכת ומתפרקת לנו בין הידיים, מתפוררת חברתית. כל מה שהקמנו מתמוטט מבפנים כי אין לנו יסוד רוחני מוצק.
אהבת הזולת לא כיסתה על פערי העדות והדעות, אלא הושטחה לכמה סיסמאות שוממות ומילים חבוטות, ואנחנו התרחקנו זה מזה, עד שהיום אין לתאר את השנאה שנודפת בינינו מאחד לשני, ואת האסון שעלול להגיע כתוצאה. כבר היום השכנים וכלל אומות העולם פונים נגדנו בגלוי, אם באופן רשמי מעל אותה בימת האו"ם שהצהירה על נכונותה לתת לנו בית לאומי, ואם בצורה עממית דוגמת BDS שצוברת פרסום וכוח.
לאנושות יש דרישה נוקשה ותקווה שהיהודים יהיו אור לגויים, חלוצי מהפכת החיבור העולמי. רק כך נהיה ראויים לקבל קרדיט על אדמת הארץ. נטישה של ייעודנו הרוחני, גורמת לעולם לאבד סבלנות ולהגיב כלפינו ביחס אנטישמי עוין. שלא כמו כל אומה אחרת, אנחנו עומדים לפני בית הדין של העולם וצריכים להצדיק את קיומנו. מופנות כלפינו שאלות תובעניות כמו: מי אתם, מה אתם עושים בעולם, והאם כדאי לנו לתת לכם אישור להתקיים?
כדי להצדיק את קיומנו אנחנו חייבים להפוך ל"מדינת הלכה רוחנית" – מדינה ההולכת על דרך האמת ומיישמת את הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך". האם אנחנו יכולים לעשות זאת? רק אם נרצה. כמה לחץ צריך להפעיל עלינו כדי שנרצה לעשות זאת? זו השאלה המרכזית, ואת התשובה עליה אני לא יודע.
הפחד שלי הוא שהערבים לא ירצו יותר בחלוקה שהוצעה לפני 74 שנה. הם יגידו: "בשביל מה? בואו נחיה יחד, תפתחו את הגבולות ונחיה כמו אחים". ברגע הבא הם יבלעו אותנו חיים, כשהאו"ם וכל שאר הארגונים יעודדו מהצד ויתמכו במימון חגיגות קץ המדינה הציונית.
נגד האופציה המחרידה הזאת יש רק אפשרות אחת שבה מצד אחד אנחנו לא נותנים לאיש להיכנס בגבולות שלנו, ומצד שני מסבירים לכולם שאנחנו צריכים את הקרקע הזו כדי לבנות עליה מדינה מיוחדת שתהווה דוגמה לכל האנושות. ברגע שנעמוד על שלנו ובאמת נתחיל לבנות בינינו קשרים נכונים, יחסים רוחניים של "איש את רעהו יעזורו", של "איש אחד בלב אחד", האומות ישקיפו מהצד בעין טובה, עד שבעצמם יממשו את שיטת החיבור של ישראל.