"בשלושים ושתיים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלושה ספרים: בספר סופר וסיפור" (ספר יצירה, פרק א', א').
"האורות העליונים מכונים 'ספר, כמו שכתוב בספר יצירה: 'וברא את עולמו בשלשה ספרים, בספר וסופר וסיפור". וכן כתוב (ישעיה, ל"ד): 'ונגולו כספר השמים'" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", "מבוא לספר הזוהר", אות ח').
"ספרא – 'ספר' הוא גילוי המחשבה, שהמחשבה הוא סתום באדם ואינו מתגלה אלא על ידי דיבורו או כתבו. כן על ידי שני דברים אלו, כמו שכתוב בספר יצירה 'וברא את עולמו בספר וסופר וסיפור' וענייני שני ספרים וסיפור הוא כי בדיבור בפעם אחת נתגלה מחשבתו, אבל בספר בשתי פעמים. אחד כשכותב ונתגלה מחשבתו בעולם אבל עדיין סתום הספר, ושני כשקוראים, הספר אז נתגלה" (פירוש הגר"א לספרא דצניעותא, פרק א').
"ספר, סופר, סיפור". ספר נקרא כמו מטרם הבריאה. סופר הוא בעל הספר. סופר הוא יחוד של סופר וספר, שצריכים לקבל בחינת סיפור. זאת אומרת, התורה עם הנותן התורה ביחד" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", שמעתי קצ"ז, "ספר סופר סיפור").
"המילה 'תורה' הוא מלשון 'הוראה' ומלשון 'מראה' ו'ראייה', דהיינו, הכרה שלמה שאינה מניחה אחריה נימה" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", אגרת י"א).
"העולם כולו הוא ספר שעשה ה', והתורה הוא פירוש שעשה וחיבר על אותו" (ספר "מחשבות חרוץ", אות י"א).
"כל מעשה ונבראי העולם כולו הם ספר שלם שבו חקק ה' כל אותיות המחשבה דרך העלם גדול" (ספר "מחשבות חרוץ", אות י"א).
"הבריאה היא המגלה חכמתו יתברך, הרי היא כספר שחקוק עליה כל חכמתו יתברך, והוא הנקראת ספר של ה' יתברך" (ספר "ליקוטי אמרים", ספר יהושע).
"אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מיהם המעיינים בספרו, שיכול להיות, שחס ושלום רשעים גמורים יסתכלו בו. ואם כן, אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ל').
"התורה היא מפת הבריאה כולה… לכך גם הוא נקרא ספר חכמתו יתברך" (ספר "ליקוטי אמרים", ספר יהושע).
"אין התורה נקנית אלא בחבורה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ג, ב').
"והיה רבי שמעון בר יוחאי מגלה סודות התורה, וחברים מקשיבים לקולו, ומתחברים עמו להיות בחיבור זה, כל אחד עונה חלקו" (הרמח"ל, "אדיר במרום", כ"ד).
"הנה הספר הראשון שיש לנו בחכמה זו הוא ספר היצירה, אשר יש מיחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה וכן נדפס על השער של הספר, אולם רוב המחברים מיחסים אותו לתנא רבי עקיבא וכן הדעת נוטה, כי רק בימיו הותרה הכתיבה בתושבע"פ. וע"כ כמעט שאין לנו שום ספר חוץ מספרי התנ"ך שהיה מזמן מוקדם לדורו של ר"ע, מטעם האיסור הנודע אשר דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא אחר חורבן ביהמ"ק והתפזרות האומה מארצה היו יראים שלא תשתכח תורה מישראל והתירו הכתיבה מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ואז החלו תלמידי ר"ע לכתוב את כל התורה שבע"פ שהיתה שגורה בפיהם, וכל אחד מהם קיבל עליו מקצוע מיוחד כי רבי מאיר סידר המשניות ורבי יהודה סידר התוספתות וכו' ורבי שמעון בר יוחאי סידר את חכמת הקבלה שהיתה שגורה בפיהם וחיבר ספר הזוהר והתיקונים. באופן אשר כמו המשניות הוא סידור וקיבוץ מן ההלכות ומהחידושים של כל הדורות עד דורו של ר"מ, כן הזוהר הוא סידור וקיבוץ מחכמת הקבלה מכל הראשונים שקדמוהו לרשב"י, ונכתבו בסתם על שמו של רשב"י להיותו המסדרם וכמובן שיש חידושים מעצמו ג"כ. אולם תלמידי ר"ע לא עשו חתימה על ספריהם שלא יוסיפו בהם, כי אדרבא הם עשו התחלה בחיבוריהם כדי שאחרים הבאים אחריהם יוסיפו לבאר וללבן ולחדש ולהמשיך הלאה את אותם החיבורים שהמה התחילו בהם, דהיינו על אותו הדרך שהיה נוהג בשעה שהיו עוסקים בתורה בע"פ, שהאחרונים בררו וליבנו ולפעמים גם חלקו על הראשונים על דעתם והוסיפו על הראשונים, ומשום זה אתה מוצא במשניות חידושים ומימרות גם משאר תנאים שחיו אחר זמן ר"מ. ונמשך הדבר עד דורו של רבי יהודה הנשיא שנק' רבינו הקדוש, ומצא שהדורות מתמעטים ואינם ראויים עוד לחלוק על הראשונים ועוד מפחד תלמידים שאינם מהוגנים שלא יסתרו דברי הראשונים, לפיכך קם ועשה חתימת המשנה ומאז ואילך לא הותר למי שהוא להוסיף דבר במשניות ולא לחלוק על איזה דין מהמובא בהם. אולם על הזוהר לא נעשה שום חתימה, והוא מטעם שנידון לגניזה ולא היה מצוי לגמרי בין ההמון רק בחדרי חדרים אצל ראשי הדורות, ולפיכך נשאר החיבור… וכל אחד ואחד מראשי הדורות הלך והוסיף בו כפי חפצו ונמשך הדבר עד זמן של רבנן סבוראי" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", "תולדות חכמת הקבלה").
"הורידו ספר לאדם הראשון, ובו היה יודע ומשיג את החכמה העליונה. ועליו אומר הכתוב, 'זה ספר תולדות אדם'. וספר זה מגיע לבני האלוקים חכמי הדור. וכל מי שזכה להסתכל בו, יודע בו החכמה העליונה. ומסתכלים בו ומשיגים בו. וספר זה הוריד בעל הסודות רזיאל המלאך לאדם הראשון בגן עדן" ("זוהר לעם", בראשית א', סעיפים 473-472).
"אדם הראשון, היה הראשון למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד לקצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו. וההבנה הזאת נקראת חכמת האמת, וסדר ידיעות אלו, אינם נמסרים, אלא מפה אל פה. גם נוהג בהם סדר של התפתחות, שכל אחד יכול להוסיף על חברו" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", מאמר "תורת הקבלה ומהותה").
"בן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנילווים עליהם, ונעשית אומה שהיא יודעת את ה'" (הרמב"ם, יד החזקה, הלכות עבודה זרה, פרק א', ז'-ט"ז).
"ודאי, שספרו של אדם הראשון היה ליעקב, וספר חנוך, וספר יצירה של אברהם אבינו. ובמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו היו 400 פרקים. ומכל אלו הספרים למד יעקב אבינו, איש תם יושב אוהלים, חכמה רבה. והיו יופיו והקווים של יעקב, כעין הקווים של אדם הראשון" ("זוהר לעם", זוהר חדש, יתרו, סעיף 309).
"המקובלים הם בני הנביאים ותלמידיהם, אשר קיבלו מפי המקובלים דור אחר דור עד משה רבנו אדון כל הנביאים, כי משה קיבל תורה מסיני ומְסָרָה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה והם ראשית חכמה. והם החכמים האמיתים המקבלים מהנביאים, הם מחברי התלמוד ומהם נודע חכמת הקבלה ובכללם הנבואה כי הם וכל דבריהם סודות עמוקים" (תנא "קנה", ספר הפליאה).
"סדר שבכתב, והוא עניין חדש לגמרי. כי מלבד שנמצא בו הרחבה יתירה להתפתחות החכמה, אשר כל אחד מוריש בסגולתה כל הרחבת השגותיו, לדורות הבאים אחריו, הנה עוד נמצא בה, סגולה מפוארת, אשר כל העוסקים בה, אף-על-פי שאינם מבינים עדיין מה שכתוב בה, מזדככים על ידה ומאורות העליונים מתקרבים אליו – ולסדר הזה, יש ארבע שפות כמ"ש לעיל, ושפת הקבלה עולה על כולם, כנ"ל עש"ה" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", "תורת הקבלה ומהותה").
"אמר רבא, אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". ויש לשאול, דאם יש לו ספר תורה מאבותיו, למה נחוץ לו לכתוב משלו. ויש לפרש זה על דרך הרמז, כמו שכתוב "כתבם על לוח לבך". וזה פירוש שאף על פי שאבותיו כתבו על לוח לבו, שהם חינכו אותו על דרך התורה, מצוה לכתוב משלו, היינו משל עצמו" (הרב ברוך שלום אשלג – "הרב"ש, כתבי רב"ש ג', "כתיבת ספר תורה")
"כאשר יבין הסוד על בוריו, יהיה לו הכול אצלו על בוריו, הפשט והרמז וּדְרוּש וסוד. אבל כל זמן שלא יבין הסוד, אפילו הפשט אינו ברור בידו" (הגר"א, על משלי, פרק ב', פסוק ט').
"מובא בסידור הגר"א ז"ל, שתחילת ההשגה מתחילה מהסוד, ואחר שמשיגים חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש, ואח"כ חלק הרמז. ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריָם, אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, א').
"ראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיְנים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות… ולפי זה יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב ה' במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו, שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלמותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיְזַכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים. ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסוים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטוהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלמותו" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", הקדמה לתלמוד עשר הספירות, קנ"ד-קנ"ה).
"כשהאדם לומד תורה והוא רוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, אז הוא צריך להשתדל, שיהיה לו תמיד "סומכים בתורה". ש"סומכים" הוא בחינת מזונות, שהיא אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות, וכדומה. וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה. כלומר, שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה. מה שאין כן כשהאדם לומד תורה ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה. מטעם ש"תורה", הכוונה למאור המלובש בתורה. כלומר, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", הכוונה להמאור שבה, כי המאור שבתורה מחזירו למוטב" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", שמעתי, מאמר ו').
"ומה שניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם רצון וחשק, להידבק בהבורא, מחמת קדושת העניינים, שמדברים משמות הקדושים… וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שעניינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להיכנס להיכל המלך, ולהידבק בו יתברך" (הרב ברוך שלום אשלג – "הרב"ש", דרגות הסולם, ג' קווים).
"כתוב: והגית בו יומם ולילה, ולא כתוב: והבנת בו יומם ולילה. אם תבין – תבין, ואם לאו – שכר הלימוד בידך. והראיה מספר הזוהר, שאף על פי שאינו מבין, הלשון מסוגל לנשמה" (הרמח"ל, קל"ח פתחי חכמה, בהקדמה).
"אחת מהנפלאות של תלמוד רזי התורה היא, שבזמן שאדם לומד את העניינים הנישאים הללו מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאינו יכול לתפוס את העניינים בהבנה שכלית בהירה, מכל מקום הם מרוממים את כל מהותו, וא"כ מבהיקים העניינים עליו את אורם" (הראי"ה קוק, אורות התורה, פרק י', סעיף י').
"נמצא בה [בחכמת הקבלה], סגולה מפוארת, אשר כל העוסקים בה, אף-על-פי שאינם מבינים עדיין מה שכתוב בה, מזדככים על ידה, ומאורות העליונים מתקרבים" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", "תורת הקבלה ומהותה").
"כתוב בזוהר, שבחיבור הזה יצאו בני ישראל מהגלות, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה. וכן אמרו ז"ל, המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכוונה גדולה, להורותינו שרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף, בה צָרוּר זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב. שהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכוונה שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, ה').
"יש סגולה בתורה להחזיר האדם למוטב, שהכוונה על הרע שנמצא באדם, היינו הרצון לקבל, שיהיה בעל מנת להשפיע" (הרב ברוך שלום אשלג – "הרב"ש", דרגות הסולם, באורייתא אתברי בר נש).
"הנה רשב"י חיבר ספר הזוהר, לפי ההארה אשר הגיע אליו בהיתקנו במערה… זהו חיבור גדול ונורא המגלה עומק הסודות בבירור רב על התורה עצמה, וזהו נקרא גילוי התורה בפנימיותה" (הרמח"ל, אדיר במרום, כ"ד).
"ולזה הספר יקרא ספר הזוהר, מפני השפעת האור ההוא מהזוהר העליון. ודרך אורו, משפיעים בהשגחה אלוהית כל המתעסקים בו, שהיה אור ושפע עליון מהדעת מושפע בסודות תורה. כיוון שנשפע משם, נקרא החיבור הזה ספר הזוהר, כלומר שנשפע מהזוהר ההוא" (הרמ"ק, דע את אלוקי אביך, ב').
"כשעוסקים בחיבור זה (ספר הזוהר)… חוזרים ומעוררים אותו התועלת ואותו האור הקודם שגילה רבי שמעון בר יוחאי וחבריו בשעת חיבורו" (הרמ"ק, אור יקר, שער א', סימן ה').
"לשון הזוהר הקודש הוא מסוגל לנשמה, אף שאינו מבין כלל מה שאומר. כמשל הנכנס לחנות של בושם, אף על פי שלא לקח כלום, מכל מקום ריח טוב קלט עימו" (ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, דגל מחנה אפרים, ליקוטים).
"כל אות ואות של ספר הזוהר וכתבי האר"י… הם תיקונים גדולים לנשמה לתקן כל הגלגולים" (ר' יצחק ספרין מקומרנה, נוצר חסד, פרק ד', משנה כ').
"חיות האדם הישראלי תלוי בספר הזוהר" (ר' יצחק ספרין מקומרנה, נוצר חסד, פרק ד', משנה כ').
"צריכים ללמוד, ולעיין בספרים שמדברים בנחיצות של עבודה של להשפיע, עד שהאדם יבין וירגיש, שאם לא יהיה לו הכלי הזה, אין הוא מסוגל לזכות להיכנס להקדושה" (הרב ברוך שלום אשלג, "הרב"ש" – כתבי רב"ש א', מי מעיד על האדם).
"אין לאדם לעשות שום דבר רק להתחבר לספרים וסופרים שעוסקים ברצון להשפיע… ואז ממילא הוא יחשוק לרוחניות בלי שום התאמצות". (הרב ברוך שלום אשלג – "הרב"ש, כתבי רב"ש ג', עניין שיתוף מידת הרחמים בדין).
"מעת שמלאכת הדפוס נתפשט בעולם, ואין המחברים צריכים יותר למעתיקים דבריהם, ונתבטלה מחיר הגבוה של הספר, הנה עם זה הוכן הדרך גם למחברים בלתי אחראים למעשיהם, לעשות ספרים לכל אות נפשם, לפרנסה ולכבוד, וכדומה… ומעת ההוא התחילו להתרבות הספרים גם מסוג האמור לעיל, אשר בלי שום לימוד, וקבלה פה אל פה מרב מוסמך לכך, ואפילו בחסרון ידיעה בכל אותם הספרים הקדמונים, שיש להם שייכות לסוג הזה [ספרי קבלה], הולכים ומוצאים סברות מדמם ובשרם עצמם… ותולין הדברים ברומו של עולם, לצייר בזה נשמת האומה וכל אוצרה הכביר. וככסילים לא ידעו להיזהר. גם אין להם דרך לידע זאת, אשר מביאים לדורות דעות משובשות, ובתמורת תאותיהם הקטנטנות חוטאים ומחטיאים את הרבים לדורות. ולאחרונה העלו צחנם מעלה מעלה, כי גם תקעו את ציפורניהם בחכמת הקבלה… ונתרבו בימינו אלה חוברי חבר, אשר עושים שם מטעמים כאלה, שהמה לגועל נפש לכל המסתכלים בהם. ויש מהם שיפליגו עוד לעלות על ראש הפסגה, ולוקחים להם מקום הראוי לראשי הדורות, שעושים עצמם כיודעים לברר בין ספרי הקדמונים והראשונים ז"ל: להורות לצבור איזה ספר שראוי להגות בו, ואיזה ספר שאינו כדאי לטפל בו, משום שמלאים דברי הזיה חס ושלום, וכדי בזיון וקצף. כי עד עתה היה מלאכת הבירור הזה מיוחסת ומוגבלת רק לאחד מעשרה ראשי דורות. ועתה נבערים יתעללו בה. ולפיכך נשתבש מאד דעת הציבור בתפיסת עניינים האלה. ואלה הם הסיבות, שהוציאו אותי מחוץ לגדרי. והחלטתי, כי עת לעשות לה', ולהציל מה שאפשר עוד להציל. וקיבלתי על עצמי לגלות שיעור מסויים מהמקוריות הנוגעות לסוג האמור, ולהפיצו בקרב העם" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", "עת לעשות").
"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד, ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ולאחר כך, חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה, מה הוא אומר עליהם? הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה 'גם', באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם" ("זוהר לעם", אחרי מות, 56-55).
"אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה… נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', ב').
"כל החברים בימיו של רבי שמעון, אהבת נפש ורוח הייתה ביניהם. ומשום זה בדורו היו סתרי התורה בגלוי. והיה אומר, כל החברים שאינם אוהבים זה את זה, גורמים לעצמם, שלא ללכת בדרך הישר. ועוד שעושים פגם בתורה. כי התורה, אהבה ואחווה ואמת יש בה" ("זוהר לעם", כי תישא, סעיף 54).
"עתה רבותי, הרי לפניכם ערוך ומוטל בארון זה הספר שבו כתוב ומפורש כל חכמת המדינות וכל סדרי היחיד והציבור אשר יהיו בסוף הימים דהיינו – הספרי קבלה… שבו מסודרים העולמות המתוקנים שיצאו עם השלימות… שמהשי"ת יוצא השלימות בראשונה אח"כ אנו מתקנים אותם ובאים לשלימות המונח וקיים בעולם העליון… פתחו הספרים הללו ותמצאו כל סדרים הטובים שיתגלו באחרית הימים, ומתוכם תקבלו הלקח הטוב איך לסדר הדברים גם היום כדרכיכם בעיניני העוה"ז, שאפשר ללמוד את היסטוריה העוברת וממנה אנו מתקנים את היסטוריה הבאה" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", כתבי הדור האחרון).
"שמעתי מהאדמו"ר מקאלשין זי"ע. שבימים הראשונים היה צורך להקדים להשגת השי"ת כל שבע החכמות החיצוניות, המכונים "שבע נערות המשמשות לבת מלך", ולסיגופים נוראים. ועם כל זה לא הרבה היו זוכים למציאת חן בעיני השי"ת: אולם, מעת שזכינו ללימוד האר"י ז"ל, ולעבדות הבעש"ט, הוא באמת דבר השוה לכל אדם, ואינם צריכים עוד הכנות הנ"ל" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", אגרת ל"ח).
"אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב". הרי שהמציאו לנו עניין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כוח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצוות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות י"א).
"שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה, כי גם אנכי נשבעתי לרבי, שלא לגלות, כמו כל התלמידים שקדמוני. אבל שבועה זו, ואיסור זה, אינם חלים זולת על אותם הדרכים הנמסרים בעל פה, מדור דור, עד הנביאים ומעלה, כי הדרכים האלו, אם היו מתגלים להמון העם, היו מביאים הפסד רב, מטעמים הכמוסים לנו. אמנם אותו הדרך, אשר אני עוסק בספרי הוא דרך המותר, ואדרבה נצטויתי מפי רבי להרחיבו כמה שאפשר לי, ומכונה אצלינו דרך התלבשות הדברים. ועיין במאמרי רשב"י, שלדרך הזה מכנה נתינת רשות. וזהו שהעניק לי ה' במידה שלמה, אשר מקובל אצלינו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל "ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך", ועל כן אמרתי שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסיבת הדור שלי" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", "תורת הקבלה ומהותה").