"תנו לי לדבר בשם עצמי", כותבת השחקנית נטלי פורטמן, שניצבת בעין הסערה התקשורתית, לאחר שהודיעה שלא תגיע לישראל לקבל את פרס "בראשית" בסך שני מיליון דולר – "פרס נובל יהודי" שמוענק ל"איש מקצוע רב-הישגים ובעל מוניטין בינלאומי מכל העולם, המהווה דמות מופת בקהילתו ויוכל להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי ברחבי העולם". ולמה סירבה? "בשל חוסר הנוחות שלה עם האירועים האחרונים בישראל", לדבריה. "כמו ישראלים ויהודים אחרים בעולם, אני יכולה לבקר את ההנהגה בישראל בלי לרצות להחרים את האומה כולה"
תמונה: הדס פרוש, פלאש 90
עם כל הכבוד לשחקנית רבת ההישגים ולדעותיה, לא עליה ולא על דעותיה אני רוצה שנדון. אף מילה על פורטמן. חשוב לי יותר שנתעלה מעל הכעסים, ההאשמות וההטחות ההדדיות, מעל הוויכוח העקר סביב חופש הביטוי שכבר מזמן איבד את צביונו, ונדבר עלינו, על החברה הישראלית.
אנחנו שמכורים לחדשות וניזונים מכל ציוץ, הופכים כל אמירה שולית לסערה תקשורתית; מתענגים מאווירת הפירוד וההתנצחות של האגואיזם המסואב שמושל בנו, ולא מהאוויר הצלול שאנו מסוגלים לייצר מכוח החיבור בינינו.
בעבר הרחוק, שחקנים היו אנשים בזויים בעיני הציבור, עבדים שתפקידם היה לשעשע רמי מעלה. ברומא העתיקה לדוגמה, אומני משחק לא קיבלו את אותן זכויות פוליטיות ואזרחיות כאזרחים רומאים אחרים, משום שהיה להם סטטוס חברתי נמוך יותר. מעצם יכולתם להתלבש בדמויות אחרות, היו אומרים עליהם שהם אנשים בלי נשמה, אישיות בלי זהות. אבל מתחילת שנות העשרים, כשהקולנוע ההוליוודי פרץ לתודעת הקהל הרחב, והוליווד הפכה לפס ייצור של כוכבים שמשלשלים מיליארדים לכיסה, הפכו השחקנים לשם דבר, כלי שרת לתעשיית הקולנוע המשגשגת. כל דעה שלהם הופכת מקודשת. כל הגיג, שגם הוא מתוסרט היטב ומוגש ביד אומן, עומד ברומו של עולם.
למה מחשיבים את דעתם? כי זו תעשייה משומנת של כסף וכבוד. שואו של ממש. ואיך השחקנים רוכבים על הגל הפרסומי ומחזקים את תדמיתם? עולים על גל תקשורתי אחר השנוי במחלוקת, לרוב פוליטי. מצביעים בעד או נגד הנהגה כזאת או אחרת, ומייצרים באזז תקשורתי שמניב יחסי ציבור לא רעים. ומכיוון שהעסק מכור מראש, אינני מוצא טעם לעסוק ולהתעמק בסערת פורטמן, ובכלל להקשיב לשיח ולדעות המנוגדות שבו.
מה שכן הייתי מצפה מאנשי משחק ובידור, נציגי העם היהודי במגרש התדמיתי הבינלאומי, לשחק את דמות היהודי השורשי – להפגין אחדות, להיות דוגמה ליחס מתחשב ואוהב כלפי הזולת, להיות סמל לנשמת היהדות האמיתית שלנו: "ואהבת לרעך כמוך". ולא רק מנציגים בעולם אני מצפה להשראה כזאת, אלא גם מאיתנו, החיים בישראל.
לדוגמה, סיפור המולדת ההיסטורי שהוצג בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, מפגן מרהיב שגלל את מעמד הר סיני שם נעשינו עם וקיבלנו את התורה, דרך ההליכה הממושכת במדבר והחיים בארץ ישראל, דרך אלפיים שנות גלות, האנטישמיות, גל העליות, החלוציות והמאבק על הארץ, ולבסוף ההצלחה המסחררת והיצירתית בכל תחומי החיים: בביטחון, בחקלאות, בכלכלה ובעיקר בהיי-טק – כל אלה ראויים לשבח, לדמעה ולתפארת מדינת ישראל.
אולם לצד העבר הייתי מתמקד בעיקר בעתיד. מציג לנו ולעולם, שעצם ההישג שלנו כיהודים החוגגים את זכות הקיום במדינת ישראל על אדמת ארץ ישראל – זה סימן להתחלה חדשה. הזדמנות פז ליהודים להראות לאנושות כיצד ניתן להתחבר סביב רעיון האחדות וגילוי הכוח העליון – הדבק שמחבר בין בני האדם מעל כל הניגודים וההבדלים.
חגיגות העבר, הצרות והכאב שעברנו הן בבחינת ניחום ולא תיקון. לכן, כאן המקום שלי לקרוא לאמץ את הדרך שמלמדת חכמת הקבלה – השיטה לאיחוד מעל השוני הטבעי בינינו. בכך נמלא את ייעודנו כאומה ישראלית. אחדות ישראל היא היכולת לראות את התמונה השלמה והמאוחדת, היכולת להודות על הרע כמו על הטוב. אז נהיה מגדל של אור לעולם, "אור לגויים", ונזכה בכבוד והערכה מצד אומות העולם. בואו נשחק את זה, או לפחות נתחיל לדון בזה.