הסדרה התיעודית "מעברות" ששודרה החודש ב"כאן" הביאה את סיפורו של אחד המפעלים הגדולים והשנויים במחלוקת בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מזכרת אחד הפרקים הגדולים של קיבוץ גלויות
"אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין, ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל", קרא דוד בן גוריון בנאום הכרזת העצמאות. ואכן עם הקמת המדינה, פוקדים אתהארץ גלי עלייה מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה. העם היהודי המתגבש מכל ארצות הפזורה, עושה את צעדיו הראשונים בבניין המדינה הצעירה ובבניית דמותו החדשה בארץ ישראל.
בשני העשורים הראשונים לעצמאותה של ישראל, השלטון פועל לעיצובה של החברה הישראלית לפי מדיניות "כור ההיתוך". המטרה היא לשלב בחברה את העולים שמגיעים מארצות, מתרבויות ומאידיאולוגיות שונות, וליצור תרבות אחידה. כך מנהיגי המדינה מקווים לבנות זהות ישראלית משותפת.
הגאווה הלאומית נרקמת, והרוח הציונית מבקשת לאחד את העם תחת חזון ומטרות משותפות של הקמתה ובנייתה של ארץ ישראל.
עוד קודם שהמושגים "אשכנזי" ו"מזרחי" היו בשימוש הורגש באוויר השסע העדתי. אומנם בבתי כנסת במעברות נהגו להתפלל עולים בני עדות שונות יחד, אבל עדיין לא הייתה שפה משותפת בין העולים מעיראק ומרומניה, מפולין ומתימן.
"בעל הסולם", גדול המקובלים של המאה העשרים, התריע שאין די בכך שבונים את מדינת ישראל, סוללים כבישים, מייבשים ביצות ויוצרים תרבות חדשה. שכן לצד כל אלו יש לבנות את הרוח היהודית השורשית, המבוססת על "אידיאולוגיית האחד". עליה נוסד העם היהודי מלכתחילה, ובלעדיה לא תוכל האומה הישראלית להתקיים. היא שצריכה להיות הלב הפועם של ישראל, היא נשמת אפה של האומה.
במבט לאחור ניתן לראות כי מדיניות "כור ההיתוך" ביקשה למחוק את ההבדלים בין חברי האומה המתהווה, תוך התעלמות מהפערים ביניהם. היא התבססה בעיקר על התרבות שהתפתחה ביישוב בארץ ישראל, ועל התרבות האירופאית שהביאו איתם העולים בעליות הראשונות. היה זה ניסיון ליצור אחידות במקום אחדות.
בעל הסולם הסביר כי זו טעות. קשר אמיתי בין אנשים לעולם לא יוכל להיווצר מתוך ניסיון לטשטש את זהותו של אדם. אחדות חיובית נבנית רק מתוך קשר הדדי עמוק, שמתעלה מעל השוני ויוצר מעין "דבק" ולכידות פנימית המבוססת על קשרי אהבה ונתינה לזולת, מתוך הרגשת הכוח האחד שבטבע.
את גישתו לעניין זה ביטא בעל הסולם בעיקר במאמר "היחיד והאומה", שיצא לאור ב-1940, ובו הקדים והעלה על הכתב את הרגשתו העזה על החסר בחברה הישראלית ואת הדרך לבנותה: "והתקווה היחידה היא – לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש… להכניס בכל אחד מאיתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל… ועבודה זו קודמת לכל אחרת".
המנגנון שרק מתוכו יכול להיוולד שוב עם ישראל מקיבוץ הגלויות עדיין לא יושם. לא בתקופת המעברות, לא מאז עברנו לשיכונים, ולא מאז אנחנו חיים בצפיפות בערים הגדולות. הפצע עדיין פתוח ובוער.