ברוכים הבאים למקום הכי מחריד בתל אביב

נרקומנים, זונות, עובדים זרים, אלימות בוטה ומפגעים סניטריים – זה מה שנשאר מנווה שאנן, "החצר האחורית של תל אביב", השכונה המוזנחת, מעין אזור דמדומים נטול אכיפה שנקבר בין שתי התחנות המרכזיות, החדשה והישנה. אבל אם מישהו חשב שתעשיית הסמים והזנות תישאר בשולי המחוז האפל, אז לא, מדובר בטעות מרה. התופעה הולכת ומתפשטת וכובשת עוד ועוד אזורים ברחבי המדינה. די להבין ממה בעצם המסוממים, האלכוהוליסטים והזונות בורחים, כדי לעשות את הצעד הראשון לפתרון הבעיה

"רחוב הנעליים" הוא כינוי לאחד מרחובותיה ההומים והמפורסמים של תל אביב של שנות השמונים-תשעים. מעין מדרחוב בלב לבה של שכונת נווה שאנן, צמוד לתחנה המרכזית הישנה, שמנקז אליו סמטאות ורחובות רבים המציעים מכל הבא ליד: דוכני אוכל, נעליים במבצע, מספרות, שמלות כלה וקסטות של גדולי הזמר המזרחי דאז. רצף של בתי עסק קטנים המתערבבים עם בתי מגורים נמוכי קומה. כך לפחות הוא חרוט בזיכרונם של ישראלים רבים, שנהגו לפקוד את המקום או לעבור בו לעתים. אולם מי שיאזור אומץ ויתהלך כיום בסמטאות השכונה, בעיקר בשעות הלילה, יתגלה לעיניו מראה פחות מלבב.​

מאמר מוקלט:

נרקומנים נוברים בשוליו של חניון נטוש, תרים אחר מחטים משומשות כדי להזריק את מה שאולי נותר; סוחרי סמים מפוקפקים משוטטים בין המבנים; זונות מוזנחות שמחכות ללקוחותיהן הקבועים בחדרונים רעועים; אלכוהוליסטים, מקבצי נדבות והומלסים רובצים בחדרי המדרגות; ו"בעלי הבית" החדשים של האזור – רבבות עובדים זרים, רובם יוצאי אפריקה, מתהלכים בגדודים. די לעבור מרחוב הגליל אל רחוב ארלינג'ר או רחוב פיין, כדי לחוש בפחד ולהבין שמדובר בעולם זר ואחר, מנותק מחיי הלילה השוקקים ומהמרכז המסחרי של תל אביב, שעוטף את המתחם המתפורר בבניינים מפוארים.​

שם נרדף לפשע

נווה שאנן לא לבד. כמוה יש שכונות מצוקה רבות שהפכו שם נרדף לפשע, להזנחה ולפריצות. מה המצע שעליו הן צומחות? מה קרה כאן במשך שני העשורים האחרונים שגרם לתעשיית הסמים והזנות להתפשט בישראל באופן כל כך בוטה ומכוער? ויותר מדאיג, איך ממגרים את התופעה?

או אולי נשאל זאת אחרת: איזה חוסר באדם הסם ממלא? איזה צורך סמוי משככת הטיפה המרה? לאיזו הרגשה נזקקת אישה הנותנת שירותי מין בתשלום? התשובה לכל אלה היא ריקנות, חוסר תקווה, חוסר משמעות וחוסר טעם בחיים.

"מה קרה כאן במשך שני העשורים האחרונים שגרם לתעשיית הסמים והזנות להתפשט בישראל באופן כל כך בוטה ומכוער? ויותר מדאיג, איך ממגרים את התופעה?" (צילום: פלאש 90)

אדם הצורך סמים חווה רוגע. אמנם זמני, אבל די בו כדי לנתק אותו מחיי היומיום הקשים ומהרגשת הסבל הפרטי, ולהציף אותו בתחושה עילאית שנותנת טעם שקרי לחיים. כך גם אלכוהוליסט הצמא להשפעתו המשכרת של המשקה החריף. האלכוהול מנתק אותו לזמן מה מהצרות, משכיח לרגע את טרדות החיים ומשרה עליו הרגשת שמחה, אופוריה ושלווה. הזנות, בין אם היא אמצעי למימון הסם, שידול או הידרדרות מאולצת כתוצאה ממסגרת חיים מייסרת, מעניקה לאישה סביבה מגוננת, תחושת ביטחון והזנה. ייתכן שעבור חלקנו זה נשמע כתפיסה מעוותת, הרי מדובר בקורבן, אבל לא למי שזו תפיסת עולמה. לכן אין פלא שחלק מן הנשים שעזבו את מעגל הזנות והשתקמו בזכות סיוע ממושך, בחרו לשוב אל הזירה.

מבט מבפנים

כל עוד גבולותיה של נווה שאנן נבלמים ברחוב הרכבת מצפון, בדרך בגין וברחוב העלייה ממערב, ברחוב החרש ממזרח ובדרך סלמה מדרום, אין כביכול חשש שיתפשט הנגע. זה כאילו לא נוגע לנו. הרשויות שאין בידיהן פתרון מעדיפות להעלים עין ומאפשרות למכורים להמשיך בשלהם. אבל כשם שבגוף האדם כל האיברים תלויים זה בזה, וכאשר פורצת מחלה היא מתפשטת בגוף כולו, בין אם נרצה ובין אם לא, כך התופעה זולגת אל מחוץ לשכונת הפועלים הדרום תל-אביבית. התלות ההדדית בין בני אדם, יהיו מי שיהיו, לא תיתן לאיש לחמוק מבין זרועותיה. כך לדוגמה, תופעה זניחה של עישון מריחואנה שהתחילה בעבר כשימוש עצמי בלבד ובמקום נסתר מהעין, התעצמה תוך עשור והפכה לתנועה בעד לגליזציה של קנאביס. הדיון כאן הוא לא על בעד או נגד סמים,
כמו שכבר כתבתי בעבר, אלא על העובדה כי לאיש אין שליטה על המחר.

"הדיון כאן הוא לא על בעד או נגד סמים, כמו שכבר כתבתי בעבר, אלא על העובדה כי לאיש אין שליטה על המחר". (צילום: פלאש 90)

יקומו רבים שיטילו את האשמה על המהגרים שבאזור, ידרשו מרשויות הרווחה לטפל בהזנחה ומהממשלה והמשטרה לנקוט יד קשה, אך אלה לא יפתרו את שורש הבעיה. אפשר ליישם כמה מן הפתרונות שפעילים חברתיים או ארגונים ממשלתיים מציעים, אך כל עוד אנחנו לא מטילים עוגן בתוך החברה שלנו, שיספק הרגשת רוגע וביטחון ללא כל צורך בקבלת תמיכה מאלמנטים שליליים ומזיקים, התופעה לא תיעלם. במקום האחד יצמח אחר. לכן אין טעם לפנות ישירות אל האנשים שבמצוקה, אל אלה השרויים תחת השפעת החומר הנרקוטי, ואינם מסוגלים להטות אוזן למשמע הבעיה, אלא הפתרון המוצע פונה אל ההיגיון של החברה הנורמטיבית, זו שמכונה "החברה הבריאה" לכאורה.

סם החיים​

חכמת הקבלה עוסקת ביסודה במהותו של טבע האדם. היא מלמדת שחיבור נכון בין בני אדם מוליד מתוכו כוח חיובי עצום שמשרה הרגשת טוב, עונג ורוגע, ומספק לבני אדם את ה"סם של החיים". למה? כי הטבע כולו פועל בהרמוניה, ומרגע שבני האדם עושים צעד דומה לקראת השלמות שבטבע, הם כמו מחברים תקע לשקע הבריאה, למערכת אדירה שכולה טוב נסתר, וכך מזינים את עצמם ישירות מהמקור. ככל שהרגשת האחדות שופעת ומקרינה על אלה הלוקחים בה חלק, כך היא מרפאת בהדרגה את כל החולי על כל צורותיו השונות. הכוח החיובי – ממש בדומה לסם שמרומם את האדם – מרחיב את דעת האדם, מעלה אותו מרצון גשמי נמוך לרצון רוחני עליון, נצחי, שבו הוא מתמלא בתכלית ובמשמעות לחיים. הרצון העליון הזה הוא התחליף הנכון להרגשת הזיוף שהסם והאלכוהול מספקים, שזה מכבר אינם נחלתם הבלעדית של התושבים בנווה שאנן אלא מכת מדינה בקרב כלל בני הנוער בישראל.

"עלינו להעלות למודעות הציבור את ערכי האחדות, הדאגה לזולת והערבות ההדדית כמפתח לריפוין של כל הרעות החולות". (צילום: ענבל מרמריס)

כדי לבלום את התפשטותן של תופעות קשות אלו מהשכונה לעיר, ומהעיר למדינה, עלינו להעלות למודעות הציבור את ערכי האחדות, הדאגה לזולת והערבות ההדדית כמפתח לריפוין של כל הרעות החולות. לא מדובר על קריאה להתיישב ולהתעמק בלימוד יסודי של חכמת הקבלה, אלא בפרסום רחב היקף של העקרונות הבסיסיים שיהוו עוגן לאדם, תוך דגש שהפתרון נמצא בידינו. כולנו פועלים כגוף אחד, על כן די בקומץ אנשים שיתחברו אל הרעיון, יחשבו עליו, יהגו בו, ידונו בו, יכתבו עליו, יפרסמו אותו כשמועה מפה לאוזן, כדי להדביק את האחרים ברעיון פורץ הדרך, וכדי להציף בחברה את האווירה הייחודית שבכוחה לרפא הכול. אותו כוח חיובי – "סם החיים" – גם ישקם, גם ירומם וגם ימריץ אותנו להתעלות מעל הדאגה לעצמנו ולהגיע לחיים הרבה יותר טובים עבורנו, עבור ילדינו ועבור הסובבים אותנו בחברה.