150 ראשי מדינות מרחבי העולם התכנסו בוועידת האקלים בפריז, כדי להילחם בהתחממות הגלובלית. הפעם, בניגוד לעבר, המנהיגים לוקחים את הוועידה ברצינות. מה גורם למעצמות כמו ארצות הברית וסין, שזלזלו במשך עשורים בענייני האקלים, לשנות גישה? המענה טמון בחומרת המצב
אם סכנה ממשית הייתה אורבת לנו רק בשנת 2030 או 2050, כמו שטוענים חלק מהמומחים, אף פוליטיקאי לא היה זז מכיסאו. רק בגלל שהמצב הרבה יותר מאיים ממה שמתפרסם בכלי התקשורת – הפוליטיקאים מוכנים להניח בצד את המאבקים הקטנוניים ביניהם ולהשקיע המון משאבים בניסיון להרגיע את מערכת הטבע, ולו במעט.
הנורה האדומה כבר דולקת
הרכבת רק מאיצה את מהירותה, על פסיה ניצב סלע ענק והבלמים הפסיקו לתפקד. המנהיגים מבינים את זה, ולכן הם הולכים לקבל החלטות קשות. זה לא יעזור. צפויים לנו אסונות טבע בממדי ענק ושינויים קיצוניים במזג האוויר – עלייה וירידה של הטמפרטורות בעשרות מעלות. המצב עשוי להידרדר עד כדי כך, שלא יספיקו לנו מקורות אנרגיה על מנת לקרר או לחמם את עצמנו.
למרות רצון המנהיגים לדחוק את הקץ, החלטות הוועידה יהיו לא יותר מאופטלגין לחולה אנוש. כדי להציל את כדור הארץ, עלינו לגשת לבעיה מזווית חדשה. לא יעזור לקרר היכן שחם, לחמם היכן שקר ולהגביל את שחרור גזי החממה לאטמוספירה. כפי שכתב אלברט איינשטיין, לא ניתן לפתור בעיה באותה הרמה שבה היא נוצרה אלא מרמה גבוהה יותר.
חוסר האיזון שמתגלה בטבע מחייב אותנו להתייחס אליו מרמה גבוהה יותר – מרמת האדם. על מנת לפתור את בעיית האקלים עלינו להתמודד עם ההשפעה המנטלית, הפסיכולוגית והרוחנית של האדם על הטבע. כי כמו שמסבירה חכמת הקבלה, במחשבות של האדם, ביחס שלו לטבע ולזולת – הוא מוציא מאיזון את מערכת הטבע כולה.
למרות שאנחנו לא מודעים לכך, גם אנחנו חלק מהטבע. ולכן גם אנחנו חייבים להגיע לאיזון והרמוניה בינינו, אבל ברמה אנושית. להתאזן עם הטבע פירושו לבנות בינינו קשרים הרמוניים של אהבה ותמיכה הדדית.
חוסר איזון ברמת האדם
כדי להבין למה הכוונה, נתבונן לרגע בגוף שלנו: כשחם בחוץ, אנחנו מתחילים להזיע כדי לקרר את עצמנו; כשקר בחוץ, השרירים שלנו מתחילים לרעוד כדי שנתחמם – כך הגוף שלנו שומר על איזון, על מידת החום הקבועה שלו.
דוגמה נוספת: כשהקליפה החיצונית של כדור הארץ לא מסוגלת לאזן את הלחץ שמצטבר במעמקי האדמה – הר געש מתפרץ. זו דרך הטבע לאזן את הלחצים שמצטברים בו. במילים אחרות, כל הפרטים בטבע שואפים לאיזון ולהרמוניה ("הומיאוסטזיס" בשפה מדעית). ובמובן הזה גם האדם אינו יוצא מהכלל.
למרות שאנחנו לא מודעים לכך, גם אנחנו חלק מהטבע. ולכן גם אנחנו חייבים להגיע לאיזון והרמוניה בינינו, אבל ברמה אנושית. להתאזן עם הטבע פירושו לבנות בינינו קשרים הרמוניים של אהבה ותמיכה הדדית. העניין הוא שבניגוד לטבע הדומם, הצומח והחי שנמצאים באיזון בצורה אינסטינקטיבית, עלינו להגיע להרמוניה ביחסים בינינו – לאחדות בינינו – מתוך רצון והכרה. למרבה הצער, כרגע אנחנו עושים הכול חוץ מזה.
האדם הוא היצור היחיד בטבע שנהנה מהסבל של הזולת, היצור היחיד שמודד את מצבו ביחס לאחרים – כשלאחרים טוב מאיתנו, רע לנו; כשלנו טוב מלאחרים – אנחנו שמחים. האגו – הרצון ליהנות על חשבון הזולת, מחריב את הקשר בינינו. ובגלל שטבע הוא מערכת אחת, שכל פרטיה קשורים ומשפיעים זה על זה – כשהיחסים בינינו אינם הרמוניים, כשאנחנו מפולגים, אנחנו מוציאים מאיזון את המערכת כולה.
בטוב או ברע?
למעשה, עוד מהמאה ה-16, מימי האר"י הקדוש, היינו צריכים להתחיל לתקן את היחסים בינינו. במקום זאת, נכנסנו לתקופה של קידמה, של התפתחות מדעית, תרבותית וטכנולוגית מואצת. הפכנו לאגואיסטיים, לאנשים גסים יותר, ופיתחנו טכנולוגיה בעוצמה אדירה. במקום לנסות להכניע את עצמנו – את הרצון שלנו ליהנות על חשבון הזולת, עסקנו בניסיון להכניע את הטבע. ובכך יצאנו עוד ועוד מאיזון, שהוא החוק הכללי של הטבע. בכך יצרנו לעצמנו בעיה גדולה. עכשיו עלינו לבחור: האם להפנות את כל מאמצינו להחייאת הקשר בינינו, כפי שמייעצים המקובלים, או לחכות עד שהטבע יחייב אותנו להתחבר בדרך לא נעימה.
בסופו של דבר הטבע יאזן את עצמו. השאלה היחידה היא איך זה יקרה – בטוב או ברע? המקובלים מסבירים שאם לא נלך בדרך טובה, יישאר בעולם קומץ אנשים שיתאחד לבסוף. אותו האיזון אנושי יפעל גם על דרגות נמוכות יותר של הטבע וירגיע אותן. אבל למה לנו לחכות לתסריט נורא שכזה?
שינוי האקלים תלוי רק בנו, בחיבור בינינו. והמנהיגים בפריז? הם ימשיכו לשבת בנחת על הכיסא שלהם ולהזרים מיליארדי דולרים כדי שנוכל להמשיך להתחמם או להתקרר במזגן. עד לאסון האקולוגי הבא.