הטראומות איתן התמודד סבסטיאן יונגר כששב מסיקור המלחמה באפגניסטן גרמו לו לגלות שהוא לא בודד במערכה, וכי מאות חיילים משוחררים חוו אותה חוויה. הוא הבין שביסוד הדיכאון נמצא געגוע עמוק אל הרגשת השבטיות והאחווה שחווה תחת אש הצלפים, וזה בדיוק מה שחסר לעולם כיום
תמונה: רויטרס
סבסטיאן יונגר, עיתונאי וסופר אמריקני, הקדיש את מרב שנות חייו לשהייה במלחמות בשדות קרב מסוכנים ברחבי העולם ובסקירתם לעיתונות. באחת הפעמים, כאשר שב לראשונה מתנאי השטח הקשים והדחוקים באפגניסטן אל חיק משפחתו האוהבת בעיר הגדולה ניו-יורק, חיכתה לו חוויה שלא ציפה לה: פתאום החלו להתעורר בו הפרעות דחק פוסט-טראומתיות, התקפי חרדה ודיכאון שלא ידע כיצד להתמודד איתם.
כחוקר מטבעו, הוא בחן את התופעה לעומק וגילה כי הוא לא בודד במערכה. מאות חיילים אמריקנים משוחררים חוו טראומה דומה, אך התגלית המרעישה של יורגן הייתה, כי ביסוד הדיכאון נמצא געגוע עמוק אל הרגשת השבטיות והאחווה שחווה תחת אש הצלפים.
בעתות מלחמה החיילים ישנים יחד, אוכלים יחד ולוחמים יחד למען מטרה משותפת – וכתוצאה מהחיים השיתופיים נוצרת ביניהם אחוות אחים. אולם מרגע שהם מתנתקים מהשהות בקרב כקבוצה מלוכדת ומתחושת ה"ביחד" המשכרת ושבים אל החברה המפולגת והמנוכרת – מיד תוקפת אותם הרגשת הריקנות. ליונגר נדרשה למעלה משנה כדי להתגבר על המצב שרק הלך והחמיר, אך כתוצאה מהכאב הפרטי שלו נולדו תובנות בשם "שבט" – רב מכר שראה אור לפני כחצי שנה, הבוחן את התועלות שאיבדנו במרוצת השנים כשהתנתקנו מחיי השבט.
מה באמת איבדנו כאנושות כאשר עזבנו את העולם השבטי? האם המחיר שכולנו משלמים על אורח החיים האינדיבידואליסטי שלנו משתלם? ומה בכוחנו לעשות היום על מנת לבנות מחדש את חיי השבט שלנו, את הלכידות ואת האחדות החשובות כל כך לחוסן האישי והלאומי שלנו?
תמונה: רויטרס
השבט שנותן ביטחון בחיים
הפעם הראשונה (והאחרונה) שבה האנושות הרגישה כמו שבט אחד גדול הייתה לפני כ-3,500 שנה בבבל העתיקה. "כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א'), והכוח הייחודי שהיה טמון בהרגשת השבטיות העניק תחושה של רחם מגן ובטוח, ונטרל כל דאגה עצמית באדם: החל מדאגה למזון, ללבוש ולמחסה, ועד להרגשת ביטחון בזמני מלחמה וביטול חוסר הוודאות לגבי העתיד. תחושת הביטחון נבעה מחברי השבט שסבבו את האדם, אך מקורה עמוק הרבה יותר – הכוח הכללי של הטבע – "שבט" רחב יותר בהיקפו, המתפרש על פני היקום כולו. כוח הטבע הכללי מספק את הכוח החיובי שמזין אותנו באופן פרטי וחברתי, שומר עלינו ברמה הפסיכולוגית ומשמש לנו מקלט. כשם שהתא המשפחתי משמש לנו משענת, כך מערכת הטבע סיפקה אז הרגשת רוגע ושלווה, עטפה בחום ובאהבה ואיזנה את מערכות היחסים.
בוקר בהיר אחד פרץ הטבע האגואיסטי בקרב השבט הבבלי, הפר את השלווה ששרתה ביניהם עד אז וחיזק בכל אחד מהם את הרגשת ה"אני". הבבלים החלו להתפצל ולהתחלק לעמים ולשבטים קטנים יותר (במבט לאחור, הם אלה שהיוו את היסוד לשבעים אומות עולם, כפי שכתב בהרחבה ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו). הכוח החיובי הראשוני נרמס, ואת מקומו החליף הכוח השלילי של האגואיזם שזינק עד השמים, כפי שמרמז הסיפור על מגדל בבל. במקום אנחנו – נוצר אני, במקום דאגה לזולת – דאגה לעצמי ובמקום שבט – הפרט במרכז.
אילו הבבלים היו יכולים לשמר את הרגשת השבטיות, להגביר את הכוח החיובי שליכד ביניהם על פני החלל שפער ביניהם כוח האגו השלילי, הקשר ביניהם היה מתחזק ומתעצם ועולה לרמה חדשה של קיום. אבל מאין יעוררו את הכוח החיובי? איך ישמרו על קשר למרות המרחק שנוצר? זו בדיוק "חכמת השבט" שלימד אברהם אבינו.
המכבש הגדול וההרסני
אברהם קיבץ סביבו קבוצת בבלים, לימד אותם את חכמת הקבלה וחינך אותם לשוב ולהיות שבט מלוכד שפועל מתוך אהבת הזולת. "גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו לא היה נמצא כמו באברהם, שהרי היה אב המון גויים, והוא מאחד ועושה שלום בין כל הנבראים" ("גבורות השם", פרק ו'). השיטה שלימד אברהם את הבבלים הייתה פשוטה והגיונית: להתעלות מעל הסכסוכים שמפרידים ביניהם ולהתחבר באהבה.
איך? מתוך מאמץ ורצון להתקשר ביניהם באהבת אחים, הם יעוררו את הכוח החיובי הקיים בטבע. כמו שבט קטן בתוך השבט הגדול של הטבע, כל הפרטים מתחברים אט אט למשפחה אחת גדולה באמצעות אותו כוח חיובי של הטבע.
בעזרת שיטתו של אברהם – "על כל פשעים תכסה אהבה" – הבבלים שהיו מנוכרים זה לזה, התחברו ביניהם "כאיש אחד בלב אחד", וברבות הימים הפכה אותה קבוצה לעם ישראל ("ישראל" = ישר אל הכוח החיובי שבטבע). תפקידו הבלעדי של עם ישראל כיום הוא למסור את חכמת השבט לאנושות כולה, להיות "אור לגויים".
אולם כמו מכבש גדול, המשיך האגואיזם לרמוס כל הנקרה בדרכו, ופיצל את האומות לעוד ועוד עמים, מדינות ותרבויות, ואף אותם חילק למגזרים, לעדות ולקבוצות, פילג למפלגות, לתנועות ולחבורות, עד אשר נותר האדם לעמוד לבדו. והיום השבט גלובלי, מודרני ושבור לרסיסים…
מה חוללנו לאורך 3,500 השנים הללו? האם התפרקותו של השבט הגדול הפכה את חיינו לטובים ונוחים יותר? ברור שלא. חזרנו לנקודת ההתחלה שבה חיינו בבבל – מיליארדי בני אדם שלא יודעים להסתדר זה עם זה. גם אם לרגע נדמה שאוטוטו הכול יסתדר ונשתלט על המצב, האגו לא יאפשר זאת. יתרה מזאת, אם נאפשר לאגו להמשיך לפעול, הוא ידרדר אותנו למלחמת אחים קיצונית.
אין ספק כי מצבי מצוקה כאלו עשויים לקרב בינינו, כמו שתיעד יורגן בספרו, השאלה היא למה אנחנו זקוקים למלחמה או לאסון גדול כדי להתגבר על הפירוד שזרע האגואיזם? האם אין דרך אחרת לשמר את תחושת היחד, ולהשיב את תחושת השבטיות הכל כך חיונית לנו? הפתרון נותר בעינו: עלינו לשוב לעצת אברהם, אבי האומה, ולהתחבר בינינו. אלא שבשונה מימי בבל, הפעם על החיבור להיות גלובלי ולא מקומי.
תמונה: רויטרס
זה מה שחסר לכולנו
בעל הסולם כותב כי "בדורנו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו מכל מדינות העולם, הינה בהכרח הוא נעשה משועבד לכל העולם כולו, כמו גלגל שיניים בתוך מכונה. ולפיכך אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, כאשר לא יהיה כן בכל מדינות העולם. כי בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת, אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם, תלוי ומדוד במידת טובת היחידים שבכל העולם כולו" (בעל הסולם, "השלום בעולם").
החיים בשבט מקנים שלום וביטחון. הנטל מתחלק בין כולם, וההישרדות היומיומית המאפיינת חברה תחרותית, נעלמת כלא הייתה. בעתיד הלא רחוק, כאשר יותר ויותר אנשים ימצאו את עצמם מובטלים, צורת החיים בשבט תספק לנו את כל הדרוש לקיומנו בקלות ובנוחות.
שבט אינו פונקציה של כמות אנשים, הוא יכול למנות מיליארדים ואף יותר. מה הופך את השבט לכלל אנושי? הדאגה לכלל, הערבות ההדדית, השייכות לכוח אחד. צעד אחד קטן לעבר החיבור בינינו ייצור קשר חם וידידותי ויעורר את הכוח החיובי. אז נתעלה לממד רוחני, להרגשת שבט אחד שבו כולנו "בני אדם", בני אותו שבט של "אדם הראשון". כשם שיונגר שב מן השבטיות הרגעית בשדות הקרב והשתוקק לשוב אל הרגשת האחדות, כך מתוך עולם כל כך מפורד שבו אנו חיים במלחמה בלתי פוסקת, נשוב לחיות בשבט אחים גם יחד.