זו לא עוד מכונית שנהרסה, אלא עוד משפחה שנמחקה. זה לא עוד אוטובוס שהתהפך, אלא חיים שלמים שהתהפכו: ילדים שלא יגדלו, הורים שישברו, קרובים שלא ישובו להיות מה שהיו
כביש 90 נשאר אותו כביש, רק הפרטים והשמות מתחלפים. על פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים 17 הרוגים בשבועיים בכביש המוות, 257 הרוגים מתחילת 2018, ואם נרחיק לכת, מאז קום המדינה נהרגו בתאונות דרכים 33,664 בני אדם, מהם 5,101 ילדים ובני נוער.
אפשר להתלונן על המחסור במצלמות אכיפה, במעקות בטיחות ובגדר הפרדה, להלין על תשתיות מיושנות שדורשות שיפור ועל צורך בכמות ניידות ושוטרים. האמצעים להגברת הבטיחות בדרכים אכן הכרחיים, ועם זאת הגיע הזמן להפנות תשומת לב רבה יותר ולהתייחס לגורם האנושי.
אחת הסיבות לקטל היומיומי בכבישים היא ההתנהלות האגרסיבית וחוסר הסובלנות של החברה הישראלית. האגו הבלתי מרוסן ששולט בכל אחד מאיתנו, דוחף אותנו לתחרותיות בלתי מתפשרת, לשנאה הדדית ולצורך "לנצח בכל מחיר" גם בכביש.
הכביש הוא שיקוף של היחסים בינינו: גם אדם רגוע שעולה על הכביש, והוא אינו ממהר או לחוץ באופן מיוחד ואף מוכן לתת זכות קדימה לנקרה בדרכו, עשוי לאבד את סבלנותו ולהיסחף במהרה אל תוך המרוץ התחרותי שמתנהל מדי יום בכבישי ישראל.
האחריות מוטלת על כולנו, ללא יוצא מן הכלל. אנחנו יוצרים את האווירה העכורה הזאת, וביכולתינו לשנותה. כאשר נחוש יחס חם, קרבה או לפחות אמפתיה כלפי הנהגים ברכבים שלצידנו וכלפי הולכי הרגל, ניצור אווירה חיובית שביכולתה לחולל מהפך בכבישים ולגרום לכולנו לנהוג בזהירות ובתשומת לב יתרה.
לכן לצד אכיפה רחבה של חוקי התנועה, קורסים לנהיגה מונעת ושילוב רכבים בעלי סטנדרט בטיחותי גבוה, עלינו לשלב גם תהליך חינוכי-הסברתי כלל-ארצי ורב-שנתי, שיפתח בכל אדם רגישות לזולת ויטפח מערכת יחסים מתחשבת יותר בינינו. מערכת יחסים שמבוססת על התחשבות בזולת תהיה יעילה יותר מכל מערכת אכיפה, ותוביל במהרה להפחתת תאונות הדרכים.