ד"ר מיכאל לייטמן

חינוך דרך הווטסאפ- הטור השבועי של ד"ר מיכאל לייטמן ב- Ynet

הולך ופוחת הדור? האם אלכוהול, סמים והתנסויות במין כבר בכיתה ח' הם גזירת גורל? ממש לא. זה רק אנחנו, ההורים, שמסרבים להבין שאי אפשר לגדל ילד דרך הווטסאפ. ד"ר לייטמן קורא לנו להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, ולהעלות את החינוך שלנו ושל הילדים שלנו לראש סדר העדיפויות הציבורי.

בשבועות האחרונים נכתב המון על "מצב הנוער". על פי נתונים של הרשות למלחמה באלכוהול ובסמים, ילדים מכיתות ז'-י"א משתתפים במסיבות שהאלכוהול נשפך בהן כמים, ויחסי מין מתקיימים ללא גבולות. "השילוב של אלכוהול, הורמונים, גיל ההתבגרות והיעדר מבוגר אחראי, מסוכן מאוד", אומר ד"ר יוסי הראל פיש, המדען הראשי של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, ומומחה לתחום התנהגויות סיכון של ילדים. "אם בעבר בני נוער היו יוצאים לבלות ותוך כדי בילוי היו שותים קצת, היום מטרת הבילוי היא השתייה עצמה".

בדרך כלל בהמשך הערב, בעקבות השתייה, יורדים הבגדים, ובמהרה האווירה מתלהטת. המסיבות הללו מתרחשות בצימרים עם ג'קוזי, בלופטים מפוארים, או ביערות מרוחקים. ברוב המקרים ההורים אינם יודעים או שמא מעדיפים "לא לדעת". זה אולי חלק מההסבר מדוע הם לא שואלים…

צרפו לכך אמירות אופנתיות על נוער מודרני כמו, "הם אדישים, הם קרים ומנוכרים" או "הנוער של היום רדוד", תַבּלו במושגים כמו "דור המסַכים", וקיבלתם תבשיל שבו מחקרים עדכניים שפורסמו על ידי אוניברסיטת מישיגן מצביעים על ירידה של שמונים אחוזים ביכולת של בני נוער לפתח אמפתיה זה כלפי זה. "הילדים שלנו פחות אנושיים, ואנחנו לא מבחינים בזה", טען לאחרונה האנתרופולוג תמיר ליאון. ליאון צודק, אבל רק בחלקו השני של המשפט. אנחנו באמת לא מבחינים במה שקורה לנוער שלנו.

הנוער הוא בכלל לא הבעיה

הבעיה היא בנו – ההורים, ולא בבני הנוער. שום דבר בעולם לא קורה מעצמו. אין דבר כזה "נוער טוב" או "נוער רע". כל דור הוא התוצר של החינוך שקיבל. והדור שלנו הוא תוצאה ישירה של ההזנחה שלנו. זו צרה שהבאנו על עצמנו במו ידינו.

אנחנו יכולים לבנות לעצמנו עולם כמו שנרצה. התמסרנו למרדף אחרי חיים נוחים, קריירה משגשגת, מימוש עצמי, בניית מעמד וצבירת נכסים חומריים, ובדרך הפקרנו את הילדים. איפה היינו בזמן שהם עזבו את החצר, את המשחק בכדור, את הטיולים בטבע, שקעו למינון הרעיל של מסַכים, מין, אלכוהול וסמים והתגלגלו למצב שבו הם לא יודעים לתקשר שלא דרך המסך?

במקום להכין להם את התשתית לחיים מאושרים, שלחנו אותם לבית הספר בתקווה שמשהו טוב יקרה להם, אבל מה כבר יכול לקרות במערכת שכל מטרתה היא להקנות ידע? מערכת שתכליתה להכשיר אותם להרוויח כסף, להצליח, להתפרסם, אבל לא למה שהם צריכים באמת בחיים. יצרנו עבורם מציאות מעוותת שהיא הכול חוץ מ"חיים". אינספור קשרים בין אדם ל"מכונה", ואפס קשרים בין אדם לאדם ובין לב ללב. נכון להיום, בית הספר הוא אחד המקומות הגרועים להיות בהם, מקור לרוב ה"וירוסים" שהילדים שלנו תופסים.

ממשרד ההשכלה למשרד החינוך

ומה יקרה בעוד דור מהיום? בעוד עשור, שני עשורים ויותר? כשיהיה על הילדים שלנו לנהל את העולם? אם נמשיך ככה, העתיד ממש לא נראה ורוד.
כדי להכין לילדים שלנו כרטיס כניסה לחיים, עלינו להפוך את החינוך ולא את ההשכלה למשימה בעלת חשיבות לאומית. משרד החינוך ומוסד הדגל שלו, בית הספר, זקוקים למתיחת פנים. במקום עיסוק אובססיבי בידע, בציונים ובמבחנים בינלאומיים (פיזה ומיצ"ב), על בית הספר להתמקד בבניית האדם שבילד. עליו להתמודד עם המצוקה הגדולה ביותר של בני הנוער היום – חוסר היכולת לדבר, להיפתח, ובעיקר חוסר הידע איך לתקשר נכון עם הסביבה.

 .צילום: Nati Shohat
flash 90

מחקרים מראים שילדים ובני נוער, פשוט לא יודעים לדבר זה עם זה. זו אחת הסיבות לכך שהם שותים או מעשנים. השתייה מעמעמת את הכאב, וממלאת את החלל הפנימי הריק.
מטרה כזו משתלבת גם עם אחד המצרכים המבוקשים ביותר בשוק כיום – עבודת צוות. ככל שהעולם נהיה גלובלי, נדרש מאתנו ללמוד איך לעבוד יחד, איך לבנות בינינו מערכת יחסים נכונה, לפתח יחסי אמון ושיתוף פעולה. בזמן הזה, מערכת החינוך עסוקה בפס ייצור של "כימאים", "מתמטיקאים" או טכנוקרטים אחרים.

חינוך אחר

חינוך פירושו להעניק לאדם הצעיר כלים להבין את עצמו ואת הזולת, את הדחפים שמפעמים בו ובאחרים. ללמד אותו לבנות מערכת יחסים זוגית, להקים משפחה, לכונן עולם חם ואנושי. הילד צריך להרגיש שבית הספר מלמד אותו לחיות, מכשיר אותו לחיים האמיתיים במאה ה-21 המורכבת.
כתוצאה מהדינמיקה החברתית שצריכה להיווצר מתוך סדנאות, משחקים ופעילויות במהלך יום הלימודים, הילד צריך להפוך למעין "פסיכולוג" לעצמו. עליו ללמוד לחקור את הטבע שלו, לגלות את עצמו לעצמו. היכרות כזו תאפשר לו להתמודד בהצלחה עם החיים.

 

IMG_5935_abrener_1024

הנוער חווה היום מעל גבי המסכים תמונה מעוותת של המציאות ושל נורמות התנהגות, תבניות מלאכותיות של מה נחשב יפה, והוא מצפה שהסצנות שהוא ראה יתלבשו בחיים. בית הספר חייב להפוך לגורם מתווך, שמכיר בסערה ההורמונלית שמשתוללת בגילאים האלה, ומסייע בהכרת העולם הפנימי של שני המינים וברכישת כבוד ורגישות לזולת. בסופו של דבר, רוב הבעיות נובעות מחוסר הבנה הדדית.
הנוער חייב להרגיש שיש לו עם מי לדבר, שיש אוזן קשבת. שמה שקורה לו, קורה גם לאחרים, ולכן אין כל סיבה להתבייש ואין מה להסתיר. התהליך הזה מחויב בליווי אנשי המקצוע המתאימים. אבל הנקודה המרכזית היא, שיש לילד עולם פנימי שלם שלא זוכה להתייחסות במסגרת בית הספר, ולכן הוא לא מבין בשביל מה הוא נמצא שם, ורק צובר תסכול הולך וגובר ככל שחולפים הימים.

 

החדר האינטימי שלי

דווקא מתוך הדור האדיש וקהה החושים הזה, כביכול, עתידות להתפרץ שאלות על משמעות החיים, שיפתחו להם צוהר לעולם עמוק בהרבה מזה שאנחנו מורגלים אליו. אבל עד שזה יקרה, אנחנו חייבים להסביר להם מה קורה להם, מה התועלת מההתפתחות שהם עוברים וממה נובע חוסר היכולת שלהם לספק את עצמם. לשם כך, גם עלינו ללמוד קצת יותר על החיים ועל מטרת החיים.

התופעות שמתגלות היום בקרב בני הנוער וגם בינינו, הן חלק מתהליך טבעי. האגו האנושי משתנה, וזו גם הסיבה לפער הבין-דורי. האגו הוא שגורם לנו להיות קהי חושים ואדישים, מכורים לטכנולוגיה, סגורים בתוך קונכייה קטנה, בחדר האינטימי שלנו.

אבל זהו רק שלב ביניים, תחנה אחת בתהליך של התפתחות פנימית. כי. לא באנו לעולם הזה כדי שנתקשר דרך המקלדת או מסך הטאץ', אלא כדי שנפרוץ את המחיצות שמבדילות בינינו, ונתקשר בינינו מלב אל לב, בממד של רגש ושכל שנמצא מעבר למציאות החומרית.

לכתבה ב- Ynet >>

Exit mobile version