יכול להיות שאנחנו קמים בבוקר ורואים שהותרה לפרסום ידיעה על חייל שנפל, והלב נופל, וחושבים על המשפחות שלא ישנות, ומתמלאים דאגה על האומה שלנו, והדאגה מרככת ומכניסה בנו אהבה לעם ישראל, ואנחנו מבטיחים לעשות הכול כדי לתת לו רוח ולחזק את ידיו שלא ישבר.
ואז אנחנו פותחים איזו רשת חברתית, וערימות של זלזול ושנאה משתוללות שם, ולפני שאנחנו מבינים ובורחים, הן נכנסות בנו במאה קילומטר לשעה. לפני רגע היינו בדרך לפתוח את הלב לכל אחד ואחד ולחבק את כולם, ואז קרתה לנו "תאונת דרכים": רעל השנאה התנגש בנו ונשארנו חסרי הכרה.
אחר כך אנחנו יוצאים מהעילפון לאט לאט, ושוב חושבים שאנחנו חייבים להיזהר מאוד מלשון הרע. משהו בלב מתעורר ויודע כבר שיש לעם ישראל מטרה, והיא להתאחד על פני הפירוד והשנאה. הבוז, הגאווה והרוע מתרחקים, והרגשה חדשה כובשת את הלב, עם הבטחה לעשות הכול כדי לא ליפול יותר.
אבל החיים עושים את שלהם והזיכרון קצר, ואנחנו שוב שוכחים מה חשוב ומאבדים ריכוז, ושוב מוצאים את עצמנו מעורבים בתאונת דרכים. ומתאונה לתאונה מתגבשת בנו החלטה נחושה: לא להסיט יותר את העיניים מהדרך ולהתקדם בביטחון מלא למטרה. השנאה לפירוד גדלה, ולצידה גדל גם חיסרון שלם לחיבור הלבבות. ועולה בקשת תחנונים לכוח העליון, שישמור את דרכנו מלמעלה ולא יעזוב.
מוזמנים ללמוד את השיטה לחיים מאוזנים, הרמוניים ומשמעותיים