כשראש המוסד לשעבר תמיר פרדו הצהיר שהפילוג בחברה הישראלית מדאיג אותו יותר מהאיום האיראני, הוא הזכיר את האתגר הגדול ביותר של עם ישראל לדורותיו: ביטחוננו תלוי באחדותנו. מה תפקידה של ישראל במפת הכוחות העולמית ואיך לנצח את "שנאת החינם" המפעפעת בתוכנו?
העצמה הצבאית היא רק חלק בביטחון ישראל, אשר חוזקו האמיתי הוא בחברה מאוחדת. מטוסי F-35 של חיל האוויר (צילום: פלאש 90)
"הפילוג בחברה הישראלית מדאיג אותי יותר מהאיום האיראני", אמר ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, כשהתארח בדצמבר 2017 בוועידת התחזיות של "כלכליסט" בהופעה פומבית ראשונה מאז סיום תפקידו. "אחריותו של הדרג הפוליטי היא לאחות את השסע, אך לדעתי הם עוסקים בהרחבתו ובהרחבת אי היציבות – וזה מדאיג אותי יותר מכול". זו אינה האמירה הראשונה של גורם בכיר, שביטחון המדינה זורם בעורקיו.
כשנה קודם לכן, התלוו אל פרדו שני קצינים יוצאי מערכת הביטחון: תא"ל במיל' אמל אסעד ותא"ל במיל' רם שמואלי, ושלושתם דנו ב"אחריותם המשותפת לעתיד טוב יותר לדור הבא" ובצורך באחדות העם במציאות של ימינו. אמנם אלה חדשות-ישנות, אך הן קשורות בעבותות לזמן הנוכחי: הפילוג בעם עלול להוביל למלחמת אזרחים, לעומת האיחוד שתורם לחוסן הלאומי ומחזק את חגורת ביטחון המדינה. ומי כמונו, שמנוסים במלחמות ובמבצעים צבאיים רבים, יכולים ללמד על הנכונות לשלם מחיר כבד לעיתים, על ביטחון המדינה בעת צרה? מי כמו החברה הישראלית, שהוכיחה לעצמה ולאויביה פעם אחר פעם שבשעת חירום היא יודעת להתגייס במלוא העוצמה, לשלב ולאחד כוחות, לגלות סולידריות ולהתעלות מעל הפלגנות והתככים שבשגרה?
אומנם כיפת הברזל, כוחות הביטחון וההצלה ושאר המערכות יסייעו בכל בעיה בשעת צרה, אך הן לא יפתרו אותה מן היסוד. היחידים שיכולים לנטרל את אויבינו, ללא כל פתיחה באש, הם אנחנו, העם בישראל. איך? באמצעות "שיטת הלחימה" הסודית, התחבולה בעזרתה "נעשה מלחמה".
הפילוג בעם עלול להוביל למלחמת אזרחים, לעומת האיחוד שתורם לחוסן הלאומי ומחזק את חגורת ביטחון המדינה, מעגלי שיח בתל אביב, (צילום: קבלה לעם)
התפקיד של ישראל במפת הכוחות העולמית
כל גדולי ישראל, "אנשי מערכת הביטחון" לדורותיהם, כתבו ש"עיקר המגן בפני הפורענות הוא האחדות בינינו, וכאשר יש בישראל אהבה, אחדות ורעות, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם, וכל הקללות והייסורים מתרחקים" (ספר "מאור ושמש"). הרב קוק כתב: "אם אי אפשר לתקוע בשופר לגאולה, באים אויבי ישראל, עמלק, היטלר וכו', ותוקעים באוזננו לגאולה. הם מתריעים ומרעישים באוזננו ואינם נותנים לנו מנוח" (הראי"ה קוק, "מאמרי הראי"ה"). ו"אם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים הדרושים בעת סכנה, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאוד. אם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו, נמצא תקוותנו נידונה כאבודה למפרע" (בעל הסולם, מאמר "האומה").
איני נביא זעם שבא לזרוע פחד. כמי שעוסק כארבעים שנה בלימוד חכמת הקבלה, ברור לי עיקרון אחד: כדי להבין לעומק את הצפוי לנו, ואף להתכונן לקראתו עלינו להכיר את מפת הכוחות שבטבע.
על פי חכמת הקבלה, העולם כולו מחובר ברשת קשרים הרמונית, "כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד גורם במעשיו זכות או חובה לעולם כולו" (בעל הסולם, מאמר "מתן תורה"). עם ישראל מהווה צומת מרכזי על מפת הכוחות, ויש לו תפקיד מכריע וייחודי במערכת: להתחבר "כאיש אחד בלב אחד" ולתת דוגמה חיובית לחיבור האנושות כולה – להיות "אור לגויים". כאשר אנחנו משתדלים להתחבר בינינו ולא רק בשעת מצוקה, כוח החיבור החיובי עובר דרכנו ברשת האנושית כולה, ומחלחל עד לאחרון האדם. לעומת זאת, כאשר איננו ממלאים את תפקידנו, מתעוררים בנו רצונות אגואיסטיים, וכתוצאה מכך אנחנו מזמינים את הכוח השלילי החודר לתת-ההכרה של אומות העולם ומעורר בהן שנאה כלפינו. שנאה המתבטאת בהסתות, בהצתות, באנטישמיות, בפעולות טרור ובמפגעי תופת, כמו שאנו חווים מאז קום המדינה, ואף קודם לכן, החל מימי עלילות הדם, הפוגרומים ועד לשואה.
בתלמוד כתוב "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל" (יבמות סג), גם בספר הזוהר נכתב על כך כבר לפני אלפיים שנה: "ישראל הם הגורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו" ("תיקוני הזוהר"). ובעל הסולם מוסיף ב"הקדמה לספר הזוהר" כי "בדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל". התובנה שהביטחון תלוי בכוח האחדות שלנו, מושרשת בנו עמוק כעם שנוסד על בסיס אידיאולוגי, שנבנה על ערכי הערבות ההדדית ושהתחנך על ברכי האחדות לפני כ-3,800 שנה בבבל העתיקה, ערש הציוויליזציה האנושית.
"בדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל". בעה"ס. (צילום: פלאש 90)
התהליך המסוכן שזיהה אברהם אבינו
בממלכת בבל שבמסופוטמיה, חבל ארץ קדום באזור עיראק, חיה האנושות בשלום כמשפחה אחת מאוחדת. כולם דיברו שפה אחת, הבינו והרגישו איש את רעהו, ככתוב: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א). עד שלפתע, החיים הרגועים והמוכרים של תושבי בבל באו אל קצם. שנאה עמוקה התפרצה מתוכם, ובתוך זמן קצר הופרה ההרמוניה והיחסים השתנו: מאחווה לתחרות, מחמימות לקרירות, משפה אחת לשפות רבות, מגורל משותף לזרוּת.
אחד האסטרטגים המבריקים שחיו בדור ההוא, אברם בן תרח שלימים נקרא אברהם אבינו, ראה את הכאוס שהתחולל בקרב אחיו הבבלים. הוא סירב להשלים עם התופעה החדשה, והחל לחקור אותה. אברהם הבין שהקרע החברתי המתרחב, בניצוחו של האגו, עתיד להמיט חורבן על הבבלים. הוא היה הראשון לגלות שלפי חוק ההתפתחות שבטבע, על החברה האנושית להגיע לאחדות. הוא ניסה לאחד בין אנשי בבל, נציגי שבעים אומות העולם של ימינו, ולבנות חברה מושלמת, אך כשהחל להפיץ בקרבם את שיטת החיבור, שיטה שתספק להם ביטחון ותחושת ודאות, רק מעטים הבינו את דבריו.
הבבלים המעטים שהבינו את שיטתו של אברהם הפכו לתלמידיו. הם עשו כל מאמץ כדי להתחבר זה לזה, חרף האגו המתגבר שהביא אותם לשנאה ולפירוד. בקשר החדש שהשיגו על פני השנאה, התגלתה תופעה שהייתה נסתרת מפניהם – כוח החיבור החיובי שקיים בטבע. כך נתגלתה בפניהם חכמת האיזון, היא חכמת הקבלה. כך גם נולדה קבוצת "בית אברהם" שלימים הפכה לעם ישראל – עם שמקורותיו אינם ביולוגיים ככל העמים, אלא אידאולוגיים. הרמב"ם מסכם את אהבת האחים שהתווה אברהם באותו הכלל שרבי עקיבא דגל בו בהמשך: "ואהבת לרעך כמוך – כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך" (הרמב"ם, "משנה תורה").
מימי אברהם ואילך, שרתה האחדות בקרב עם ישראל, שהובילה אותם לתחושת הגנה וביטחון ולהצלחות כבירות, ביניהן כיבוש הארץ ושגשוגה בתקופת ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה, אז היו שניים-עשר שבטי ישראל מאוגדים תחת שלטון אחד. בשני רגעי השיא של האומה הישראלית המאוחדת הוקמו שני בתי המקדש – שהיו תולדה חיצונית של קשר פנימי, לבבי ואוהב יותר בינינו.
על אף שהקמנו מדינה חזקה, אנו עדיין מאוימים בכל עת
השנאה העיקשת פרצה שוב לפי אותה תוכנית הטבע ממש, אלא שהפעם לא נמצא "אברהם" שידריך את העם כיצד להתעלות מעליה. תהליך של הידרדרות ופילוג הלך והעמיק עד לחורבן שבלב שהוביל לחורבן בית ראשון. "כשקלקלו את המקדש שבתוכם, לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו" (רבי חיים מוולוז'ין, "נפש החיים"). אומנם האומה הישראלית קמה מן העפר והקימה מחדש את בית המקדש השני, אך הבקיעים שצצו ביסודות האומה עם חורבן בית ראשון, התרחבו למכתשים עמוקים בחורבן בית שני, ועם ישראל החל בהדרגה לסגת מצביונו הרוחני שהעניק לו הגנה מלאה.
בשלב ראשון הכלל "ואהבת לרעך כמוך" איבד ממשמעותו, המאבקים בין מחנות היהודים התעצמו ואהבת האחים התחלפה בשנאת חינם. בשלב שני נכנס צבא רומי לתמונה והסוף כבר חקוק על דפי ההיסטוריה: השנאה פוררה את חומת המגן, והובילה את שארית עם ישראל לצאת לגלות האחרונה ולהתפזר בתפוצות תבל. "האומה הישראלית הנגועה מתה, ואיבריה התפזרו לכל רוח" ("כתבי בעל הסולם").
לאחר שהקמנו מדינה, עלינו לחזק את האחדות בינינו, אסיפת האום בנושא הקמת מדינת ישראל ב-1947 (צילום: פלאש 90)
אלפיים שנה לאחר חורבן בית שני שַבְנו ארצה והקמנו את מדינת ישראל. אולם עיקרון אחד נותר על כנו: "נצטווינו בכל דור ודור לחזק בינינו את האחדות" (ספר התודעה, פרק טז), ובנוסף "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא א, א). חוסר ההתאמה בין קיומנו הנוכחי על אדמת ישראל ובין החוסן הפנימי שלנו כעם ישראל, עדיין ניכר. "אף על פי שהקב"ה הוציא את הארץ מרשות האומות ונתן אותה לנו, עם זאת, אנו עוד לא קיבלנו אותה. בנתינה הזו רק נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לגאולה, שום דבר לא השתנה" (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר").
על אף שהקמנו מדינה חזקה ועצמאית, אנו עדיין שרויים בחורבן ומאוימים בכל עת להחריב את כל מה שבנינו, בשל אותה שנאת חינם. החורבן בימינו מבטא את חוסר הרצון שלנו להתקשר זה לזה, את האגואיזם שהתעצם עד כדי כך שאיננו מסוגלים להקשיב ולשמוע זה את זה. כדי לזכות באושר ובתחושת ביטחון עלינו להדק את הקשרים בינינו, מתוכם נעורר כוחות חיוביים שיקרבו אותנו איש לרעהו, ויספקו לנו מקורות של שפע והגנה. העיקרון כבר ברור: "כאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם. ומתרחקים על ידי זה כל הקללות והייסורים" ("מאור ושמש", פרשת ניצבים).
"נחרבנו על ידי שנאת חינם וניבנה על ידי אהבת חינם"
בזמננו, לדברי חכמי הקבלה, אנו עומדים לזכות בחיי אושר וביטחון ובהרגשה נצחית של שלמות. "חורבן הבית היה רק הכנה לבניין השלישי, ואז תהיה גאולה שלמה, שאחריה לא תהיה גלות" ("פרי צדיק", פרשת פנחס). לכן, עלינו להישיר מבט ולהכיר בטבע האגואיסטי שלנו שמניע אותנו לנהוג באכזריות, בשנאה ובחוסר התחשבות כלפי הזולת. די בהכרה זו כדי שנקום ונדרוש להתחבר ולהשלים את הפערים בינינו בקשרי ידידות ואהבה. כי בסופו של דבר, כמו שכותב הרב קוק, "אם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב
להיבנות על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג).
חכמת הקבלה דרושה במיוחד בימינו. היא מעניקה שיטה סדורה כיצד להעצים את כוח החיבור החיובי בינינו, כנגד האגואיזם השלילי הפוגע בנו. ברגע שנעקור מבפנים את שורש הבעיה, היא תתפוגג מבחוץ. השינוי הרוחני המהפכני שנבצע, יקנה לנו את המעמד המיועד לנו במערכת העולמית, ויעורר רצף של תגובות חיוביות: ברמה האישית כל אזרח יקבל תחושת שלמות ודאגה מצד הסובבים אותו. ברמה החברתית נרגיש בטוחים בסביבתנו וחמושים בתחושת סולידריות ואחריות חברתית. ברמה הביטחונית נהיה מחוסנים מפני כל אויב, וברמה המדינית ניזום רעיונות חדשים מתוך התחשבות בזולת.
כך בהדרגה נהיה לעם חזק ומלוכד, נשמש דוגמה לכל העמים ונבסס את מעמדה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. או במילותיו של המקובל: "וכאשר יושלמו בני ישראל, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם" (בעל הסולם, "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות").