המהומות הגדולות בלב פריז הן ניצנים לקראת שינוי כללי המשחק החברתי-כלכלי באירופה כולה. אנשי "האפודים הצהובים" מוחים על עליית מחירי הדלק ויוקר המחיה, מציתים בניינים, מבעירים מכוניות והורסים חנויות בשאנז אליזה. גם הפסל של מָרִיאָן, דמות שמקורה במהפכה הצרפתית ומסמלת את החירות והתבונה, לא נותר חסין
המועקה בקרב אזרחי צרפת מבטאת את הרגשת הניצול שהם חשים מצד השלטון. הצרפתים ראשונים לחוש שהאליטה השולטת דואגת לצרכיה בלבד ולא לצרכי האזרחים. הם מתחילים לקלוט שהעומדים בראש החברה עסוקים במשימה אחת: לשמר את כס המלכות שלהם; לשלוט בציבור בכל דרך אפשרית ולנצלו עד תום, גם במסווה של כלי תקשורת פופולריים.
כשאירופאי נאור ומפותח ככל שיהיה מרגיש שמנשלים את המעט שנותר בכיסו, הכול אצלו הופך מותר. הוא מגלה בתוכו את הצד הברברי, ולצד תחושות הזעם, הוא ייצא לרחובות ויפגין בכעס, יתפרע באלימות, יתעמת באכזריות עם אנשי החוק, ישחית, יצית, ישרוף, ישבור ויבזוז מכל הבא ליד. גם אם ברגע הבא האדם ישב אזוק בכלא, את האגו שמתפרץ אי אפשר לרסן.
ואיה כבוד נשיא צרפת עמנואל מקרון? בפסגת ה-G20 הנערכת בארגנטינה, קורא לאזרחיו להפסיק את האלימות. סביבו יושבים מנהיגי עולם, סועדים את ליבם ונועדים יחדיו באולם המפואר. גם את עיניהם האגו מעוור מלראות את הקשר הגלובלי הסבוך שאליו נקלעו. כל מנהיג עסוק בקשירת קשר נוסף ואינו שם לב איך המציאות סביבו נפרמת.
את הטון בפסגה נותן טראמפ, שמראה לכולם כיצד הוא דואג לאינטרסים של ארצו. הוא מגיע להבנות עם מקבילו הסיני בנוגע למלחמת הסחר, ומנהיגי שתי הכלכלות הגדולות בעולם בדרך להסכם שיועיל לשתי המדינות. נשיא ארה"ב אומנם פועל לבדלנות, אך מתוך מטרה להיטיב עם ארצו. הוא לדוגמה, בולם את כניסתם של המהגרים הבלתי חוקיים לאמריקה, בשונה מאירופה שפותחת לרווחה את שעריה.
אירופה במצבה המידרדר מזכירה במקצת את ברית המועצות בימיה שלפני ההתפרקות. הקיטוב החברתי מתעצם בה מיום ליום, האינטרסים בין המנהיגים מתנגשים, חלק מהמדינות מבקשות לפרוש מהאיחוד האירופי – זאת כשגלי ההגירה ממשיכים לשטוף את היבשת ומזעזעים את המרקם החברתי-תרבותי.
המכה החזקה שתזעזע את אירופה היא הדיסוננס בין השפע לעוני. כנגד מיליארדי היורו שזורמים באיחוד האירופי, מתבלט העוני וניכרת שחיקתו של מעמד הביניים. במקביל, המהפכה הטכנולוגית-תעשייתית משתכללת בצעדי ענק, ומאות מיליונים צפויים לאבד את מקום עבודתם.
כאשר כשישים-שבעים אחוזים מאחת ממדינות אירופה יפלטו אל מעגל האבטלה, בלי יכולת לשוב אליו, יהיה הכרח לשנות את כללי המשחק. קל לדמיין תרחיש בסגנון "האביב האירופאי" שבו תסיסה חברתית כמו זו בפריז מתפשטת כמו אש ביבשת אירופה כולה.
כבר היום, קבוצה של סטטיסטיקאים מפולין חוזה כי נשארו לנו כשתים עשרה שנה עד להתרסקותו של שוק המניות הגלובלי. אבל במערכת מקושרת שבה כל פרט קשור לכולם, אין ספק שהמשבר עלול להתחולל עוד קודם לכן.
הצעד הראשון והמחויב בשינוי כללי המשחק יהיה לשלם הכנסה בסיסית לכל אדם, רק כדי לספק לו את סל הקיום ההכרחי. אולם לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ההכנסה אומנם תרגיע את הגוף, אך לא את הנפש.
מערכת הכלכלה מקפלת בתוכה את מערכת היחסים החברתיים. לכן, מרגע שהחברה תספק לכל אדם את צרכיו ההכרחיים, כבר לא יהיה מקום לאמוד אותו לפי מקום עבודתו או גובה שכרו, והערכים החברתיים יהיו מוכרחים להשתנות.
על המשבצת החברתית הזאת שתציע אומדן חדש יקומו מתחרים רבים. יהיו אלה מנהיגים חדשים, דתות מוכרות, ארגונים קיצוניים, אידיאולוגיות שונות ועוד. אך רעיון חברתי אחד ילכד את האירופאים ויצליח להביא אותם לקשר טוב ולשמירה על רוגע ברחובות. הוא שיחדד בכל אדם את ההכרה שכולנו מקושרים ותלויים איש ברעהו. הוא שיעודד להתחשבות הדדית, יעלה מודעות לאחדות כערך עליון, וימלא בטעמים חדשים את היחסים בין בני האדם. בסופו של דבר, קשר אנושי איכותי הוא הבסיס לחברה בריאה ולכלכלה חדשה.