שאלו אותי תלמידיי למה בחגיגות שנת השבעים לעצמאות מדינת ישראל, אני יוצא בביקורת על חוסר האחדות בעם? איך ביום שבו הפתוס הלאומי נמצא בשיאו, אני יוצא במסר נוקב ומצביע על נקודות שדורשות חיזוק ביחסים בינינו?
תמונה: הדס פרוש, פלאש 90
ראשית, חשוב לי להדגיש שעל פי חכמת הקבלה, אנו נדרשים להיות בקו אמצעי, באיזון בין העליות לירידות, בשביל הזהב בין שני מצבים רגשיים ועוצמתיים, המנוגדים זה לזה מטבעם. מצד אחד לחגוג את היותנו מדינה קטנה שאחרי שבעים שנות קיומה הפכה את המדבר השומם לחבל ארץ משגשג ופורח בכל רמות החיים; ומצד שני, להבין שאנחנו בסך הכול קיבוץ גלויות, אוסף של שבטים שהתקבצו מארבע כנפות תבל על פיסת האדמה הזו, ותו לא.
סיפור המולדת ההיסטורי שהוצג שלשום בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, היה מפגן מרהיב שגולל את הדרך עד למעמד שנעשינו לעם למרגלות הר סיני וקבלת התורה, דרך ההליכה הממושכת במדבר, החיים בארץ ישראל, אלפיים שנות גלות, השנאה מצד אומות העולם, גל העליות לישראל, החלוציות והמאבק על הארץ, ולבסוף ההצלחה המסחררת והיצירתית בכל תחומי החיים: בביטחון, בחקלאות, בכלכלה ובעיקר בהיי-טק – כל אלה ראויים לשבח, לדמעה ולתפארת מדינת ישראל.
אולם לצד העבר הייתי דווקא מתמקד בעתיד. מציג לנו ולעולם, שעצם ההישג שלנו כיהודים החוגגים את זכות הקיום במדינת ישראל על אדמת ארץ ישראל – זה הסימן להתחלה חדשה. הזדמנות פז ליהודים להראות לאנושות כיצד ניתן להתחבר סביב רעיון האחדות וגילוי הכוח העליון – הדבק שמחבר בין בני האדם מעל כל הניגודים וההבדלים.
חגיגות העבר, הצרות והכאב שעברנו הן בבחינת ניחום ולא תיקון. לכן, כאן המקום שלי לקרוא לאמץ את הדרך שמלמדת חכמת הקבלה – השיטה לאיחוד מעל השוני הטבעי בינינו. בכך נמלא את ייעודנו כאומה ישראלית. אחדות ישראל היא היכולת לראות את התמונה השלמה והמאוחדת, היכולת להודות על הרע כמו על הטוב. אז נהיה מגדל של אור לעולם, "אור לגויים", ונזכה בכבוד והערכה מצד אומות העולם.