אמריקה של ימינו היא חברה תחרותית מאין כמותה, תרבות סופר-מודרנית הכוללת בתוכה מגוון רחב של עמים ולאומים ללא בסיס משותף, הקומה האחרונה במגדל בבל של המאה העשרים ואחת, מקום שבו אֵל הדולר שולט וההצלחה על חשבון הזולת היא ערך מקודש
תמונה: פיקסאבאי
ומי הראשון לספוג את התחרותיות שנושבת באוויר? בני הנוער. הם ששואפים להיות כמו הגדולים חשים את הניגודיות ואת השסעים החברתיים ולומדים לחיות עימם כאילו היו חלק מהנורמה. גם אם הילד רגוע ומתנהג למופת, עקיצה קטנה מצד "חברו" תסיט אותו לתלם הקלוקל, ותשאב אותו פנימה אל מעגל התחרותיות הדורסנית.
באקלים חברתי כזה השימוש בנשק הוא המשך ישיר לדחף הטבעי האגואיסטי של האדם, תחליף לחולשות שלו, פיצוי לפחד שמקנן בקרבו. נער או זקן, פושע או איש חוק – כולם שווים כשהנשק דרוך ומכוון; כאימרה הידועה של יצרנית הנשק קולט מסוף המאה ה-19: "אלוהים ברא את בני האדם, אך סמואל קולט עשה אותם שווים".
אין לי ספק שאילו הייתי חי בחברה כזו, הייתי ממהר להצטייד בנשק המשוכלל והחדיש ביותר. יתרה מזאת, הייתי משריין את האוטובוס הצהוב של ילדיי, ממגן את חלונות בית ספרם בזגוגיות המונעות חדירת קליעים, ומשלם פי עשר כדי שתקום תחנת משטרה בבית הספר במקום שוטר גלמוד בכניסה.
כל עוד האווירה הרעילה ביבשת אמריקה ממשיכה לנשב ואין לה כל טיפול מונע, הצורך בהתחמשות כאמצעי הגנה מוצדק ביותר. בתוך כל אלה לא יעזרו צעדים כמו הפגנות צעירים בכיכרות העיר, ביטול הסכמים של חברות ענק עם איגוד הרובאים האמריקני (NRA), הטלת הגבלות שיקשו על רכישת נשק, העלאת הגיל המינימלי לרכישת נשק מ-18 ל-21, ועוד שפע הצעות לשינוי המדיניות.
אינני מעודד שימוש בנשק, כמובן, אבל אני בהחלט מאמין בטיפול יסודי בטבע האגואיסטי של האדם כאמצעי מניעה ראשוני. "הבא להורגך השכם להורגו", לכן, השאירו נשק בידי האמריקאי לצורך הגנה עצמית, אך במקביל העלו מודעות בליבו ובמוחו. כשם שלא ניתן להגביל במהירות מדינה חמושה, כך לא ניתן להגביל אדם מתחמש. גם אם נגרום לשינוי התיקון השני לחוקה – תיקון המגן על הזכות של תושבי ארצות הברית לשאת נשק – עדיין יקומו בעלי עניין בחברה שיתנגדו להוצאת הנשק מכלל שימוש. ואם נגביל אותם, הם ודומיהם ימצאו דרכים מפותלות לספק נשק להמון.
תמונה: רויטרס
לנשק אין תחליף. הוא מעין מדד להתפתחות אגואיסטית, ביטוי למימוש היצרים שלנו. עדות לכך היא האופן שבו אנו שוקלים את כוחה הצבאי של כל מדינה ומדינה. לכן, כל עוד לא הכנסנו את הטבע שלנו לטיפול נמרץ – ההתקשרות באמצעות נשק תישאר מועדפת על רוב בני האדם ומדינות העולם. האגואיזם שמתפתח ללא גבול לא ייתן לעולם לחתום על הסכמי שביתת נשק, אלא רק יגבר, ידרוש את מימושו ולבסוף ידרדר אותנו למלחמת אטום.
בפרשה הזאת טראמפ צודק ביוזמתו: המורים בבתי הספר – ועובדים אחרים בכל מקום ציבורי – חייבים לשאת נשק, לקבל מיומנות והכשרה מיוחדת ולייצר הרתעה. 42% ממשתתפי סקר של העיתון "וושינגטון פוסט" ורשת ABC הסכימו עימו מיד. הם מבינים היטב למה.
כפי שכבר כתבתי לנשיא ארצות הברית בתחילת כהונתו ואף שוחחתי בנושא עם חלק מיועציו, הפתרון מוכרח להתחיל מתהליך חינוכי-הסברתי ממושך, תהליך משותף שיתפרש מחוף לחוף ויכלול בתוכו בתי ספר, אוניברסיטאות, מוסדות חינוך, ולא פחות מ-20% מהמדיה שתשקיע בו. ביסוד התהליך הסברה נרחבת על דרך התקשרות נכונה בין בני אדם, לבניית יחסים יפים ומאוזנים ביניהם. הרוח התחרותית לא תיעלם, אבל היא גם לא תנבע מיסוד אגואיסטי אלא אלטרואיסטי: מוצלח הוא מי שמכבד את האדם בהיותו אדם – ולא מתייג את הזולת בגלל כישרון ייחודי, גוף מושלם, שכל חריף או מסירות אין קץ.
בחברה שתתייחס בשוויון לכל איש ואישה, השימוש השלילי באגו יקטן וכתוצאה מכך השימוש בנשק ימוזער. ממשלה שתשכיל לפעול כך – טראמפ או יורשיו – רק ירוויחו אמריקה מתוקנת, ויקבלו הון אנושי יציב ואיתן. כל עיכוב נוסף בחינוך האדם מצמיד את האקדח קרוב יותר לרקה של אמריקה כולה.