שבעים ואחת שנים של מאבקים, 23,447 חללים במלחמות ובפעולות איבה, 68 מהם רק בשנה האחרונה. רגע לפני שנכנס יום הזיכרון הגיע הזמן לשנות את השיטה, להתחיל להתקרב זה לזה ולהימנע מהמחיר הכבד שאנו משלמים בחיי יקירינו. הרב לייטמן במאמר מיוחד ליום הזיכרון.
זה היה בשנת 1982, זמן מבצע "שלום הגליל". הצטופפנו כל תלמידיו של הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש) לצדו של מורנו בבית כנסת ישן ברחוב חזון איש בבני ברק. הרב"ש העביר את שיעור הקבלה הלילי, כמנהג המקובלים, ואחת לשעה היה עוזב הכול באמצע הלימוד ויוצא במרוצה לחדר הסמוך להקשיב לחדשות. כשהתלמידים שאלו אותו איך ייתכן שהאזנה למהדורת חדשות חשובה לו יותר מקריאה בספר הזוהר, השיב, "הילדים שלי נמצאים שם".
לרב"ש באותה עת כלל לא היו בנים בחזית, אך מכיוון שחש את העם כולו כגוף אחד, הרגיש אחריות כלפי כולם, כאילו כל החיילים היו בניו. שנים אחר כך, כשעבדתי בחיל האוויר, אני זוכר שלבי היה יוצא אל חברַי עם כל מטוס קרב שיצא לגיחה, ואף על פי כן, הדאגה לחיילי צה"ל שראיתי אצל מורי היתה בהחלט יוצאת דופן.
על קורבנות ועל קִרבה
יום הזיכרון ויום העצמאות סמוכים זה לזה כאחים, ומחובתנו לזכור בימים אלה את המחיר הכבד שאנו משלמים עבור עצמאותנו. אך האם זו העצמאות שייחלנו לה ושלמענה אנחנו מוכנים לשלם בחיי היקרים לנו?
עושה רושם שלא ימי הזיכרון ולא הקורבנות הרבים מקרבים אותנו אל הפסקת הלוחמה ואל העצמאות הנכספת. להיפך, הרגשת היציבות והביטחון שלנו בחיים בישראל הולכת ומתערערת. על כן, לצד הכאב הבלתי נתפס, עלינו לנצל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה לצורך בירור משותף ומציאת פתרון, כך שלא יהיו לנו עוד קורבנות בנפש.
מה עלינו להקריב? לפי חכמת הקבלה, "קורבן" מתאר מצב שבו כל אחד מקריב את האגו שלו. מוותר על גאווה, על שנאה ועל אדישות כלפי הזולת, ומתקרב אליו. חיזוק קשרי החברות בינינו יוצר שדה של ביטחון שיש בו כדי להרחיק כל איום מעלינו. "כאשר יש בישראל אהבה, אחדות ורעות, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (ספר "מאור ושמש").
זה קם, וזה נופל
ביום הזיכרון מאחד אותנו הכאב המשותף. מעבר לזה, הגורם היחיד שמצליח לחבר את עם ישראל השסוע הוא האיום מבחוץ. התופעה מוכרת: עם הישמע האזעקה הראשונה הישראליות מרימה ראש, כולנו נכונים לעזור והמשותף גובר על המפריד. ברגע שהאיום שוכך, אנחנו שוכחים. האחדות הזמנית מפנה שוב את מקומה לזלזול, ליהירות ולפילוג. הקרע בעם הוא נקודת התורפה שלנו, יעד להתקפות החוזרות ונשנות מצד אומות העולם. ואכן יש להן סיבה טובה לכך.
על פי חכמת הקבלה, הטבע פועל כמנגנון מחושב, ושואף תמיד להרמוניה ולאיזון. ישראל ואומות העולם הן שני חלקים מנוגדים במערכת, ומתנועעים בה כמו על כפות מאזניים. מאז ומתמיד החלק הקרוי "אומות העולם" דורש ללא הפסק מהחלק הקרוי "ישראל" למלא את מבוקשו. מה הוא מבקש? שישראל תהיה לו כ"אור לגויים", שתספק לו דוגמה טובה לחיבור מעל כל הפלגים, כאם הדואגת לילדיה.
הכדור בידיים שלנו
התוצאות – מלחמה או שלום – תלויות במאמצים של עם ישראל לאיחוד. כאשר הפירוד בישראל חוגג, אומות העולם לוחצות עליה ודורשות ממנה לשוב למצבה האידאלי. הן מבקשות בדרכן את המפתח ליצירת יחסים טובים. לצערנו, ישראל מתעוררת לתפקידה רק כאשר היא זוכה לסטירה מצלצלת בדמותם של מבצעים, מלחמות, פיגועים וחללים.
הכול תלוי בנו. למה? כי בידנו נמצאת שיטת החיבור. בהיותנו בבבל, אברהם, אבי האומה, אסף את השבטים המפוזרים ולימד אותם את חכמת הקבלה, ועל בסיס החיבור נעשינו לעם. דווקא עכשיו, כשהעולם כולו נמצא בשפל המדרגה, החכמה מתגלה שוב בעם ישראל כתרופה שתביא מזור לאנושות.
אחרי שבעים ואחת שנים של מאבקים, 23,447 חללים במלחמות ובפעולות איבה, 68 מהם רק בשנה האחרונה (!), הגיע הזמן לשנות את השיטה. בואו נגן על עצמנו ולא רק בחרב. נפעל למען קירוב הלבבות, כי רק כך נשיג שלום וביטחון. זו לא אוטופיה, זה מנגנון מעשי ופשוט להפליא. כוח החיבור עוצמתי לאין שיעור, נולדנו לתוכו ומחובתנו לגלות אותו בינינו, למען ילדינו ולמען העולם כולו.