כמה מדינות אתם מכירים שכאשר נופל בשטחן מטוס קרב הן עדיין מתעקשות לשמור על שגרה? בינתיים ישראל היא היחידה. ביום דרמטי כמו שהתחולל בסוף השבוע האחרון – כשמל"ט איראני חדר לשטח ישראל והופל בצפון ואחריו מטוס צה"ל נפגע והתרסק כשתקף בתגובה – טיילו 100 אלף איש בשמורות הטבע ו-25 אלף בחרמון.
תמונה: פלאש 90
מצב שגרתי. מצב שפוי שלא מעורר דאגה. יש לנו את צה"ל שמספק לנו ביטחון. יש לנו כוח הרתעה של חיל האוויר. יש לנו כוח עליון ששומר עלינו, במקרה הצורך.
אלא שהשאננות הזאת היא בדיוק נקודת התורפה שלנו כישראלים. האדישות הזאת בעת קבלת המבזקים בזמן אמת, מדגישה היטב את היותנו עַם קשה-עורף. רק בואו נתבונן על עצמנו מהצד ונלמד מי אנחנו. עַם שאינו קולט שמדובר בקדימון למלחמת הצפון הבאה שעלולה להתרחש בין-לילה. עַם שאטום לרמזים שמכתיב לו צו השעה, עַם שאינו רואה את הנולד בהתחממות הגזרה הצפונית, כמו שלא ראה את הסכנה שהביאה להשמדתו לפני כשמונים שנה.
לפי חכמת הקבלה, האטימות שאוחזת בנו מקורה בכוח העליון. הוא שפועל בנו בכל מחשבה, דיבור ומעשה, שולט על כל צעד ושעל שלנו. הוא שמערפל את שכלנו ומסתיר מאיתנו את החוקיות שפועלת בעולם, את תפקידנו המשמעותי להיות "אור לגויים" – להתחבר בינינו ולהפיץ את שיטת החיבור בקרב אומות העולם, כפי שמסרו לנו גדולי האומה לאורך הדורות.
כמו הורה טוב, מאתגר אותנו הכוח העליון בדרכו הנסתרת ומוסיף ליחסים החברתיים בינינו שכבה נוספת של אגואיזם שמפריד בינינו ומרחיק אותנו בדחייה זה מזה. לכן כמו ילדים חכמים עלינו להקדים תרופה למכה: להגביר את הרגישות למצב העדין שאנו נתונים בו. לפתח באופן מלאכותי ומודע יחס נכון ובריא למציאות שאנו חיים בה, ולא לסמוך בעלמא על הגורל הטוב. לשאול שאלות שיכוונו אותנו לאתר את הבעיה ואת הפיתרון.
כל תנועה קלה מצידנו לגילוי השורש לאירועים הביטחוניים שפוקדים אותנו ומאיימים על ארצנו, כל תנועה לגילוי סיבת השנאה כלפינו מצד המדינות האויבות, או לפחות לגילוי מקור האטימות המחשיך את עינינו – רק מכוונת אותנו לאיתור הכוח האחד, היחיד והמיוחד שפועל במציאות. כל התעמקות נכונה בו מייצבת בנו בהדרגה את התפיסה, מחדדת את החושים שלנו כלפיו, ועצם הראייה הנכונה מנטרלת את הבעיה. כשאנו מתמצאים היטב במרחב הרוחני ומתחברים כמצופה מאיתנו, האיום מתמוסס. כשאנו מגדילים ראש ומבצעים את מה שהמורים שלנו מטילים עלינו לבצע, המכה מתפוגגת. כשאנו רואים את הנולד ולא נוהגים בילדותיות, משתררים שקט ושלווה על כולם. זאת המלחמה שעלינו להילחם בה כעת, מלחמה על התפיסה הנכונה שהיטשטשה.
לכן, כל דקירה קטנה שבאה לידי ביטוי – החל באירועים ביטחוניים לאומיים ועד למקרים פרטיים ולא נעימים – היא קריאה לדו-שיח עם הכוח העליון. כל דקירה כזאת תפקידה להצביע על חוסר ההדדיות בינינו ועל המקום החלש שדורש מאיתנו לחזק את הקשרים. אחרת איך היינו נוהגים אילו מדינות-ערב היו תוקפות אותנו בכל כוחם? כמה מהר היינו מתלכדים לעת צרה, פותחים את הדלתות ואת הלב? האם נדרש לנו תרחיש קשה יותר מהקדימון שצפינו בו בסוף השבוע האחרון כדי לשנות את מגמת היחסים בינינו? ממש לא. אלא שבינתיים אנחנו עדיין טומנים את הראש בחול, ועושה רושם שטוב לנו כך.
"אין הצלחת אומתנו תלויה אלא באהבת איש את אחיו, בהתקשרותנו בקשר אחד כבני משפחה אחת", כתב שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) לפני כמאה חמישים שנה. אבל עכשיו היא השעה. ממש עכשיו ולא כשמצפון תיפתח הרעה או כשאומות העולם ילחצו אותנו לפינה. בינתיים האשראי בתוקף, אך גם הוא מוגבל בזמן.