לפני 100 שנים ניתנה הצהרה שנחשבת לאחד ההישגים המשמעותיים של התנועה הציונית – "הצהרת בלפור" שהכירה בזכותו של העם היהודי להקים בית בארץ ישראל והציתה בין היתר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רגע לפני שהיא מאבדת את תוקפה, הרב לייטמן על משמעות כתיבתה
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו". כך נוסחה לבסוף אותה שורה מהפכנית בלבת הצהרת בלפור המפורסמת.
ההכרזה המדינית שמביעה לראשונה תמיכה והזדהות עם השאיפות הציוניות של העם היהודי, נמסרה בפועל ב-2 בנובמבר 1917 כמכתב מודפס בן פסקה אחת. בתחתיתו מתנוססת חתימת ידו של הלורד ארתור ג'יימס בלפור בשם ממשלת בריטניה, המעצמה ששלטה בעולם ביד רמה. סיבות שונות הובילו למתן ההצהרה, דמויות רבות, ובראשן ד"ר חיים ויצמן, פעלו לאורך הדרך כדי לאפשר את ההישג, אך הדבר החשוב הוא שהעולם הכיר סוף סוף בהקמת בית לאומי לעם היהודי.
כמעט מאה שנים חלפו, ונכון יהיה להביט לאחור ולשאול: האם לאחר שהתקבצנו מאינספור מדינות וקהילות יהודיות אנחנו מצליחים לחיות כאן כמו משפחה אחת גדולה ומאוחדת? האם העובדה שהפכנו את חלקת המדבר הצחיחה למעצמת היי-טק מתוחכמת, קידמה אותנו להיות "עם יהודי בארץ ישראל"? ומה עלול לקרות אם נמשיך לחיות כאן בחברה מפולגת ומקוטבת שבה איש איש בעולמו הצר?
הם צודקים!
לא לחינם שר החוץ, ג'יימס בלפור, וראש ממשלת בריטניה דאז, לויד ג'ורג', ראו בעין יפה את ההצהרה והכירו בזכותנו לבנות את חיינו הלאומיים בארץ ישראל. לשניהם היתה חיבה עמוקה לתנ"ך, ומטעמים אסטרטגיים ודתיים הם האמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא".
הם צודקים! לעם ישראל אכן יש תפקיד מכריע באנושות, והעיתוי שבו ניתנה ההצהרה, מושלם. הרב קוק כתב על ההצהרה כי "היא תחילת הגאולה שהולכת ומופיעה לפנינו: כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין, יודע, שיד ה' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו" ("אגרות הראי"ה").
ההיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל מתחילה לגמרי במקום אחר – בבבל העתיקה, עיראק של ימינו. לפני כ-3,500 שנה, חלקה הציוויליזציה הבבלית גורל משותף ופעלה בהדדיות מושלמת, "כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית, י"א). לפתע, כחלק מתהליך של התפתחות הבריאה, פרץ כוח שלילי שקרע לגזרים את החברה האנושית, זה היה טבע אגואיסטי שצמח והפריד את תושבי בבל זה מזה.
אל מול אותו משבר, שכמעט וגרם לפרוץ מלחמת אחים, אסף וגיבש אברהם אבינו קבוצה בת אלפי אנשים, שביקשו פתרון למצב. אברהם לימד אותם את הגישה
שפיתח מתוך מחקר מעמיק של כוחות הטבע. הוא גילה שכל מערכת הטבע – הדומם, הצומח והחי – מקושרת בהרמוניה מושלמת, ופועלים בה שני כוחות מנוגדים: כוח שלילי וכוח חיובי. הכוח השלילי הוא אותו אגואיזם אשר מבדיל ומפריד בין בני האדם, וכנגדו הכוח החיובי המחבר ומאחד בין החלקים השונים. אותם בבלים שהלכו בעקבות אברהם והצליחו לעורר את הכוח החיובי ולהחזיק באחדות כערך עליון, הפכו ברבות הימים ל"עם ישראל" – קבוצה הפועלת באהבת אחיםישר אל הכוח העליון.
למרגלות הר סיני שוב גבר הכוח השלילי ופילג בין הישראלים, והם נאלצו להתמודד עם התלבטות דומה, כאשר הוצבה בפניהם בחירה חד-משמעית: ערבות הדדית או שנאת חינם. כוח חיובי או כוח שלילי. הכול או לא כלום. במאמץ משותף כבשו את הרהורי השנאה (מלשון הר סיני) והתחברו "כאיש אחד בלב אחד". משם קצרה הדרך לארץ ישראל, לבניית בית ראשון ושני, לשגשוג ולפריחה רוחנית, עד ששנאת חינם רעילה שטפה את העם, הבית חרב ויצאנו לאלפיים שנות גלות – עד לאותה הכרזה היסטורית של בלפור שנתנה לנו את האות לעלות ארצה.
עוד פרס נובל?
החזרה לאדמת ישראל ניתנה לנו כהזדמנות זמנית בלבד. הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", כתב ב"מאמר לסיום הזוהר": "אף על פי שהבורא הוציא את הארץ מרשות אומות העולם ונתן לנו אותה, עם כל זאת, אנו עוד לא קיבלנו אותה, ואין אנו נהנים ממנה. בנתינה הזו, הבורא נתן לנו רק את ההזדמנות לגאולה…". כלומר, ברגע שנשוב להתחבר בינינו כאיש אחד בלב אחד, כמו שלימד אותנו אברהם אבינו, כמו שציווה לנו משה רבנו, כמו שחזו בעיניהם ראשי התנועה הציונית, "אז נקבל את הארץ לרשותנו ונחוש בשמחת הגאולה" ("כתבי בעל הסולם").
החיבור צריך להתחיל בינינו מסיבה אחת: בידינו מצויה השיטה לחיבור, היא חכמת הקבלה. לכן עלינו להיות הראשונים שמממשים את תהליך החיבור, ואז יצטרפו אלינו, מעגל אחר מעגל, כל אומות העולם. ברגע שאנחנו מתאחדים מתפשט בעולם אותו כוח חיובי, היחיד שמסוגל לחולל פלאים ולאזן את הכוח השלילי.
בעולם רווי משברים ללא פתרון נראה באופק, כתוצאה מאותו כוח שלילי שהולך ומתרחב, איש לא מצפה מאיתנו לעוד פיתוחי היי-טק, פרסי נובל או אמצעי ביטחון חדישים. גם אם עינינו רואות שמקץ מאה שנים צומח בית משגשג בארץ ישראל התורם מכישוריו הייחודיים לעולם, המציאות מוכיחה אחרת. אם נביט דרך עיני אומות העולם על התופעה הייחודית והאי-רציונלית הנקראת "יהודים", אשר מצד אחד מובילים בכל תפקידי המפתח ברחבי העולם, ומצד שני ניצבים במוקד כל הבעיות והצרות בעולם, אז נשכיל להיערך בהתאם ובהקדם.
מיום ליום אנחנו מאבדים את רוב הידידים והתומכים שהיו לנו לאורך השנים: יהודי אמריקה כבר מזמן הפסיקו לתמוך בנו, אנחנו נמצאים כשבוע לפני הבחירות בארצות הברית והממשלה האמריקנית מביעה תמיכה מסוייגת יותר מבעבר, ובאונסק"ו שוקלים לשלול את הקשר בין ישראל לבין המורשת העתיקה של העם היהודי. אין מקום להשלות את עצמנו שלפחות ברמה ביטחונית אנחנו חזקים ונוכל להרתיע כל אויב שאורב לנו בגבולות.
בלפור פינת בעל הסולם
דוד בן גוריון, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", אמר בזמנו כי "דמותה הרוחנית של ישראל והאיתנות הפנימית שלה יהוו בעתיד הגורם הראשי בביטחוננו ובמעמדנו הבינלאומי" ("כוכבים ועפר"). אנחנו עומדים בפני נקודת הכרעה קריטית: או שנחיה על פי הערכים שעליהם נוסד עם ישראל: אחדות, שוויון וערבות הדדית, ונהווה דוגמה חיובית לעולם – "אור לגויים", או שנאבד את הלגיטימיות שלנו בעיני העולם, וחבל הארץ היפה לאורך חופי הים התיכון יימסר לאויבים שלנו בדרכים דיפלומטיות. תוקפה של הצהרת בלפור המפורסמת מתערער, גם אם נדמה לנו שהיא נצחית. לפני פחות מחצי שנה החל אבו מאזן בעזרת הליגה הערבית לתבוע לדין בינלאומי את ממשלת בריטניה בגין פרסום הצהרת בלפור ויישומה בימי המנדט. אחת מהאבנים המתגלגלות בדרכן להזכיר לנו את חובתנו המוסרית.
עוד לפני מאה שנה הקדים "בעל הסולם" וכתב במטרה לחסוך כל סבל מיותר: "ישראל צריכה לתת דבר חדש לגויים: תורת חיבור, צדק ושלום. חכמת החיבור הזו מיוחסת רק לנו, והיא מוכיחה לכל הגויים את צדקת ישראל על חזרתם לאדמתם, אפילו על הערבים. ובזה אומות העולם הם תלמידנו, ולזה הם מחכים משיבת ישראל אל הארץ. אולם כיום השיבה אינה עושה שום רושם על הגויים, ואם חלילה תתבטל – סוף כל הציונות להתבטל, ישראל תהיה מדינה ענייה מאוד, תושביה עתידים לסבול מאוד, שבלי ספק, הם או בניהם עתידים לעקור מן הארץ לאט לאט, ולא יישאר רק מספר מבוטל שסופו להיטמע בין הערבים. לכן יש להחיש, אם לא, ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם. ואין צריך לומר על החזרת ירושלים" ("בעל סולם", "כתבי הדור האחרון").
קריאה אחרונה
שנת המאה להצהרת בלפור החלה היום, ואיתה גם הספירה לאחור. זמן קצוב לפני שפג תוקפה ונשוב לחסדי אומות העולם ולידי החלטות חלוקה של האו"ם, הבחירה בידינו. עלינו להעדיף את האחדות בינינו על פני כל הערכים האחרים שמסיחים את דעתנו, ולדחות על הסף כל סכסוך, מריבה או ויכוח המתלקחים במהירות, מגבירים את הכוח השלילי ומחריבים את היחסים בינינו.
הרמב"ם כתב ש"הרעות הגדולות המתרחשות בין אדם לאדם, מאיש לרעהו, נובעות מן היעדר ידיעה. אילו היה לאדם ידיעה המתייחסת לצורה האנושית, היה נבלם כל הנזק שנגרם לעצמו ולזולתו. כי בידיעת האמת מסתלקות האיבה והשנאה, ומתבטלת פגיעתם של בני אדם זה בזה" ("מורה נבוכים"). בידינו הידיעה לכל הבערות שאוחזת בדורנו, והיא שיטת החיבור, חכמת הקבלה העתיקה שנמסרה מדור לדור, המתגלה כרלוונטית יותר ויותר. "חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית", כתב הרב קוק, ובכוחה הבלעדי ללמד אותנו כיצד להתחבר איש עם רעהו.
הצהרת בלפור היתה נקודת מפנה זעירה בהיסטוריה של העם היהודי, והיא עדיין משמשת תזכורת לחובה שמוטלת עלינו לממש במהרה – אחדות עם ישראל בארץ ישראל.