מעולם לא חווינו תשעה באב כה מתוח. הלך הרוח מצביע על תבוסה ישראלית, רצף המאורעות סביב הר הבית מגלה עד כמה איננו מאוחדים, וכל עיסוקנו הוא במציאת אשמים למצב. אנחנו די בטוחים בעצמנו שהכול יסתיים בטוב, אולם אם נמשיך להפגין רברבנות וגאווה, אנו עלולים לאבד הכול, בן רגע.
צילום: פלאש 90
"עם ללא עבר, אין לו עתיד", אמר נפוליאון. ואכן על רקע המתיחות והאירועים האלימים במדינה, שרק הולכים וגוברים, חובה עלינו לעצור ולהתבונן בהיסטוריה שעיצבה אותנו, וללמוד על הכוחות שמניעים כיום את המערכה. להבין מתי וכיצד נוצרנו, מה מאחד אותנו כעם, ומה מאפשר לנו לצאת כשידינו על העליונה פעם אחר פעם?
הלפיד לא כבה
עם ישראל אינו ככל העמים. המקור שלנו אינו ביולוגי, אלא אידיאולוגי. התחלנו כקומץ אנשים הזרים ומנוכרים זה לזה, פליטים מחמולות בממלכת בבל העתיקה לפני 3,800 שנה. מה שקשר בינינו היה רעיון פשוט: להתאחד כאיש אחד. לחיות בחברה אחת מלוכדת ואוהבת כדי להתעלות מעל כל הבעיות והצרות המתגלות בינינו. מי שאיחד, חיבר וקשר בינינו לקבוצה אחת היה אברהם אבינו. הוא שהצית בדמיוננו את הרעיון הקסום שלא השתנה זה אלפי שנים. דור אחר דור צעדנו אחריו ואחר לפיד האחדות שנשא בידו.
עם ישראל אינו ככל העמים. המקור שלנו אינו ביולוגי, אלא אידיאולוגי. (צילום: פלאש 90)
שמרנו בכל כוחנו על ערך החיבור, כך שלא היה בכוחו של אף אויב להפריד בינינו ולפרום את הקשרים הנפלאים שרקמנו. הצלחנו לבנות חברה למופת, הודות למערכת היחסים בינינו, אהבת אחים בלבד, המושתתת על הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". הקמנו בינינו את "בית המקדש" – בית משותף שקידש את האהבה, את האחווה ואת הערבות ההדדית. הבית שבנינו לא נוצר מאבנים, אלא מקשרים אנושיים.
עיני כל העולם היו נשואות אלינו – העמים העתיקים שחיו באותם זמנים וגדולי הפילוסופים היוונים שהיו רק בתחילת דרכם – כולם ינקו מחכמת ישראל. יכולנו להמשיך ולתפקד כמעצמה רוחנית עוד שנים רבות. לחיות יחד ולשמֵר את הרגשת גן העדן עלי אדמות. אולם אז קם לנו האויב האמיתי. לא הרומאים, אלא שנאת החינם בין היהודים. השנאה שפרצה מתוכנו באותו דור התפשטה וזרמה בינינו כנהר גועש. לא יכולנו לעשות דבר כנגדה. עד מהרה נחתכו כל הקשרים, חרַב המקדש ואיתו התפוגגו כל היופי וההדר. "נגועה האומה הישראלית ומתה, ואיבריה התפזרו לכל רוח" ("כתבי בעל הסולם", 1940).
נפלנו חזק
שנאת החינם גבתה מאיתנו מחיר יקר: היא בעטה אותנו לכל קצוות תבל. אמנם יצאנו לאלפיים שנות גלות, אך במבט לאחור על מסלול הייסורים המפרך שעברנו, נמצא כי קיימת בו חוקיות מושלמת ומפתיעה: כאשר התקרבנו לשורש הייחודי שלנו, נאחזנו בכל כוחנו ביסוד שלנו, והאהבה שרתה בינינו – היו אלה הזמנים המשגשגים והפורחים ביותר לא רק בחיינו כיהודים, אלא גם בחיי אומות העולם שבקרבן חיינו. אולם מרגע שזנחנו את ייעודנו הרוחני להיות "אור לגויים", והעדפנו להתערב בעניינים גשמיים, כמו לחטט באוצר המדינה ולשלוט בעסקיה, שבנו להסתכסך ולהיאבק בינינו, ושנאת החינם אפשרה לאויבינו לשלוט בנו ביד רמה. אז גם גורשנו. תחילה מאנגליה וצרפת, לאחר מכן מספרד ופורטוגל ובהמשך גם מגרמניה. כל האירועים האלה, באופן סמלי, התחוללו בתשעה באב. במועד הזה עמדו עלינו לכלותינו: גברו האמירות האנטישמיות הארסיות ועלילות הדם, וכן התעצמו הפוגרומים, המלחמות והשואה. אך למרות הכול, קיבלנו הזדמנות פז נוספת.
שנאת החינם גבתה מאיתנו מחיר יקר: היא בעטה אותנו לכל קצוות תבל. (צילום:רויטרס)
אחרי כל הסבל והמכאובים, ניתנה לנו הזכות לחיות על אדמת ארץ ישראל. באנו מלאי תקווה לממש את חזונם של אבות אבותינו בגולה: לבנות כאן בית חם, להקים משפחה, ללכד את השבטים בחזרה. ואכן, הכול פעל לפי התוכנית. אלא שאז שוב התגלו סכסוכים. שוב התפלגנו למחנות והתקבצנו בתוך עדות. נראה שלא למדנו דבר מההיסטוריה ארוכת השנים, והתסריט המוכר לא איחר לבוא. האויבים התקבצו סביבנו ואיימו על חיינו, ובתוך כך התאחדנו, אולם איחוד מדומה ונלעג. שכן, איננו אלא חבורת אגואיסטים בסירה אחת, כשכל אחד דואג לעצמו בלבד. כך אנחנו פועלים זה שבעים שנה, מאז קום המדינה, מתאחדים ומתפרדים לסירוגין. אלא ששעון החול הולך ואוזל במהירות, ולא נותרו בו אלא גרגרים מעטים.
למי שייך הר הבית?
על חשיבותם ובהילותם של הדברים האמורים, אני מתריע בפניכם מעומק לבי הכואב. הוויכוחים וההתכתשויות בינינו סביב שאלת הריבונות על הר הבית, ערב תשעה באב, מראים שלא נותר דבר מהצלחותיו ומהישגיו של העם היהודי, מלבד שנאה יוקדת ותחושת פירוד. באלה בלבד דַי כדי להזמין את אויבינו לכלותינו. כשהעדר אינו מאוחד, קל יותר לזאבים לטרוף כבשה תמימה וחלשה. מהמסר שאני מבקש להעביר אמנם אפשר להצטמרר, אך גם לראות בו הזדמנות נוספת. לראות בו קרן אור בתוך האפלה שהולכת ומשתלטת עלינו. לשאול את השאלות הנכונות, ויתרה מכך לדעת לפענח נכון את התשובות. הסערה סביב הר הבית עליו היה בנוי בית המקדש, סמל האחדות, אינה אלא דוגמה קלאסית נוספת למסורת הסכסוכים ביום האבל לזכר חורבן בית המקדש. הרי למי שייך הר הבית?
הר הבית שייך לעם מאוחד – אך אנחנו עדיין שבטים של אשכנזים, ספרדים, מרוקאים, רוסים, אתיופים… הר הבית הוא ביטוי למשפחתיות – אך איזו משפחה אנחנו? עשירים מנצלים עניים, חזקים רומסים חלשים, ככה מתנהגים אחים? הר הבית הוא מקום מקדש – אולם גם על זה כמעט ואין בינינו הסכמה. הר הבית הוא בית – אך אנחנו מוכנים לוותר עליו ולשכור במקומו דירה בברלין. הר הבית מסמל אחדות – אך אנחנו מפולגים, מסוכסכים ורק מתרחקים זה מזה מיום ליום.
בגלל שנאת חינם איבדנו פעמיים את הר הבית, ואותה שנאת חינם מוצאת לה מקום בתוכנו גם כיום. שוב ושוב ושוב, אנחנו עם של אידיאה רוחנית. לפיכך, ברגעי הסכנה לא יעזרו לנו המשטרה או הצבא, השב"כ או הממשלה, אלא רק מימוש רעיון האחדות האוניברסלית שלימד אותנו אברהם אבינו. כוח החיבור הוא שיאיר דרכנו לכל אומות העולם. אז, כשם שכתבו הנביאים, יפסקו הצרות והאויבים עצמם יהיו לנו לידידים. כך או אחרת, העתיד שלנו כתוב והדרך לאחדות כבר סלולה, אולם כיצד נעבור אותה – הפתרון תלוי רק בנו.