ד"ר מיכאל לייטמן

50 לששת הימים: הפסדנו או ניצחנו?

לגאווה הלאומית ולשיכרון החושים המסחרר, שבאו כתוצאה מהניצחון הצבאי הפנומנלי במלחמת ששת הימים, היתה מטרה אחת: לסייע ליהודים לבנות את עצמם כעם אחד במדינה הצעירה שזה עתה הוקמה. אולם מרגע שנחנו על זרי הדפנה, ולא מימשנו את תפקידנו להיות "אור לגויים" – לשמש דוגמה ומופת לאחדות מופלאה – התחילו להתגלות בנו סדקים כעם, כחברה וכמדינה. הרב ד"ר מיכאל לייטמן מסכם 50 שנה למלחמת ששת הימים

על מלחמת ששת הימים שמעתי דרך הרדיו בלבד, כסטודנט צעיר למדעים שחי בלב העיר סנט פטרסבורג שבברית המועצות דאז. עקבתי בדריכות, כמו אלפי יהודים בעולם, אחר טבעת החנק הצבאית שהלכה והתהדקה על ישראל מכל החזיתות: מיצרי טיראן נסגרים והמצרים מחמשים את המוני חייליהם בגבולות סיני, הסורים מתבצרים ברמת הגולן וצולפים ביישובי הצפון, והירדנים מאיימים על תושבי ירושלים ויישובי השרון. רק 250 אלף חיילי צה"ל עומדים כנגד כל ארצות ערב המתאגדות נגדנו, והפחד מפני שואה שנייה מהדהד באוויר.

יצאנו למלחמה על הבית. הר הבית. (צילום: רויטרס)

 

"קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. יעדנו ברור: למחות את ישראל מעל פני המפה", התבטא באותם הימים שליט עיראק, עבד א-רחמן עארף. "אני מעריך שאף אחד לא ישרוד בפלסטין", הטיל אימה אחמד שוקיירי, יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין. ככל שנשמעו איומים נוספים, כך גברה המתיחות והמציאות הדוחקת דרשה פתרון מידי. החברה הישראלית, שהיתה עסוקה בעיקר בקונפליקטים פנימיים בשנה שקדמה לפרוץ המלחמה, התחילה לנוע באי נוחות. אך כשהמצב הלך והחמיר, באין מוצא אחר, יצאה ישראל למלחמת "אין ברירה", מלחמה על הבית. 

שישה ב"מכה אחת"
המלחמה פרצה ביום שני, 5 ביוני 1967. בשעה 7:45 בבוקר נשמע בקשר האות "סדין אדום", שבישר על תחילתה של מתקפת הפתע. בזכות מידע שהתקבל ממודיעין חיל האוויר, כוחות צה"ל פתחו במהלומה אווירית מקיפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. עוד לפני צפירת האזעקה הראשונה הוכרעה המלחמה, וצה"ל ידע את שעתו המוצלחת ביותר.

בתוך שישה ימים בלבד השיגה מדינת ישראל את הניצחון הכביר בתולדותיה. היא הביסה את האויב וכבשה שטח הגדול פי שלושה משטחה: רמת הגולן, שטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, חצי האי סיני וכמובן – שחרור העיר ירושלים.

גלי ההתרגשות העזים הגיעו עד לרוסיה הקרה והרחוקה. כשהחיילים הישראלים בכו ליד הכותל הזלתי דמעה יחד איתם. גם הסולידריות יוצאת הדופן שהציפה את העם, תחושת שותפות הגורל שאפפה את הכול, עברה דרך עורקי הרדיו. ישראל זכתה להצהרות ולתשבחות מכל עבר, ואני "בלעתי" בשקיקה כל פיסת מידע מהזירה הארץ-ישראלית. דוד בן גוריון אמר אז: "זהו יום מאושר אף יותר מיום הכרזת המדינה". לוי אשכול, ראש הממשלה דאז, הכריז בגאווה: "אנו מלוכדים וחזקים כפי שלא היינו מעולם". גם העולם הריע לנו ללא כל גינוי. הגנרל בופר, מפקד הכוח הצרפתי במבצע סואץ, החמיא ואמר: "אי אפשר שלא להתמלא הערצה לביצוע המושלם". הארי מקפרסון, השליח של הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון, דיווח ש"הרוח של הצבא, ובעצם של העם כולו, היא משהו שצריך לחוש כדי להאמין".

עוד לפני צפירת האזעקה הראשונה הוכרעה המלחמה, וצה"ל ידע את שעתו המוצלחת ביותר. (צילום:רויטרס)

מצב הרוח הלאומי אכן השתפר פלאים. עם ישראל היה בשיכרון חושים מסחרר – תחושות של גאווה, גבורה, אחדות וכבוד לאומי שימשו בערבוביה. ניצחון של צבא איתן ושל מדינה קטנה-גדולה שבירתה שבה להיות ירושלים העתיקה. רוח אחדותו של העם שבתה אותי ונתנה לי השראה לעזוב את שערי ברית המועצות ולעלות אל הארץ המובטחת. המסע לא היה פשוט. במשך שבע שנים נאבקתי באינספור מכשולים, מתוכן ארבע שנים הייתי מסורב עלייה. אולם הניצוץ שבלבי והדחף לעלות לארץ ישראל הפיחו בי תקווה ולא נתנו לי מנוח. לבסוף הגיע האישור המיוחל, ובתוך פחות מארבעים ושמונה שעות, זמני שיא במונחים של אז, נחַתּי בנמל התעופה "בן גוריון".

היום שאחרי המלחמה
בישראל נולדתי מחדש. אין מילים לתאר את הרגשות העצומים שחוויתי נוכח המחשבה שאני חלק מהעם היהודי שחי במדינת ישראל על אדמת ארץ ישראל. כל שאיפתי הייתה להיות שותף במאמצים לעיצוב דמותה של המדינה הצעירה. אולם כשהגעתי ארצה בשנת 1974, התקופה היתה פוסט-מלחמת יום הכיפורים, ומהאחדות והלאומיות שאפפו את הניצחון במלחמת ששת הימים לא נותר אלא רסיסים אחדים.

עם סיום מלחמת ששת הימים נסק הביטחון העצמי שלנו לגבהים. "צפצפנו" על העולם מתוך תחושה שאנו בריונים, מלאי כוחות וללא שום מעצורים. "הצבא החזק בעולם". חטא הגאווה התגנב פנימה והכשיל אותנו כעם, מנע מאיתנו להשכיל לבנות את עצמנו כחברה מלוכדת, מבלי להזדקק לאויב חיצון. במקום לעצב את עצמנו כעם ישראל, "כאיש אחד בלב אחד", כפי שהורו לנו אבותינו והכתיבו לנו הנביאים לאורך הדורות, בחרנו לזנוח את תפקידנו הייעודי, ואפשרנו לטבע האגואיסטי שלנו לפרוץ ולשלוט.

אמנם זו היתה מלחמת הישרדות, שמנעה מאיתנו אסונות גדולים ואף הביאה להידוק הקשר בין יהודי העולם לישראל, אך היא פערה פצע עמוק ביחסים בינינו, שממנו אנו סובלים עד היום. הגאווה בעם חיבלה ביחסים בינינו. ההתנשאות על העולם הפכה להתנשאות בינינו, זה על זה. קשרי הערבות ההדדית נפרמו כמו לא היו. חיקינו את הגישה המערבית לחיים, בעיקר את זו שבארצות הברית ובאירופה, תוך שאנו מאמצים לעצמנו מבנים חברתיים ומדיניים שאינם מתאימים לנו. בכך, ניפצנו את הבועה הישראלית שחיינו בה מאז חזרנו מהגלות הארוכה. הטלוויזיה והקולנוע שכוחם התעצם בארץ, חשפו בפנינו את העולם המפתה שנמצא בחוץ-לארץ, וכתוצאה מהשפעתם, מיהרו יהודים רבים לעזוב את הארץ, כדי לפרוח כלכלית.

כוחות צה"ל פתחו במהלומה אווירית מקיפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה.(צילום:רויטרס)

משלא ניצלנו את חלון ההזדמנויות הצר שניתן לנו כדי להיבנות מחדש כעם ישראל – שתפקידו להיות "אור לגויים", לשמש דוגמה ומופת לאחדות מופלאה המנהיגה אותנו – התנפץ החלום והמצב הביטחוני הלך והידרדר. גולדה מאיר, שעמדה בראשות הממשלה באותם הזמנים, חשבה שהסכמים בינינו לבין הערבים יפתרו את הבעיה, ובכך תימנע שפיכות דמים ונשים קץ למלחמת ההתשה. אלא שגם זה לא עזר. לבה של האומה נאטם, הפירוד בעם גבר והמצב מול האויב הוקצן. מבצע "שלום הגליל" החליף את מלחמת יום הכיפורים, שהייתה המשכה של מלחמת ההתשה. בתוך כך החלו הפיגועים באוטובוסים, על כבישי ירושלים ותל אביב, ולאחריהם פרצה מלחמת המפרץ שהשביתה אותנו עם טילי הסקאד של סדאם חוסיין. מאז ועד היום אנחנו ניצבים מול טרוריסטים ומתגוננים מפני מפגעים יחידים – אויב שלא ניתן לנצחו במכה אחת, אויב שאינו מדינה איתה אפשר לחתום על הסכם שלום ולהבטיח הפסקת אש, אפילו זמנית.

הנשמה של ישראל
יובל שנים חלף מאז עמדנו על פסגת הגאווה הלאומית שאפפה אותנו. השנה אנחנו מציינים, אפילו חוגגים, 50 שנה למלחמת ששת הימים ולשחרורה של ירושלים. למרות סיפורי הגבורה על גבעת התחמושת וההתרפקות על העבר, שחביבים על העיתונות, עלינו לעשות חשבון נפש לאן מועדות פנינו, ולהגדיר מחדש מיהו עם ישראל ומה תפקידו.

עם ישראל הוא סמל לאיחוד, לחיבור, לוויתור ולהתחשבות בזולת, ומתוך כך תפקידו לשמש דוגמה לערבות הדדית. להיות ישראלי זו חובה, וגם זכות, להראות לאומות העולם כיצד מכסים באהבה את פשעי השנאה ומתחברים כמשפחה אחת מעל כל ההבדלים. ישראלי הוא מי שחי לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – הכלל הגדול בתורה. עלינו לשאוף אל הערכים הללו בלבד. הם תעודת הזהות הישראלית שלנו. אחדות היא החלום, הייעוד והחזון שלנו כעם ישראל עוד מימי אברהם אבינו לפני כ-3,800 שנה.

כשאנחנו מחוברים בינינו "כאיש אחד בלב אחד", אנחנו מעוררים בינינו את הכוח החיובי הקיים בטבע, את הכוח העליון. (צילום: ענבל מרמריס)

כשאנחנו מחוברים בינינו "כאיש אחד בלב אחד", אנחנו מעוררים בינינו את הכוח החיובי הקיים בטבע, את הכוח העליון. זהו הכוח שבנה אותנו כעם, הוציא אותנו ממצרים, ליווה אותנו דרך המדבר, והעמיד אותנו כמגדלור לאנושות, בימי בית ראשון ושני, במשך אלפיים שנה. הכוח החיובי הזה הוא הפתרון בר-הקיימא היחידי שלנו כנגד כל אויבנו – בין שאלה אויבים חיצונים שקמים עלינו לכלותינו ובין שמדובר בשורש כל הרע: האגו שלנו שמפריד בינינו. האחדות היא היסוד שלנו, החוסן שלנו, המהות שלנו. לכן, רק כאשר נתפקד כעם מאוחד שפועל לפי חוקי נתינה ואהבה, נהפוך לחלק מועיל בעולם ונזכה לאהדה מכל אומות העולם. רק כאשר נתעלה מעל הגאווה, שרובצת עלינו כקללה מאז האופוריה שנוצרה עם סיום מלחמת ששת הימים, נשוב להיות עם אחד שבלבו בירה אחת: ירושלים של זהב.

 

לשמיעת הקלטה של המאמר:

 
 

Exit mobile version