אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. ואנחנו איתכם יחד מחפשים אושר. בסדרת השיחות הזו על אושר אנחנו רוצים בכל פעם לקחת את אחד הגורמים שהמחקרים מראים שהוא מביא לאנשים אושר, בארץ, בעולם בכלל, ולנסות להבין מה עומד שם, מה נמצא שם, מה אנחנו יכולים אולי לאמץ לחיים שלנו כמשהו שיביא גם לנו אושר. והנושא שנרצה לחקור היום הוא אושר ודתות, איך הדתות משפיעות על אושרם של בני האדם. טל, תובילי את הדיון שלנו בבקשה.
טל: בחרתי קטע שמאוד מצא בעיניי מתוך כתבה של עיתונאית בשם קייטי בטלר שמאוד ממחיש את המקום שהדת סיפקה עבורנו לאורך השנים, בעיקר בעבר. והיא אומרת כך, "בתקופות מוקדמות יותר, לפני שצלצולי המפעלים ושריקת הרכבות גברו על צלצולי הכנסייה, מערכות של שינוי הדרגתי של האדם היו חלק מהחיים הדתיים שחיינו לפיהם. מעבר למגבלות שלהם, המסגד, בית הכנסת והכנסייה, הציעו הרגלים בדוקים שתוכננו לעודד אלטרואיזם ולשנות את אופי האדם. הם היו טכנולוגיות שינוי רכות שהסוציולוג הדתי רוברט בלה קרא להם מנהגי הלב. המסורות והטקסים הללו היו חלק מחיי הכפר והשטטל והם כללו מועדים קהילתיים קבועים לחשבון נפש, שמחות וגם מועדי זיכרון. כל שבוע הסתכם בשקט של השבת או בהתאספות של יום ראשון בבוקר. הסתיו הביא עימו ימים של סליחות וכפרות ליהודים באופן קבוע, ומעבר לקירות האבן העבים של מנזרים מאירלנד ועד סין, כל שעה ביום, החל מהמדיטציה בזריחה ועד השירה לאור נרות בלילה, הייתה מתוכננת, מקודשת וטקסית".
זאת אומרת, לכל היה איזה סדר קהילתי, סדר דתי, כל שעה ביום מתוכננת, הדת סיפקה לאדם מסגרת, קהילתיות, משפחתיות. ומחקרים של היום מראים שאנשים שנמצאים בתוך הדת הם באמת מאושרים יותר. הרבה מחקרים מראים זאת. אחוז הדתיים שמגדירים את עצמם מאושרים גבוה משמעותית מאחוז המאושרים בקרב חילוניים או אתיאיסטיים. אנחנו רואים שאחוז המרוצים מהחיים בקרב המגזרים השונים הוא 62% אצל החרדים, 40% מהדתיים המסורתיים הם מאושרים ובסך הכל 26% מהחילוניים. זאת אומרת, ככל שהאדם נהייה יותר חילוני רמות האושר יורדות. ומאוד מעניין לשאול למה זה קורה, מה הסיבות שדווקא הדתיים, המאמינים, מאושרים יותר משאר האוכלוסייה?
אם ניקח חיות או בני אדם שהיו כנראה אז, עוד לפני שקיבלו את צורת האדם, אז קיומם היה דבוק לטבע. זאת אומרת, הם פועלים בצורה אינסטינקטיבית כך שחוק הטבע פועל בהם ואין בהם בכלל שאלה לגבי "אני ואני החי", ו"אני והחיים שלי", ו"החיים שלי טובים או לא טובים, רעים, כאלה או כאלה". זאת אומרת, אין שאלה, אין הבדל בין האני והטבע. אנחנו רואים שבעלי החיים חיים בצורה כזאת.
אדם שמתפתח כמה שהוא מתפתח יותר הוא כאילו מתנתק ונפרד מהחיים הגשמיים שלו, הגופניים, ויש לו יותר ויותר שאלות על מהות החיים. בשביל מה? למה? מה המקור לסבל? האם אפשר להימנע? אם אפשר להימנע זה גם נראה כדרגת חי, אבל האם אפשר להימנע מפני שמאיפה זה יורד אלי, מי מנהל אותי? האם יש איזה מקור שמשם מנהלים אותי? ובהתאם לזה האם זה לרע או האם זה לטוב? או אם אני סובל, האם יש על זה שכר ועונש? ועוד ועוד. זאת אומרת, אנחנו אומרים שאדם זה מי שמתחיל לשאול שאלות קיומיות שלא נמצאות אצל החיות.
ולכן מרגע שהרגשנו את השאלות האלה לפני מאות אלפי שנה, התחלנו לענות על זה בכל מיני צורות. ואנחנו רואים שהדתות הן התרבות העתיקה ביותר שנמצאת באנושות. יחד עם האדם שהתחיל להתפתח מהקוף, וכך גם לפי חכמת הקבלה, זה כתוב אצל האר"י הקדוש עוד לפני התיאוריה של דרווין, אז יחד עם ההתפתחות הזאת התחילה להתפתח הדת, אמונות למיניהן. שמטרתן לתת תשובה לאותה השאלה, בשביל מה אני חי? למה אני חי? מה מקור הסבל? האם יש על הסבל שלי מענה, שכר, העולם הזה, העולם הבא. כל הדברים האלה הם מה שמבדיל בין האדם לחי.
ומיד חיפשו תשובות לשאלות האלה, כשהשאלות טבעיות, כי הן נובעות מההתפתחות שלנו, במיוחד, וודאי שהתפתחות אגואיסטית, כי אנחנו שואלים בשביל מה אני סובל בסופו של דבר? מה מקור הסבל, חוסר ביטחון, חוסר וודאות, מה שהיה, היום ויהיה, מושג הזמן, שכמעט ולא נמצא בדרגת חי, אלא יש אינסטינקטים מוקנים. מה שאין כן באדם הוא כולל, הוא מתעשר מכל הפרספקטיבה הזאת לעבר ולעתיד. לכן מה שאנחנו יכולים להגיד כאן שדתות הן התרבות או המנוף, המפתח, הסיבה, להתפתחות תרבות כלשהי. שאדם לא צריך היה לעשות שום דבר, אלא מה שמגן עליו, הדברים הלא נודעים.
ולכן כשאנחנו רואים כל מיני סמלים, כל מיני מולטות, אפילו כל מיני תכשיטים, בהתחלה זה לא היה כדי להיות יפה, אלא כסימני שמירה, עֶזר, כל מיני דברים כאלה. ולכן הייתי אומר שבמשך כל ההיסטוריה, עד היום הזה, הדת הולכת יחד עם האדם בכל מיני צורות, במקביל, כדי לענות על אותן השאלות. ולמרות שעברו מאות אלפי שנים, לפחות אלפי שנים אנחנו יודעים, והדת בהתאם לזה מתפתחת יחד עם התפתחות השאלות האלה באדם. והאדם מתפתח עם השאלות האלה בגלל שהאגו שלו מתפתח ודורש יותר מענה ולכן כך אנחנו הולכים עד היום הזה.
כאן צריכים לקחת בחשבון עניין של התכונות הפנימיות שבכל ציוויליזציה, שזה אינדיאנים, דרום אמריקה, אוסטרליה, אוקיאניה, או שזה אפריקאים או המזרח הרחוק או אירופה, זאת אומרת, תלוי מה קורה כאן. אז בכל אחד ואחד וודאי יש לפי האופי, גם הדתות, האמונות, הנטיות למיניהן, שזה קשור לטבע, שזה קשור למסגרת החיים, שהיו צריכים להאמין בזה ולא בזה, וכן הלאה. אבל אנחנו רואים שבעצם השאלה הפנימית הזאת, והסביבה החיצונית, מסגרת הטבע שבה הוא חי, הם מעצבים את הדת.
וכל הדתות עד שקם אברהם היו דתות מאוד מאוד פשוטות, הקשורות לטבע, לכוחות הטבע. אז משתחווים לרוח, לעצים, לגשם, לכל מיני דברים, מתפללים לירח, לשמש וכן הלאה. ועד היום אנחנו יכולים לראות את הדברים האלה ממש כסימנים בהרבה מאוד עוד פניות האדם למה שלא נודע. לכוכבים, דווקא בימינו האסטרולוגיה שוב תופסת מקום נכבד בכל כלי התקשורת ועוד. והפסיכולוגים משתמשים בזה, והפוך, האסטרולוגים משתמשים בפסיכולוגיה, ובקיצור יש כאן ערבוביה די מעניינת שעוד צריכה למצוא את החוקרים שלה.
אבל לא חשוב מה שיהיה אנחנו יכולים להבדיל בין כל הטכניקות האלה למיניהן, בעצם דת של אברהם, שזה משהו שמנותק מהטבע, מכוחות הטבע, מהסביבה שבה אדם חי, דבוק בה, תלוי בה, אלא מדובר כבר על העולם הפנימי שלו וקשר לכוח הנעלם. שזה מאוד מאוד מיוחד ובא ממש כמהפכה על טבעית. וודאי שזה גילוי מיוחד של כוח הטבע העליון שבאמת מנהל אותנו, אבל האדם מלכתחילה לא מסוגל לגלות אותו בעצמו, אלא רק דווקא ההיפך, שהכוח הזה מגלה את עצמו לאדם.
ולכן זה מקרה מיוחד. שלמרות שהוא היה דווקא עובד כוחות למיניהם וכוכבים ומזלות והיה כהן בבבל והיה עושה פסלים ומשתחווה להם ומוכר אותם ובקיצור היה עוסק במה שהאנושות דאז, המפותחת דווקא, החלק המפותח שבאנושות, היה עוסק, אבל יחד עם זה באמת מה שקרה בו, המהפכה הפנימית הזאת שעבר, אפשר להגיד שהיא כגילוי הכוח העליון. כי אדם בעצמו, לפי הטבע שלנו שזה האגו, הרצון ליהנות, יכול רק להאמין בכל מיני כוחות שיכולים להפריע או לסייע לו ליהנות יותר או ליהנות פחות.
וכאן אנחנו רואים שהוא פותח, אולי מפתח, ומסביר ומלמד שיטה שהיא בעצם אנטי אגואיסטית לגמרי, זאת אומרת, על טבעית. אם הטבע שלנו וכל הדומם, הצומח והחי, איפה שאנחנו חיים, כל המציאות שלנו היא כוח האגו, כוח הרצון ליהנות בכל מיני דרגות, או של דומם להחזיק את עצמו בצורה מוצקה, או של צומח לגדול ולפתח את עצמו, או חי לשמור את עצמו ולהתרבות וכן הלאה, או בני האדם, אז כולנו אגואיסטים וכל רמה ורמה בהתאם לאגו שלה. אדם חוץ מזה מתפתח בו האגו כל יום ויום ומדור לדור, וכך אנחנו חיים. ועד אברהם שפיתחו כל מיני שיטות, כולל אותו תרח שהיה אבי אברהם וכולל אברהם עצמו עד שהוא גילה את הכוח העליון ואת כל שיטת השגת הכוח העליון, גילוי הכוח העליון לאדם, כולם היו הולכים יחד עם הטבע, יחד עם האגו.
ולכן זה היה בצורה טבעית לפתח כל מיני דברים. אנחנו תלויים בזה, תלויים בזה. פתאום נפתח איזה הר געש, משתחווים אליו, וכן הלאה. זאת אומרת, צריכים מין צורות הגנה. זה קורה גם בילדים קטנים. זה מעניין שהיו מחקרים כאלה, האם לילדים הקטנים יש איזו נטייה להתפלל? יש. לילדים קטנים יש נטייה לתת איזה קורבן.
טל: כל מיני אמונות טפלות.
כן. זה בא בצורה טבעית, והם לא מודעים לזה בכלל, אבל הם נותנים משהו, קצת פה, וקצת שם. זאת אומרת, אלה דברים מאוד מאוד טבעיים שבאים לנו מתוך האגו. אם אני אתן קצת, אז אני ארוויח מזה, וכך אתקיים בצורה בטוחה יותר.
כל האמונות שהיו לפני תקופתו של אברהם, היו אמונות טבעיות, שצמחו מתוך הרצון ליהנות שלנו, והתפתחו בצורה טבעית. לכן האנשים קיבלו אותן בצורה קלה, והן היו בתוך החיים של האדם בצורה מאוד טבעית, הריקודים, השירים, הסימנים שהיו מציירים על הגוף, כל עניין התכשיטים והלבושים, כל אלה התפתחו דווקא מתוך האמונות הללו.
אברהם שינה את הגישה הזאת לגמרי. ועד היום אנחנו לא מעכלים איזו מהפכה הוא עשה. הוא אמר, שלא צריכים להשתחוות לטבע, לא צריכים לתת מתנות לא-לוהים, א‑לוהים בגימטרייה זה הטבע, ולא צריכים לפחד ממנו בצורה האגואיסטית. אנחנו צריכים "לשבור את כל הפסלים", לשנות את כל הצורות שהיינו עושים קודם. כך נקרא המושג הזה "לשבור את הפסלים". זאת אומרת, כל היחס שיש לי מהטבע שלי כלפי הלא נודע, כלפי העולם הזה, כלפי העולם העליון, החיים והמוות, גן העדן והגיהינום, אנחנו צריכים ממש למחוק את הכל. כל הדברים האלה הם הבל הבלים, שקר מוחלט. כל זה הוא מה שהאגו שלנו מצייר לנו בלבד, ואין בזה שום ממשיות ואמת.
מה שיש וקיים זה כוח שהוא הפוך מהטבע שלנו, הנתינה, ההשפעה והאהבה. כדי להשיג את התכונה הזאת של השפעה ואהבה, אנחנו צריכים לעבוד. היא השולטת בכל המציאות, וגם מעל המציאות שלנו. כל השפעתה עלינו כבני אדם הקיימים בבועה הזאת, שנקראת "העולם הזה", וכל המטרה שלה, היא להביא אותנו להכרתה, לפי חוק השתוות הצורה, לפי הכלל שההתקרבות היא לפי התאמת התכונות.
אנחנו חייבים לשנות את עצמנו, מזה ששולט בנו היום כוח הקבלה האגואיסטי, שהוא לטובת עצמי בלבד, בהכרה ובתת ההכרה, בכל הרמות, בכל הכיוונים, שהוא "האני", ולשם כך יש טכניקה מיוחדת, שנקראת "חכמת הקבלה". היא היסוד של כל הדתות שאחר כך צמחו ממנה, והן לא צמחו בצורה ישירה. השיטה הזאת מאפשרת לאדם לשנות את הטבע שלו לצורה ההפוכה, ואז הוא ידמה לא-לוהים, לאותו כוח ההשפעה והאהבה, לאותה הנתינה הגדולה שקיימת מעבר לעולם שלנו. לזה אנחנו צריכים להשתוקק.
האדם שבנו, הוא לא העיסוק בשאלות על איך אנחנו חיים, ואיך אנחנו יכולים לחיות טוב יותר, שזה גם לא רחוק מהחיות. אלא האדם שבנו, הוא אותה הנטייה להידמות לאותה תכונת ההשפעה והאהבה, שקיימת מחוץ לטבע שלנו.
"מחוץ לטבע שלנו", לא מורה על מרחק מאיתנו, אלא הכוח הזה קיים כאן ועכשיו ונמצא בכל מקום, אבל אנחנו לא מגלים אותו ולא מרגישים אותו, מפני שהוא הפוך מהתכונות שלנו. אבל הוא היסוד של כל הטבע. ולכן, בכך שאנחנו מכירים אותו, אנחנו מגיעים להבנה, ולהרגשה של מה היה, הווה ויהיה, מה הסיבה לכל, ומה הסוף לכל. כי הכוח הזה לבדו, הוא זה שפועל בנפעל. הנפעל הוא כל החומר שלנו, דומם, צומח, חי ואדם.
אברהם גילה את השיטה. זאת אומרת, הוא לא פיתח, אלא גילה. כי אין כאן מה לפתח כב"יש מאין", אלא לגלות יותר ויותר מה קורה. הוא גילה שלכוח הזה אפשר להתקרב על ידי החיבור. ולכן התכונה הראשונה שאנחנו צריכים לפתח בינינו, היא תכונת החסד. ומאז, כך אנחנו אומרים, "חסד אברהם".
החסד הוא, שאני משתתף בפנימיות של כל אדם ואדם, כאילו אני נמצא עם עצמי. משתדל להרגיש אותו כמו שאני מרגיש את עצמי, בטוב וברע. אני משתדל להבין את החולשות שלו, ואת כל התכונות, גם הטובות וגם הרעות כאחד, באשר הוא שם, האדם בתוך עצמו, ומשתדל עד כמה שאפשר להתקרב אליו ולקרב אותו. זה דבר אחד. הדבר השני. האנשים שיש להם נטייה כזאת, של חסד, נטייה להתחבר ביניהם כדי לגלות בחיבור הזה את הכוח העליון, כוח ההשפעה, כך הם צריכים לעשות. זאת אומרת, הם צריכים לבנות איזו קהילה, איזה מעגל, חוג, קבוצה.
ולכן זה מה שאברהם עשה, הוא מיד התחיל לאסוף קהילות, כמו שכותב עליו הרמב"ם, קהילות רבות בכל בבל. והוא הסביר לאנשים האלה, שלהשיג את הכוח העליון, אפשר רק בהתקשרות בין בני האדם, שזה נקרא "מניין", או "בית הכנסת". "בית" זה נקרא כלי, "כנסת", זה שהיא כונסת את כל הנטיות האלה של בני האדם האחד לשני, ובקשר היפה והנכון ביניהם, בצורת החסד הכוללת והקושרת אותם יחד, הם יכולים לגלות את הכוח העליון.
הם ניסו, וגילו. באותם הזמנים האנשים עוד לא היו אגואיסטים כמונו, כי האגו גדל בצורה הדרגתית במשך כל ההיסטוריה, ולכן כך הם עשו. הקהילה הגדולה הזאת שקמה כתוצאה מהפעילות שלו, נקראת "בית אברהם". היא הייתה גדולה. הרמב"ם כותב שאלה היו כ-5000 איש, שהתנתקו מ"בבל" ועברו עמו "לארץ כנען".
אנחנו צריכים להבין שזה בסך הכל חלק קטן מאוד מבבל, ובכלל מכל עולם. ומה עם כל יתר העולם שנשאר עדיין בכל מיני אמונות. אברהם התחיל להסביר, שההתקדמות בסך הכל צריכה להיות לפי תהליך מיוחד. שצריך תמיד לעשות איזו קבוצה די מוגבלת, ובה לממש ולבצע את הפעולה הרוחנית הזאת, להחליף את הרוח הפנימית שבאדם, לכן היא נקראת "רוחנית", זאת אומרת, במקום "רוח הקבלה" שתהיה "רוח ההשפעה", במקום הרוח התחרותית והשנאה, רוח האהבה ההתקשרות והחסד.
כך התקרבו אחר כך עוד אנשים. ואלה שלא יכלו להתקרב בינתיים, היו עוד צריכים להתעסק בכל מיני אמונות שהיו להם. היו כאלה שלא היו בכלל מבבל, היו אנשים שחיו באפריקה, בדרום או בצפון אמריקה, באוסטרליה, אוקיאניה, ובכל העולם. אנשים היו חיים בכל מקום, אנחנו רואים זאת גם לפי הממצאים מהארכיאולוגיה.
אברהם גם ייסד אמונות, והאמונות האלה היו איכשהו מקרבים את האדם לאותו כוח ההשפעה והנתינה, בכמה שזה אפשר. זה נקרא, ש"חילק מתנות לבני הפילגשים ושלח קדמה לארץ קדם". ובאמת אפשר להגיד, שבמשך הזמן, התפתחו משם שיטות למיניהן. ודאי שהאגו היה שולט עליהם, והיה מעוות בהם את הצורה הראשונה שאברהם נתן, אבל בכל זאת, האנשים בינתיים התפתחו.
כך טיפל אברהם בקבוצה שלו שהתנתקה יחד איתו מבבל, פיתח אותם, וסידר אותם כך שהם היו דווקא כקבוצה שהייתה מממשת את הגישה שלו, את התורה שלו. "תורה" הכוונה להוראות שלו. שצריכים להתקשר בצורה הנכונה, כדי להיות דומים לכוח העליון, ואז לפי המאמצים שלנו, הכוח ישפיע עלינו.
יש כאן עבודה מאוד מעניינת. אני זקוק דווקא לאגו לצורך העבודה הזאת. כי במידה שאני נותן כוחות להתעלות מעל האגו, במידה הזאת אני נותן מה שנקרא "יגיעה". אני מתעלה מהרצון האגואיסטי לקבל, ולסדר הכל בעצמי, ופועל דווקא בצורה ההפוכה, לתת, להתחבר, לבטל את עצמי, להיות כמן כולם, לארגן קבוצה, חברה, קהילה, שכולם שווים, שכולם נכללים זה מזה, ואפילו מתקרבים לאהבה. כשפועלים בצורה כזאת, אז בהתאם לזה, לפי החוק השתוות הצורה, אנחנו מזמינים על עצמנו את הארת הכוח הזה, השפעת הכוח.
חוק השתוות הצורה הוא חוק שאומר, שאם אני משתדל להיות באותה הצורה, באותו הטבע, באותה התכונה כמו כוח ההשפעה והאהבה הכללי, שנקרא א-לוהים, אז לפי ההשתדלות שלי, לפי היגיעה שלי, לפי המתח, לפי כמה שאני משתדל להתעלות מעל האגו שלי, כך האור הזה, הכוח הזה שנקרא "אור", כמו שדה של כוח, הוא משפיע עלי, עושה עלי הקרנה כזאת, כמו איזה מגנט, וכך זה עובד על האדם.
אברהם בעצם ייסד את עניין הקבוצה, עניין החיבור, עניין הקהילה. ואם אפשר להגיד גם את עניין ה"תפילה". מה היא "תפילה"? כשכולם חושבים, משתוקקים, מכוונים ברצונם ובמחשבתם, למושג אחד, לחיבור הכללי שנקרא "ערבות". ערבות היא התכללות האנשים זה בזה, כך שכל אחד נכלל מהאחרים, תומך באחרים, עד שמרגישים את כולם כאחד. כי "ערבות" נקראת שאני במקומך, ואתה במקומי. יוצא, שבצורה כזאת אנחנו מבטלים את האגו הפרטי של כל אחד, ומתחברים בנטייה ההדדית הזאת. ואז פועל עלינו מה שנקרא, "הכוח הזה".
אותה השיטה התבררה במיוחד בימי משה, אבל בצורה יותר ברורה ומפורטת. כי בינתיים האגו שבקבוצת אברהם, והקבוצה עצמה, גדלה לפי הכמות, וגם לפי האיכות האגואיסטית.
בינתיים קבוצת אברהם גדלה, במשך ההיסטוריה, מהיציאה מבבל והלאה. וכעבור כמה מאות שנים, הגיעו למצב שהאגו ביניהם היה כבר גדול. אברהם נפטר, אחריו היו יצחק, יעקב, ויוסף ואחר כך משה. בימי משה האגו גדל עד כדי כך, שהייתה להם בעיה להתמודד איתו. במקום חיבור, הם התחילו להיכנס לריחוק ולהתנקשויות ותחרויות ביניהם. הם כבר היו צריכים לעשות משהו, כי היו עלולים להתקלקל ושוב לחזור למצב שהיה בבבל.
וכאן הייתה דקה מאוד מיוחדת, שאנחנו קוראים לה "יציאת מצרים", שהתרחשה בזכות משה, שבמאמץ גדול ארגן את העם, והם התגברו על הקרע, על הפערים ביניהם, והשתדלו למרות כל החושך שהיה ביניהם, להתחבר וקצת להתעלות מעל מהפירוד. ההתעלות הזאת, מעל הפירוד, הייתה התעלות רגשית, והיא נקראת "יציאת מצרים".
זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על גיאוגרפיה או על היסטוריה, אנחנו מדברים על המצב הפנימי שקרה באותה קבוצת אברהם, שעברה ממצב למצב במשך דורות. לא חשוב באיזו צורה הם חייו, אלא מדובר במצב הפנימי שבהם. יכול להיות שהם החליפו כמה מקומות, במדבר, או ביער, או ליד הים, לא חשוב איפה, אלא חשוב המצב שביניהם.
טל: זו טכניקה מסוימת איך להגיע למצב של האושר.
תמיד יש מישהו אחד שכבר נמצא כראש הקבוצה, ואז, כשהם התגברו על האגו הגדול שפרץ ביניהם, משה, שהיה כבר המנהיג, גילה שוב אותה המגמה, ואותם החוקים. חס ושלום, זו לא תורה חדשה, אבל המצב הוא חדש כשלעצמו. ואם עכשיו הם מתגברים על פני האגו הגדול, שבינתיים התפתח ביניהם, והם מגיעים שוב לערבות, להתכללות הדדית, מוכנים להיות כאיש אחד בלב אחד, כולם חברים, אז הם יקראו "ישראל", ישר א-ל. בצורה כזאת הם יכולים לכוון את עצמם לאותו הכוח הלא נודע, הלא מורגש. ובמידה שהם נמשכים אליו, בחיבור ביניהם, כך הם יכולים לקבל את העזרה שלו, למשוך אותו. ככל שהם יותר מתחברים ביניהם, במידה הזאת הכוח הזה פועל עליהם, או מתגלה מבפנים, במקום שבו הוא טמון. זה לא נכון להגיד, "מלמעלה", כי זה כאילו שהוא לא נמצא, והוא נמצא בכל מקום, רק מתגלה מתוך החומר כיסוד שלו.
משה לימד אותם וכך הם הצליחו. ודאי שהיו מאבקים גדולים כנגד האגו, אבל האגו כעוזר. לפי מידת האגו, יש מידת ההתגברות, ולפי מידת ההתגברות יש מידת ההשראה מהכוח העליון, ודווקא כך מתגברים עליו. לפי זה הם מתעלים ומתחילים להרגיש את עצמם קיימים בעולם יותר רחב, למעלה מהחומר האגואיסטי. זאת אומרת, נפתחת להם מציאות חדשה שמנוהלת על ידי כוח ההשפעה והאהבה, ולא על ידי כוח הקבלה. ואז הם מתחילים לחיות ברמה אחרת של החיים, ואז הם מרגישים את עצמם מאושרים.
למה? כי הם לא מרגישים את החיסרון, את החוסר, ייסורים, חסר לי, לא מספיק לי, יש לי פחות מלשני, אולי הוא טוב יותר, ואני לא כל כך, הילדים שלו, הם לא כמו הילדים שלי, וכן הלאה. כל מה שממרר לנו את החיים, זה בתת הכרה, התחרות בינינו, אם אנחנו רוצים או לא רוצים. אני לא יכול לראות את השני כמו שהוא, אני אף פעם לא ראיתי אותך. אף פעם. אני רואה אותך דרך האגו שלי.
אני רואה את העיניים, האף, האוזניים, העפעפיים שלך, הכול דרך האגו שלי, ואני לא יכול, לא מסוגל לראות אחרת. זאת אומרת, כל העולם הולך דרך הרשת האגואיסטית שלי ואני מצלם אותו, אני מקבל אותו דרך הרשת הזאת, וכך אני מתייחס אליו. ולכן הוא נראה לי חשוך והוא מצמצם אותי מאוד, וכל הזמן לוחץ עלי וממרר לי את החיים, ועושה אותם בדאגה, בחוסר נוחיות ובחוסר שקט ורוגע. אני אף פעם לא מלא ולא שבע, לא מאושר. אנחנו מדברים על אושר.
טל: מה באגו חוסם לי את הטוב?
אני כל הזמן צריך למדוד, לבדוק, האם אני לא מפסיד, האם השני יותר טוב ממני במשהו. ואם יותר, אז אני צריך באיזו צורה להשלים, לכפות על זה במשהו. ואם אני יותר, אז אני צריך דווקא לשמור שזה לא יפחת. אני כל הזמן בודק, אני כלפי כולם. והאגו שלי כל הזמן גדל, ולא רק אני, גם המשפחה, כל מה שיש, הכול זה הרכוש שלי כביכול. זה נורא ואיום. אנחנו אפילו לא יודעים איך אפשר לחיות אחרת.
טל: איך זה מרגיש להיות בלי זה? מה אני מרגיש במצב שאני נקי מתחרות?
להיות בלי זה, זה נקרא "גן עדן". פשוט מאוד.
וחוץ מזה, העיקר, שאני מרגיש את החיים שלי קצרים, מוגבלים, נגמרים במוות, ואז אני צריך לבנות לעצמי פיצוי לזה, אחרת בכלל אין לי כלום, אני צריך לבנות לי איזו תמונת חיים עתידה, מה קורה איתי אחרי המוות. ואז אני משקיע המון כוחות, מה יהיה לי הלאה, מה קורה לי. מה נשאר כאן אחרי, מה אנשים יחשבו עלי, אחרי שאני אלך מפה. ואיך יקבלו אותי שם, כשאני אגיע. בקיצור, החיים שלנו, עם כל הבלבולים האלה, הופכים להיות מאוד קשים.
בהשגת הכוח העליון, האדם מתחיל לקבל גישה אחרת לגמרי. הוא נפטר מכל הבעיות, לגביו אין הבדל בין העולם הזה לעולם הבא, גן עדן גיהינום, בורא נברא. כל ההגדרות האלה מקבלות צורה אחרת במהותן. וכך הוא מקדם את עצמו להיות נצחי, שלם, כמו אותו הכוח העליון, אם על פני כוח הקבלה שלו, על פני כוח האגו שלו, הוא רוכש את כוח ההשפעה.
לכן הגישה הזאת של אברהם היא לא להאמין, לא לעשות קמעות, לא לענוד חוטים אדומים, לא להשתמש במים קדושים, צורות וסמלים, שום דבר, אלא רק העבודה הפנימית של האדם.
בעצם האדם יכול להיות ערום, בלי כלום, רק עם העבודה שבלב, עם התכונות שלו. הלב נקרא כאן אוסף של כל התכונות האגואיסטיות, יצר הרע, ואותו האור, הוא "המאור המחזיר למוטב", שקיבלנו בשיטת המשה. כתוב, "בראתי יצר רע" האגו, "ובראתי תורה תבלין". מה זה תורה תבלין? זה האור. "כי מאור שבה מחזירו למוטב", האור הזה הופך את היצר הרע, ליצר הטוב. זאת אומרת, מקבלה להשפעה, משנאה לאהבה.
לפי כל השיטות האלה יוצא, שאין לאדם צורך בכלום, בשום סמלים, בשום פעולות חיצוניות, אלא רק לעבוד על הלב שלו שיתרכך, ויתחבר עם כל יתר הלבבות.
כמה אנשים יכולים להחזיק בזה? בכמה אנשים יש את הנטייה הזאת לעבודה שבלב, שירגישו שזה הדבר החשוב ביותר? אולי אחדים בעולם. אנחנו רואים שבמשך ההיסטוריה היו תקופות שהיו יותר, והיו תקופות שפחות, אולי עשרות, מאות אנשים. יכול להיות שהיו זמנים שפתאום היו כמה אלפים, אבל מה זו הכמות הזאת, לעומת המיליארדים שקיימים בעולם, איך יכול להיות שכולם יוכלו לשנות את טבעם?
ולכן נעשתה פעולה מאוד מיוחדת, כדי להביא את כל העולם לתיקון הרצוי, שיקבל את צורת הכוח העליון, זאת אומרת שיהפוך אותם על ידי אותו המאור המחזיר למוטב, שמתגלה בתוך הנטייה להתחבר, וייתן לכל העולם הזדמנות. כי למרות אותה קבוצת אברהם שנכנסה לחורבן, ולמרות כל אותו הרצון הגדול ההדדי בהשפעה, באהבה, בערבות, בהישג הרוחני הגדול, של גילוי הכוח העליון, וחיבור עימו, פתאום הקבוצה הזאת נשברת, ועוברת מצבים כאלה, שבמקום האהבה ביניהם, מתפרצת השנאה.
ובמצב הזה של השבירה, של ההתפרצות האגואיסטית, הם מתחילים להתקרב דווקא לכל אומות העולם, לכל אותם הבבלים, שהתפזרו בינתיים על פני כל כדור הארץ, והם מתחילים לקשור ביניהם סוגים שונים של התקשרויות. ואותם הבבלים תופסים מאנשי קבוצת אברהם את הגישות שלהם עד כמה שהם יכולים לתפוס בצורה גשמית, בצורה פרימיטיבית, בכל מיני צורות חד צדדיות, וחותכים קצת מהצד, כמה שאפשר וכמה שכדאי, ומזה הם עושים את הצורות של הדתות. קודם את הנצרות ואחר כך את האסלם.
ואנחנו רואים שגם ביניהם נמצאים הרבה פלגים. אנחנו יודעים כמה מלחמות דת היו וכן הלאה, ועד היום הזה, למרות שהנצרות כבר הזדקנה ואין לה כוח, היא מתקיימת איך שהיא. אבל באסלם עדיין הכול בוער, ואנחנו רואים שעדיין המלחמות לא פסקו, ונקווה שהכול יגיע מהר לבירור האמיתי.
ולפי כל החשבון שלנו, כתוצאה מאותה קבוצת אברהם, אנחנו חייבים לקום מאותו המצב השבור, וללמוד איך שוב להתחבר לקבוצה, ללב אחד, לערבות, כדי לגלות בתוך החיבור בינינו, את הכוח העליון הזה, שישפיע עלינו, וישנה את טבענו, מקבלה להשפעה, משנאה לאהבה. ובזה להראות לכל העולם, שזה אפשרי לעשות, שזו הדרך הנכונה. זאת לא יהדות, לא אסלם, לא נצרות, ולא אמונות טפלות, אלא זו הטכניקה החדשה, של שינוי האדם, בהתאם לא-להים, לכוח העליון. במקום הזה אנחנו נמצאים היום.
וודאי שאם אנחנו מדברים על האושר, אז הוא יכול להיות מושג רק בצורה כזאת. והיום, הוא יכול להיות מושג, בצורה תיאורטית, לכולם. כי במשך 2000 שנות הגלות האלו, שנפלנו מרמת האהבה והחיבור שבה היינו, לזה שהתפזרנו בין כל העמים, והיינו קרובים אליהם לפי השנאה והתחרות ובכל מה שהיה לנו, אנחנו בעצם זרענו בכל העמים ניצוצות של השפעה. אלה ניצוצות של אהבת הזולת, של הנטייה לגילוי הבורא, לכוח עליון. ולכן אם ניצור היום דוגמא של קבוצת אברהם, ודרכנו נמשוך את המאור המחזיר למוטב, אנחנו נמשוך אותו גם עלינו וגם בהפצה שלנו. נעשה אותה בעיגולים יותר ויותר רחבים, יש לנו קבוצות בכל העולם, ואז נוכל להתחיל להראות לכולם איך עושים זאת. כך נגיע לאותה בבל המתוקנת, למה שאברהם כל כך רצה לעשות. זו בעצם העבודה שלנו.
אז נגיע לאושר אמיתי. כי האדם מתפטר מכל הפחדים והחרדות, מכל המשבר הזמני הזה שיש בחינוך, בתרבות, במשק הבית, בחינוך הילדים, ובכלל מכל הבעיות והצרות, בבריאות, באקולוגיה, בכל. הוא מגיע למצב, שהוא מרגיש את עצמו נצחי ושלם, כמו הכוח העליון. אין לו שאלות על חיים ומוות, כי הוא נמצא ברמה שהוא צופה כביכול, "מסוף העולם ועד סופו". הוא לא מרגיש את עצמו מוגבל. הוא מקבל תכונות חדשות, הסתכלות חדשה, מגובה של א-להים על העולם, ולא מגובה של חיה קטנה כאן, שהיא ממש מסכנה, שלא יודעת מה לעשות, ובאיזו צורה לברוח כל רגע ורגע מהצרה שבכל פעם נופלת עליה. זה בעצם השגת האושר האמיתי.
טל: מה שמעניין במחקרים שמצאנו, זה שאפילו בדתות כמו שהן קיימות היום, בוודאי שאין בהן את הטכניקה הזאת שתיארת, אבל יש אלמנטים שגורמים לאדם להיות מאושר.
גם הדתות מדברות על כך, הן לקחו הרבה משיטת אברהם. אבל במקום להעלות את האגו לרמה גבוהה, הן לקחו כמה אלמנטים לטובת האגו. ובעצם הן לא עושות בזה כלום, אלא רק צובעות, מאפרות את האגו, בכל מיני צורות יפות.
טל: למרות שאתה אומר שזה עדיין לא המימוש המלא של העניין, אבל אפשר להרגיש שיש שם משהו, בקהילתיות, במסגרת החברתית, בזה שאדם נמצא במסגרת דתית ומרגיש שיש לו וודאות כלשהי בחיים.
זו פסיכולוגיה, זה לא שייך לדת. הדת כאילו צריכה להיות מנותקת מהפסיכולוגיה של האדם, היא כאילו מגיעה מלמעלה. ואילו אלה הצורות הפסיכולוגיות הרגילות, שיושבים יחד, שרים יחד, עושים כנסים יחד. עושים זאת בכל יום ראשון או שבת או חמישי או שישי, זה לא חשוב. אלה דברים שהאדם מתוך הנטייה הטבעית היה עושה, זה לא דווקא שייך לאיזו דת.
טל: זאת אומרת, זה יכול להיות בכל קהילה אחרת?
כל דת לקחה את זה, ומימשה את זה כך.
טל: כשהדתות התחילו כבר להיעלם לקראת תחילת המאה העשרים, האדם חיפש אמצעים אחרים להגיע לאושר שנעלם לו. אז הופיעה הפסיכולוגיה החילונית, החופשית יותר, ופתאום הייתה לנו איזו הרגשה שיש לנו בחירה יותר רחבה למי שאנחנו יכולים להיות. אבל ההרגשה היא, שהיא לא באמת הציעה דרך פרקטית טובה.
כי חשבנו שאנחנו יכולים לנהל את עצמנו, אנחנו יודעים פסיכולוגיה, ואחר כך גנטיקה ועוד.
טל: כותבת העיתונאית קייטי בטלר "בפתחה של המאה העשרים ואחת, בתרבות שהשתחררה מהמקצביים הקהילתיים והמשפחתיים, באמצעות מרכולים, מקדונלדס, פלאפונים ואינטרנט, אותם מנהגים שהיו לנו, "מנהגי הלב", כמעט ונשכחו".
יש איזה געגוע למצב הזה של הוודאות, של המסגרת, של הביטחון שהיה לנו פעם. והיום אנחנו נמצאים, במיוחד חילוניים, במצב של בלבול. יש לנו כביכול אין סוף אפשרויות, אנחנו יכולים לבחור מה שאנחנו רוצים להיות, אבל הפסיכולוגיה המודרנית, השיטות הקיימות היום, לא ממש נותנות לנו את המענה איך לעשות זאת. הפסיכולוגיה הייתה אמורה להיות תחליף לאותן דתות, אבל היום אנחנו נמצאים במצב שאין לנו תחליף, במצב של אי וודאות. לכן אנחנו מנסים עכשיו לברר את השיטה לאושר האמיתי, ואתה אומר שהיא דווקא נמצאת אי שם במקום איפה שהכל התחיל.
אני רוצה לשאול על מה שעדיין עושה אותנו מאושרים במצב של היום, על האמונה. מה זאת אמונה? אמרת קודם, שבטכניקה של אברהם לא הייתה אמונה, אבל דווקא לפי המחקר, אמונה עושה את האדם מאוד מאוד מאושר, כשיש לו משהו להאמין בו.
כן, אבל זה כמו ילד. אני משלים אי וודאות, על ידי משהו שאין לו שום יסוד, אלא יש בו תמיכה חברתית. ואז התמיכה החברתית הזאת, משלימה לי את הוודאות. זאת אומרת, אם כולם אומרים, אז בשבילי זה מספיק, זה נותן לי ביטחון. יכול להיות שזה דבר שקרי לגמרי, לא חשוב, אבל אם כולם אומרים, אני מקבל את זה. זו השפעת הסביבה על האדם, וצריכים לדבר על זה, כי הדת כולה מתבססת על כך.
בהשפעת הסביבה עלי, אני מקבל את מה שהסביבה אומרת. אם כולם אומרים, ההוא אומר וגם ההוא אומר, ואני שואל, "גם אתה חושב כך?" והוא עונה "כן", ועוד עונים כן, אז אני נרגע, זה נעשה אצלי כעובדה. וזה יכול להיות כל דבר שבעולם. נניח שעכשיו מסתובבת מזוודה בשמיים, ומרססת משהו על העולם, אם יגידו לי על כך מספר אנשים, אני אאמין שזה כך.
טל: מכאן אולי הציניות שיש להרבה אנשים חילוניים כלפי הדת.
גם החילוניים מאמינים. אין אדם שלא מאמין. רק לדתיים, נותנים את ההרגלים האלה מילדות, זה נקרא "גירסא דינקותא". ולאלה שלא קיבלו, יש בכל זאת אמונות משלהם. כי בצורה לגמרי גלויה, להיות רק מטריאליסט, אדם לא מסוגל. הוא לא יודע, הוא לא מודע לזה, אבל בתת ההכרה הוא חייב לענות, "בשביל מה אני חיי" "מה הטעם בחיים" "מה מחכה לי עוד מעט אחרי שאני מת". הוא חייב לענות. אז או שהוא מסתיר בכל פעם, או שהוא עונה בלי להיות מודע לזה. אבל הוא בכל זאת צריך לענות על השאלות האלה, בלי זה המכונה שלנו לא תעבוד.
ולכן השאלות האלה הן מהותיות, ואין אדם שהוא לא דתי. אין. כי הוא חייב להשלים את עצמו, עם שאלות הנצח. כי הוא אדם, הוא לא בהמה. אם הוא היה מתפקד רק לפי האינסטינקטים, אז זו בהמה, ואז אין בעיה. אבל אם יש לו משהו מעבר לזה, ולכל אחד יש, לכל אחד ואחד, אז יש לו שאלות, "האם אני חי" "האם אני מת" האם אני כך וכך", "מה יש אחרי זה", "מה יש לפני", הוא חייב לענות על חוסר הוודאות, על מה שקורה יום יום. הוא חייב להשלים את עצמו עם השאלות "בשביל מה זה קורה לי", "למה הפסדתי" ועוד. אחרת הוא צריך לחיות כמו בהמה.
אין אדם שהוא לא דתי. רק יש כאלה שקיבלו את הצורות המיוחדות מהילדות, "כגירסא דינוקתא". ויש כאלה שבמשך החיים נותנים לעצמם כל מיני אמונות, או סוגרים את עצמם בצורה כזאת, שנותנים תשובה אינסטינקטיבית פנימית, ומסלקים את כל השאלות מהראש, וכך חיים. אבל גם זה עניין של דת.
השאלה היא עכשיו מי יותר מאושר? אנחנו גורסים כך, שכולם באשר הם, מסכנים. המאושר יכול להיות מי שנמצא בדרגת הא-להות, בדרגת הבורא. ולזה יכולה להעלות אותם, חכמה הקבלה, או כפי שאנחנו מבטאים כלפי העולם הרחב "החינוך האינטגרלי".