שיחה 148: מסע שורשים ב'

מסע שורשים ב'

 מבבל העתיקה נפוצו לכל עבר. האגו הרחיק אותם. מה הטעם להתאמץ להתחבר?

 -        אברהם לא הצליח לשכנע וחילק להם מתנות, דתות ואמונות, שקצת ישמרו עליהם

 -        קבוצת אברהם נעשתה לעם ישראל. בהמשך, לא הצליחו להחזיק בחיבור. נפלו לאגו

 -        כיום כל העולם בתלות הדדית. רשת קשר סוגרת אותנו יחד. אבל האגו הגדול מפריד

משבר כללי: קריסת התא המשפחתי, ייאוש, סמים, דיכאון, עייפים מהחיים. אין אושר

 -        המשבר הוא ביחסים בין בני אדם. ושוב מתעוררת אותה השאלה על הטעם בחיים

 -        בגנים של עם ישראל טמון רושם מחיים רוחניים, חיים של אהבה, חום, חיבור וקשר

 -        כיום עלינו לחדש זאת, לבנות בישראל חברה חדשה. לזאת בדיוק מכוונות הבעיות

 -        כשעם ישראל היה מחובר, ולא רצינו להזיק זה לזה, אף אומה לא רצתה להזיק לנו

 -        מדוע? כי כוח ההשפעה הוא הכוח הגבוה ביותר במציאות. שולט בכול

שיטת ישראל לא בכוח הזרוע, אלא במתן דוגמה אישית של חברה מתוקנת

 -        הייעוד שלנו הוא בכלל לא כלפי עצמנו, אלא כלפי האנושות כולה. להצעיד קדימה

 -        ישראלים נוסעים לחו"ל לחפש. נדלקים לרגע, אבל בסופו של דבר לא מוצאים כלום

-        הרב מספר על חיי קרוביו בקנדה. מסודרים חומרית, אבל החיים כמו בבית קברות

 -        גם ארה"ב קורסת. החלום הבורגני מתרסק

 החלום החדש הוא סיפוק פנימי. שתי מכוניות ליד וילה פרטית, כבר לא מספיק לנו

 -        לא נוכל לבנות חברה שתספק את כל צרכינו החומריים, אם לא נתחבר לשורש שלנו

 -        לא במקרה ישראל תלויה בכל העולם. נתחיל לממש את ייעודנו, ונראה פידבק מיידי

 -        מצרים. עבדות מודרנית. פרעה – האגו – שולט בנו. משעבד אותנו

 -        ישראל במצרים – מאבק פנימי בלתי פוסק בין כוח הפירוד לכוח החיבור

לשחזר את פעולת אברהם. להקים מערכת הסברה וחינוך שתשנה את האווירה בארץ

 -        חיבור בין כל בני האדם בעולם אינו מצריך ויתור על הדת או האמונה הפרטית שלך

 -        אין טעם לחכות למכות שיחייבו אותנו להתחבר. ישראל צריכה לפרוץ קדימה

 -        הקוד החברתי שלנו: ואהבת לרעך כמוך. חינוך, הסברה, תקשורת – משימה לאומית

 -        עלינו לייצר אווירה שמקדמת חיבור בכל מקום. זה נקרא לחנך את עצמנו מחדש!

 -        בתקשורת, במקומות העבודה, במוסדות החינוך, במוסדות ציבור, ממש בכל מקום

 -        שטיפת מוח עצמית: חיבור הוא ההצלה שלנו. חיבור הוא הפתרון לכל הבעיות

אנחנו חיים במדינת ישראל, אך טרם בנינו כאן חברה ישראלית אמיתית

 -        כיום יש בישראל אוסף תרבויות זרות. דוגמאות נבזיות ממנהיגי הציבור. שק אגוזים

 -        ההגדרה הפנימית ל"יהודי" – מי שמשייך את עצמו לייחוד, לאיחוד, לחיבור

 -        הקוד החברתי הישראלי המקורי: חיבור מעל כל הפילוג. גוונים שונים במשפחה אחת

אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב דוקטור מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו מדברים עם הרב לייטמן בתקופה האחרונה על החברה הישראלית, אנחנו מחפשים דרך חדשה, חיים חדשים, קוד חברתי חדש שעל פיו נוכל לחיות פה טוב. אנחנו רוצים לעבור מהחיים הלוחצים, האפורים, המייגעים, הטורדניים שאנחנו חווים כאן, לחיים חדשים. והרב לייטמן צייר לנו חזון, נתן לנו אופק לחברה הישראלית, "כולנו צריכים לחיות כמו משפחה אחת". לא ברמת הסיסמה אלא בפועל.

מאז שהוא צייר לנו את החזון הזה, אנחנו מנסים למשש אותו, לטעום אותו, להרגיש אותו, לפתוח אותו, להבין אותו, כדי שנוכל להתחיל לממש אותו ולנסות בחיים שלנו מה זה "להיות כולנו משפחה אחת".

ולשם כך אנחנו יוצאים היום לטיול. התחלנו בטיול מסוים בדיון שעבר, ואנחנו רוצים להמשיך ולטייל. ניצה מזוז היא מדריכת הטיולים והיא תוביל אותנו בטיול הזה.

ניצה: הטיול הזה הוא מסע שורשים לעבר הנשמה הגדולה של ישראל, אל מקום שאנחנו כולנו כל כך מתגעגעים אליו ומרגישים שהוא חסר. חסר לנו החיבור הזה לעצמנו, לרוח שלנו, ואנחנו רוצים לצאת ביחד איתך לתחנה הבאה.

אני רגילה לצאת לטיולים, ואוהבת תמיד לקרוא חומרי רקע כהכנה ליציאה לטיול, וגיליתי שההיסטוריה לגבי תקופה זו מאוד מגוונת ויש פרשנויות רבות וזוויות ראיה שונות.

והדרך המיוחדת שבה אתה מעביר אותנו את התהליך הזה היא שונה ופותחת זוויות ראיה חדשות. אני מרגישה שכל מה שאתה חווה ביחד איתנו במסע הזה, הוא משהו שאני יכולה לקחת לחברה הישראלית היום, זה תהליך שמאוד שייך לחברה הישראלית בזמננו. ודבר שיכול לעזור לנו להחזיר את הגאווה ולהשתמש בתהליך הזה גם היום בחברה הישראלית.

בפעם הקודמת היינו עם אברהם בבבל, במסופוטמיה, למדנו על שיטת אברהם, לאן אתה לוקח אותנו עכשיו, מה התחנה הבאה?

אורן: אנחנו רוצים ללמוד לאן כדאי לנו להתקדם היום מתוך מסע אל העבר. אנחנו רוצים למצוא את השורש החברתי הנכון שלנו שעל פיו כדאי לנו לבנות כאן בצורה חדשה את החברה הישראלית, כל פעם אנחנו קופצים לאיזה קטע מהעבר בדרך שאתה תבחר ואנחנו רוצים להתבונן על העבר לא ממקום היסטורי או ממקום תנ"כי, אלא דרך המשקפיים של קשרים בין אנשים. ללמוד איך חיה בעבר החברה הישראלית, כדי שנוכל להבין מה אנחנו צריכים ליצור כאן ועכשיו על מנת להביא לכאן רוח חדשה, להביא לכאן תקווה, ליצור פה מקום שאנחנו נהיה גאים לחיות בו, ונשמח ללדת את הילדים שלנו. אני חושב שאלה התדרים הרצויים.

אם אנחנו רוצים לצאת למסע השורשים, לאן כדאי לטייל היום כדי לצייר דינמיקה חברתית מתקופה קדומה יותר כדי שנוכל ממנה ללמוד משהו היום. ואולי הציר הכרונולוגי הוא המקום הקל ביותר לאחוז בו ולהתחקות אחריך.

לא יודע אם לפי הציר הכרונולוגי אנחנו יכולים ללמוד הרבה. כי אלה שינויים שקרו גם לנו וגם לעולם. לנו, אני מתכוון לאותה קבוצת אברהם. היום אנחנו מגלים את עצמנו שוב בבבל, שכולנו קשורים יחד סביב כדור הארץ, כל בבל זה כל הכדור. אנחנו הגענו לזה בהתפתחות האגואיסטית כמו אותה אוכלוסיית בבל שהתפזרה על פני כל כדור הארץ, כיסתה בעצם את כל הכדור, ואנחנו היום נמצאים במצב דומה ושונה מהמצב הקודם.

קודם כל, אז היה להם חזון, הם רצו להתפתח, הם רצו ללכת לפי הדחפים הפנימיים של הטבע שלהם. לַמה שאנחנו לא נממש מה שיש בנו, את הפוטנציאל שלנו? למה לא? ולכן הם בצדק אמרו לאברהם, אתה אומר שאנחנו צריכים להישאר כאן ולהתחבר ולא להתרחק זה מזה ולא לנצל זה את זה, אנחנו צריכים להקים חברה שיתופית כמשפחה אחת כמו שהיינו פעם. אבל אנחנו כבר לא כמו פעם, אנחנו אחרי האגו הגדול, כך הם אמרו לו בבבל. איך אנחנו יכולים עם השנאה הזאת, בשביל מה לנו את זה, בוא נתרחק ונחייה בשקט, ובטוב ולכל אחד שיהיה מה שיהיה. ולכן לאברהם לא היה במה לשכנע אותם, אלא הוא חילק להם כל מיני מתנות לדרך. זה נקרא "דתות ואמונות". שבכל זאת לקחו איתם, ובמשהו המתיקו את עצמם.

מה בעצם הדתות אמרו? גם במשהו "ואהבת לרעך כמוך", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", צריכים להתאחד, צריכים להתחבר, צריכים איכשהו להיות מחוברים כבני אדם, בכל זאת אנחנו לא חיות. אברהם נתן להם את אותה השיטה שנתן לקבוצה שלו, אלא שאותה השיטה שנתן להם הייתה רוכבת בתוך האגו, הייתה נמצאת בתוך האגו, שכדאי לכם כאגואיסטים בכל זאת להיות במקצת מחוברים, במקצת מרכיבים את החברה ההדדית, מערכות בתוך החברה, לחיבור, לאיזון. להקים בתוך החברה מערכות משפט, דין, עונש ושכר וכן הלאה. כך יהיה לכם כאן בעולם הזה יותר קל להסתדר וגם בעולם הבא, כי אדם מת, וממשיך את הדברים האלה, זאת אומרת יש לו שכר. כמו שכל הדתות בעצם מסדרות לנו את החיים.

וזו הייתה גישה שלו כלפי כל הבבלים. רק חלק שרצה להתחבר אליו, שרצה לממש את זה ממש בצורה צמודה בתוך המשפחה, לא על גבי הפיזור אלא דווקא על גבי החיבור, הם התחברו לאברהם והם בעצם בנו את המושג שנקרא "ישראל". אחר כך הקבוצה הזאת בכל זאת באלפי שנות ההתפתחות גם לא החזיקה את עצמה בחיבור הזה, והתחילו מלחמות בתוך החברה, קצינים וצדוקים. וכבר בבית המקדש הראשון, בתקופה שהייתה להם בכניסה לארץ ישראל ממצרים. אחר כך מתוך זה שהם התחילו לרצות בכל זאת להתעסק באגו, אז הם הזמינו אליהם את כוחות יוון, כוחות רומי וכן הלאה. מה שקורה אחר כך בשנות הגלות, הם גם היו נכללים עם כל העמים במקומות שהיו בגלות.

התמונה של היום היא שהעולם נמצא מחובר כמו בבבל בצורה הדדית, ואנחנו גם מגלים מיום ליום עד כמה שאנחנו לא מסוגלים להתנתק, עד כמה אנחנו יכולים להשפיע זה על זה בצורות הקשר שלנו. אף אחד לא יכול להיות לא מחובר עם אחרים,

כולם תלויים בכולם. זאת אומרת באותה צורת בבל, באותה רשת הקשר בינינו שמצד אחד מתחילה להתגלות בצורה המחייבת, ההכרחית. ומצד שני, אין אותה המגמה להשתמש באגו בכל מיני צורות, בכל מיני כיוונים כמו שהייתה להם הזדמנות בבבל.

ובתקופה אחרונה התחלנו להגיע להבנה שאם כך נמשיך, אז בזה בעצם אנחנו מחסלים את עצמנו. גם כבר אין אוצרות בתוך כדור הארץ. אנחנו מאבדים את הכוח כל הזמן להיות בהתפתחות החברה האגואיסטית. אני עדיין רוצה משפחה, אבל לא כמו קודם, אנחנו רואים זאת לפי מספר מקרי הגירושין. אני כבר לא רוצה להוביל את העולם ולשלוט בעולם. אנחנו רואים עד כמה שאנשים נכנסים לייאוש, משתמשים בסמים, מאבדים את הטעם לחיים האלה, לצורת החיים האגואיסטית. אנחנו רואים עד כמה, למרות כל הטכנולוגיה וכל האפשרויות האלו, אנשים עייפים מכל ההתפתחות הזאת שקרתה לנו.

אנחנו נמצאים במשבר, אנחנו רואים מהאגו שלנו, שאם אנחנו מנהלים את החיים לפי הטבע שלנו האגואיסטי, אז אנחנו מגיעים למצב שכולם סובלים. אפילו אלו שיש להם הכל, עוד יותר מתאבדים ויותר סובלים ונמצאים בייאוש, לעומת האלו שחסר להם הכל. זאת אומרת, יש כאן תופעות מאוד מוזרות, שהאגו מראה לנו לפי התוצאות של היום שהוא לא מביא אושר לאף אחד. והמשבר הזה הוא יותר מורגש ביחס האדם לחיים, ביחס האדם לעצמו, שהוא מרגיש את עצמו ריק. אותה השאלה בשביל מה אני חי, היא מתעוררת בו היום יותר מאי פעם. זאת אומרת, אותה השאלה שהייתה לאנשים שהתלכדו סביב אברהם, עכשיו נמצאת בהמונים.

וכשאנחנו מדברים לא על כל העולם אלא על עם ישראל, אז בעם ישראל ישנן תופעות כאלה כמו בכל העולם, אבל אנחנו צריכים בכל זאת לא לשכוח שביסודו של עם ישראל, בגנים שלו, בדי אן איי שלו, ישנן אותן התופעות שהיו קודם. שהם השיגו חיבור, שהם השיגו הצלחה מיוחדת בחיבור הזה להרגיש את מהות החיים, חיים בגובה למעלה מהאגו מה שנקרא אצלנו "חיים רוחניים". "רוח" זה נקרא למעלה מהאגו, בהשפעה, באהבה, בהדדיות. הם התחילו אז בחיבור ביניהם להשיג את כוח החיבור, את כוח ההשפעה. והרגישו בכוח הזה שאז נפתחת להם נשימה, יחס חדש ואחר לחיים.

לכן היום אנחנו צריכים רק לחדש את זה. צריכים להתחיל מהחיבור, ורואים שאנחנו נמצאים כלפי החיבור במצב יותר גרוע מכל העולם. אנחנו תלויים בכולם, הביטחון שלנו, הכלכלה שלנו, החברה האנושית שלנו בישראל וכן הלאה, אנחנו נמצאים במצב המאיים על קיומנו הרבה יותר מכל אומה אחרת. ויש לנו בכל זאת הזדמנות להגיע לחברה חדשה כמו שאז הגענו, וזה מה שאנחנו צריכים לפרסם לכל העם. אבל צריכה להיות כאן גם גישה מאוד רכה בהבנה, מה בדיוק חסר לעם. חסר לו קודם כל ביטחון, אחר כך חינוך, משפחה, ושוויון, וכול'. בהתאם לזה אנחנו צריכים להתחבר.

לכן צריכים להראות שדבר לא יתקיים אלא רק בכך שנתחבר בערבות ובאיחוד בינינו. זה בסך הכל הגישה, זה בסך הכל הלימוד שאנחנו צריכים ללמוד, וללמד את עצמנו.

ניצה: הסיבה שבגללה יצאנו בעצם לטיול הזה, לאותו מסע, כי חשבנו שאם אנחנו נלך צעד אחר צעד ונתחקה אחר התהליך שעברה החברה הישראלית, מההתחלה, מהרגע שהיא התגבשה, ועד הרגע שהיא נמצאת בו היום, יכול להיות שנצליח להבין משהו על עצמנו. זאת הסיבה שבגללה בעצם רצינו לצאת לטיול.

היינו בתחנה הראשונה שיטת אברהם, שהיא התחנה ששם בעצם הכל התחיל, שם עם ישראל הצליחו להתחבר.

עכשיו השלב הבא, אותו אתה תעביר אותנו, התחנה הבאה, שבה אנחנו צריכים ללמוד משהו על עצמנו.

כן.הם הצליחו להתחבר. אנחנו נדלג על כל התהליכים שהם עברו, כי זה לא רלוונטי לימינו. אצלנו זה יתקיים בצורה אחרת אם יתקיים. אבל הם הצליחו להתחבר, הצליחו לחיות כחברה אחת אחידה יחסית. אילה היו ימים יפים וטובים לישראל כאשר היו מחוברים.

ומפני שכוח ההשפעה הוא למעלה מכוח הקבלה שבטבע, כי כוח הקבלה הוא שולט בדומם צומח וחי, וכוח ההשפעה הוא שולט בדרגת המדבר, שהוא יותר גבוה, יותר חזק, יותר איכותי. לכן אם אנחנו חיים ברמת כוח ההשפעה, וכוח הקבלה רק מצטרף ונכנע בו, אז מגיעים למצב שאף אחד לא מזיק לשני. וגם אף שכן ואף אומה בעולם לא מזיקה לנו, כי אנחנו נמצאים בדרגה יותר גבוהה.

זה כמו שצומח שולט על הדומם, וחי שולט על הצומח, ואם אנחנו מגיעים לדרגת המדבר, לדרגת האדם, ששולט בנו כוח ההשפעה, אז אנחנו כאילו שולטים בכל העולם.

השליטה שלנו היא לא בכוח הזרוע, אלא שליטה בכך שאנחנו יכולים להשפיע את אותה השיטה לכל העולם, להראות להם בצורה יפה, ואז אנחנו יכולים  להראות לכולם דוגמה. ודאי שבכוח ההשפעה אנחנו לא שולטים כמו בכוח הקבלה באמצעות לחץ. כמו שאברהם לא היה יכול להראות את כוח ההשפעה לבבלים, אלא הוא היה חייב לנתק את הקבוצה שלו משם ולגדל ולייצב אותה ולהביא אותה לצורה זאת, כך אנחנו צריכים לייצב את עצמנו ואז באמת אנחנו מגיעים למצב בדרגת המדבר שבו נרגיש עד כמה שאנחנו מצליחים בכל.

זאת אומרת שכל אותו המשבר שאנחנו היום מרגישים ועובר על כל העולם, ואצלנו מתגלה מיום ליום, ועוד יתגלה במימדים יותר גרועים ממה שבעולם, כאן יהיה ממש הריכוז של המשבר, אנחנו יכולים להבין שכל הכוחות האלה הם כהתגלות הרע כדי שאנחנו שוב נעלה מעליו. אבל כשאנחנו נעלה, אנחנו כבר עולים כדי למשוך לזה גם את כל העולם.

לעם שלנו, כמו לקבוצת אברהם, אין ייעוד אחר אלא רק להתקיים בפני עצמם, ואנחנו חייבים שאותם הבבלים שהתפזרו וכל כך גדלו במספרם, שכולם יצטרפו לאותה השיטה.

לא בכוח, לא בהתנשאות, אבל חייבים לבצע זאת. לכן אין לנו בעצם מה לעשות אלא רק לפרסם את השיטה.

אורן: הייתי פה רוצה לשאול על תופעה שבה הרבה ישראלים, אחרי שהם מסיימים את השירות הצבאי, אורזים תיק ויוצאים מהארץ, או למזרח הרחוק, או לדרום אמריקה,  או להרבה מדינות אחרות על פני כל כדור הארץ. הם יוצאים ומחפשים משהו, כל אחד והחיפוש שלו.

במהלך החיפושים האלה הישראלים מתוודעים לכל מיני תרבויות, לכל מיני פילוסופיות, לכל מיני גישות לחיים שלא נהוגות כיום בישראל, והם מרגישים הרבה פעמים שיש בהן משהו קסום, שיש בהן משהו טוב. שהם היו מאוד שמחים אם מוטיבים מתוכן היו מתקיימים בחיים שלנו כאן בארץ, כי אז החיים שלנו כאן היו יכולים להיות חיים הרבה יותר טובים.

אלא, כשהם חוזרים עם התרמיל הגדול ארצה, אני יכול לספר על עצמי, הם נכנסים לתוך החיים הבורגניים ומתישהו כל החלומות והאידיאות הגדולות נעלמות. ואחר כך במהלך החיים במצבים כאלה ואחרים, הם שוב יוצאים לאיזה חיפוש קטן, בין אם זה לנסוע, בין אם זה להיות כאן עם עצמם, ללמוד משהו מסוים וכן הלאה. כל הזמן יש איזה פלפל כזה שמתסיס את הישראלים לאיזה חיפוש, לאיזה מבט למשהו אחר. למה? כי מה שיש כאן לא מספק.

אני יכול להעיד כאזרח ישראלי ממוצע, שאם היית אומר לי כשהייתי לפני עשרים שנה, "קח דף לבן תצייר את החיים שלך", לא הייתי מצייר את מה שיש לי היום, לא לי, לא לילדים שלי, לא לכלום.

 אותו חלום על חברה אחרת טובה יותר, הוא משהו שנמצא בתוך הלב של כל אחד מאיתנו, אלא שבדרך כלל הוא מדוכא. אנחנו לא פוגשים את החלום הזה, כי החיים מדכאים אותו והוא נעלם שם בפנים.

אם כן כשאנחנו לוקחים תיק ויוצאים למסע ופוגשים איזו תפיסת עולם, איזו השקפה אחרת, איזו אידיאולוגיה אחרת שאנחנו לא מכירים כאן בארץ, זה קוסם לנו. ולכן היינו רוצים לעשות מסע כזה ולמצוא משהו בתוך העבר שלנו. יכול להיות שבעבר העם הזה חי בצורה טובה יותר ממה שהוא חי היום. והיינו רוצים ללמוד מתוך מסע כזה משהו, ולחזור עם איזו תחושה של מה אנחנו צריכים היום כאן לעשות. כי יש רצון לשינוי, רק לא בדיוק ברור לנו מה לעשות.

יש היום רצון מאוד מאוד גדול ליצור פה משהו חדש. החדש הזה יכול להיות "מייד אין" USA, "מייד אין" הודו, "מייד אין" פה, או "מייד אין" שם. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו מחפשים כל מיני פורמטים ומרגישים "כך יהיה לי טוב", "כמו בסקנדינביה יהיה לי טוב", או "כמו במזרח יהיה לי טוב". כל אחד ולְמֵה שהוא מתחבר.

השאלה, האם יש בהיסטוריה שלנו, של העם שלנו, משהו להתחבר אליו? האם יש כזה שורש שהוא טוב, שהוא הנכון לנו, שאותו כדאי לנו לממש כאן מחר בארץ? אם כן, בואו נטייל לאיזה מקום בהיסטוריה. עשינו טיול אחד כזה, לאברהם והרגשנו שם במקצת משהו, איזה אוויר חדש, שנותן איזה מבט חדש.

האם יש עוד איזה מקום בהיסטוריה של העם שלנו, עם ישראל, שכדאי לעשות "זוּם-אִין" (zoom in) לתוכו, לנסות להרגיש אותו במטרה ללמוד איך כדאי לסדר את החיים שלנו כאן? האם אתה מזהה בהיסטוריה של העם שלנו עוד איזה מקום כזה, תקופה כזו, או תמונה כזו?

אבל זה לפני אלפי שנים, מה זה יעזור, מי יכול להתכלל באותו מצב? מי יכול להבין אותו, מי יכול להרגיש אותו?

כתוב שמדן עד באר שבע כולם היו מחוברים, כולם ידעו איך להתנהג נכון ויפה זה עם זה. אפילו הילדים הקטנים היו מקבלים חינוך של אהבה, של חיבור[1]. זה היה כוח ההשפעה ששלט בעם. כולם היו בחיבור מיוחד. זו תקופה שכך הייתה עוברת על העם. אחר כך היה שוב מתגבר הרצון האגואיסטי, ושוב התגברו עליו. ושוב תקופה שבה היה רצון האגואיסטי, ושוב התגברו עליו. כי בסך הכל אנחנו צריכים לגלות את כל האגו בטבע האנושי, את כל השנאה, את כל הדחייה, ועליו כל פעם, כל אחד וכולנו יחד, להביא את כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה.

אם כן היו תקופות כאלה ותקופות כאלה כל הזמן וכל יום בתוך האדם, כי זה מצב דינמי, זה לא משהו שנגמר, עד שאנחנו נתקן את כל הטבע שלנו. היום יותר קל לנו לתקן אותו בהרבה, מפני שאנחנו רואים שהאגו בעצמו, מצביע על עצמו, שהוא לא מסוגל להביא לנו שום דבר טוב. דרך האגו האדם לא מקבל מילוי, לא מקבל הרגשת החיוּת, חיים מלאים. הוא יכול לצאת לכל העולם ובכל זאת הוא חוזר ריק. אולי הוא יידלֵק לאיזה רגע אחד.

למשל אני, איך שאני מגיע לקרובים שלי בקנדה, יש לי שם עשרות קרובים, אני מסתכל עליהם, ואני לא יכול לחיות, זה כמו שאתה נכנס לאיזה בית קברות, זה מוות. הם חיים, הולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, עוד פעם כך ועוד פעם כך, והילדים כך וכך, אבל בפנים הם ריקים. הם יוצאים פעם או פעמיים בשנה לטייל, למשל לרפובליקה הדומיניקאנית, או לכל אזור אחר שהוא קרוב וזול, וחוזרים חזרה לאותם החיים. אני לא יכול.

הם מרגישים את עצמם ריקים, ריקניים, אבל בונים סביבה כזו שאומרת להם "זה בסדר". ואז הם חושבים "זה שאני כך מתקיים, זה הכל נכון וטוב, יופי, אז חיים, אין מה לעשות. אלה החיים, כך חיים וכך מתים, ובין זה לזה אני צריך פחות לסבול, זאת המטרה".

יש אנשים שמסוגלים לתכנת את עצמם כך, להסכים לכך, ויש אנשים שלא מסוגלים. אני נניח לא מסוגל. אם תיקח אותי לשם, זה כמו לקחת אותי לבית קברות. אני לא מסכים. למרות שיש לי לזה את כל התנאים שם, אני לא מסוגל. כל הקרובים שלי, כולם שם. ואני לא יכול. גם באמריקה אני לא מסוגל, באף מקום. למה? יש אנשים שיש להם איזו נטייה לישראל, לארץ ישראל.

אורן: כלומר, לא יעזור לנו לבנות קנדה או ארצות הברית בישראל, כקוד חברתי?

לא. גם ארצות הברית בעצמה נופלת ומראה לנו שזהו, החלום הגשמי הבורגני, הצרכני נגמר.

אורן: לכן אנחנו מחפשים חלום חדש. וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות בטיול הזה, למצוא את החלום הישן חדש.

החלום החדש הוא הסיפוק הפנימי, לא בכמה יש לך מכוניות ליד הבית וכמה יש לך קומות בבית. זה כבר היה. ואדם כבר מתחיל לגלות "ואני, מה אני? יש לי בפנים מילוי, או לא? לא. יש לי כל כך מלא דברים שונים, שבניתי סביבי, ככה ארמון גדול. ומה הלאה? אין לי מזה מילוי".

אנחנו מבינים שהרצון לקבל שבנו מתפתח בצורה איכותית. אבל יש תקופות שבהן הוא מתפתח בצורה כמותית ואז אני צריך יותר ויותר, יותר  דברים, ויותר איכותיים. זאת אומרת מכונית יותר גדולה, יותר חזקה, אחר כך זה לא ממלא אותי. ושוב אני חושב "אולי אני אייצר עוד משהו". אבל אחרי שאני מייצר סביבי את כל המשחקים האלה למיניהם, אני בסופו של דבר מרגיש שבפנים אני ריק.

השאלה איך אני בפנים מכניס משהו? לכך אין תשובה. ולכן העולם יורד לדפרסיה, לסמים, לטרור, להתאבדויות, לגירושין, למרה שחורה.

אורן: בציר הזה של ההתפתחות איפה אתה ממקם היום את החברה הישראלית? האם כבר עברנו את הפנטזיה, ששתי מכוניות ליד הבית יעשו אותי מאושר עד לב השמיים לדעתך?

אני לא בטוח. אני לא חושב שזה כך. לפי "הצעקות" שאני שומע מהרחובות, אני רואה שזה עם "קשה עורף".

אורן: מה זאת אומרת "עם קשה עורף"? אם אין לי איפה לגור, אז ודאי שאני רוצה שיהיה לי איפה לגור, ואם אין לי מכונית, ודאי שאני רוצה מכונית.

נכון. אלא שהעם צריך להבין שהוא לא יוכל להשיג .

אורן: דבר אלינו, אנחנו העם. אנחנו לא מישהו אחר. לי נניח יש מינוס קבוע.

אנחנו לא נוכל להשיג דבר ממה שאנחנו רוצים. אני ממש מוכן להתחייב. לא דיור לצעירים, לא חלוקה צודקת, לא אספקה נכונה, לא מיסוי צודק. ביטחון ודאי שזה בכלל לא תלוי בנו. אלא מעלינו. גם כלכלה לא תלויה בנו. אנחנו תלויים בכל העולם.

אנחנו יכולים להגיע לכל הדברים האלה אך ורק אם נעורר בנו אותם שורשים שיש לנו מכבר, נממש אותם וניתן דוגמה לכל העולם. בכך אנחנו מנטרלים את כל השנאה והאנטישמיות. בכך אנחנו מושכים את כל העולם לאותה הצורה, בלי לפרסם, רק לתת דוגמה ממה שקורה לנו כאן. ולבצע, לממש אותה דוגמה, לא עולה לנו מאומה, אנחנו בכך דווקא לא תלויים כאן באף אחד.

זה תלוי אך ורק ביחס בינינו. ולעומת כל העמים, יש לנו לכך גישה, מקור, ממש גֵן פנימי מאותה הרמה ששייכת לדרגת המדבר. אין באף אומה, רק באותה קבוצה של אברהם, שאנחנו בעצם תוצאה ממנה.

אין לנו כל פיתרון למשבר הכללי, העולמי והישראלי. רק בכך. אם לא החיבור על מנת לגלות את עצמנו השרויים בכוח ההשפעה ההדדית, שבינינו אנחנו מגלים את תנאי החיים החדשים האלה, שממש בינינו נרגיש את השנאה ואהבה ושוב שנאה, ושוב אהבה ברצון להתלכד יחד, להתחבר, אם לא נלך על זה, אנחנו נרגיש את המשבר בצורה מאד, מאד חמורה. משבר בדרגת החי, כמו שכל העולם. ואצלנו, אנחנו מבינים לְמָה זה יכול להגיע, כי הכוחות השליליים כאן ממש עומדים "לאכול" אותנו מכל הצדדים. אז אנחנו צריכים להסביר זאת  לעם.

ניצה: אני בטיול מבחינתי רציתי להגיע למצרים, כי רציתי לדעת מה קרה לנו כחברה במצרים, אני מאד מזדהה היום עם התחושה של העבדות המודרנית, כי תמיד זה מחזיר אותי להרגשה של מצרים.

האם זה לא אותו מצרים?

ניצה: אני לא יודעת, בואו ננסה רגע להסתכל על מה שקרה במצרים לאותה חברה. החברה הישראלית, החברה שבנה אברהם, אותה קבוצת אנשים, מה קרה לה כשהיא ירדה למצרים?

זה נקרא "ירידה למצרים", כמו עכשיו, שהאגו שולט. עכשיו אני נמצא תחת שליטת "הפרעה" ששולט עלי, שלא נותן לי להתחבר עם אחרים, שאני רוצה להתחבר ושום דבר לא יוצא לי. ההיפך, ככל שאני אפילו פועל יותר לטובת החיבור, הכל נבלע בתוך האגו, רק הוא מרוויח מזה. ככל שהתחברנו סביב כדור הארץ, המרוויחים הם רק אלה שסוחטים מאיתנו, שמוכרים לנו כל מיני שטויות כדי להתעשר, שעושים מאיתנו עבדים. אם כך, זה "המצרים", אין אחר.

ניצה: מה התחנה הבאה אחרי מצרים? אני מסתכלת על החברה, כי אותי מעניין להסתכל על תהליכים חברתיים שמתרחשים, אז אני מבינה שהיה חיבור במצרים, כנראה שלא הצלחנו להחזיק את החיבור הזה בנינו, אחרת לא היינו מרגישים את מה שאתה מתאר עכשיו.

בטח.

ניצה: ואז מה קרה שם? האם התפצלנו עוד פעם, כאילו הכוח הזה הפריד בנינו?

בטח, זה היה עדיין מצב שבו האגו שלט עלינו.

ניצה: ולפי ההסבר החברתי האגו שלט עלינו, זאת אומרת, אנחנו התפצלנו, נתנו לכוח הזה להפריד בינינו.

אבל מצרים זה נקרא שאני הולך לחיבור, ולמרות שאני הולך לחיבור, האגו הוא מעלי ומתחיל לשלוט. ואז אני מרגיש את השנאה, היחס הלא יפה בינינו, וזה נקרא מצרים. בתנאי שיש לי מגמה להתחבר והאגו הוא זה המפריד, אז זה נקרא "מצרים". ואז אני מרגיש את כוח האגו הזה שנקרא פרעה כשונא, וחייב לברוח ממנו. אם אני עובד על החיבור ומרגיש את כוח ההפרדה, כוח הפירוד, זה נקרא מצרים. עכשיו אנחנו עוד לא מגלים את זה, כשנתחיל להתחבר נתחיל גם לגלות את הכוחות שכנגד. ושוב נתחבר ושוב נגלה כוחות נגד, זאת אומרת, יש כאן שיטה שאנחנו צריכים כל הזמן לעלות ולעלות מעל האגו, עד שאנחנו מגיעים לרמה שאנחנו ממש עולים מעליו ושולטים עליו.

ניצה: תנסה לתאר לי תמונה כך שאני אוכל להבין את האינטראקציות שמתרחשות בין האנשים בתוך החברה הישראלית במצרים באותה תקופה?

בחברה הישראלית במצרים מלכתחילה היינו נמצאים במגמת החיבור. בתקופה הזאת אנחנו נכנסים למצרים עם שיטת אברהם, אבל האגו מתחיל להתגלות יותר ויותר. ואנחנו משתדלים ומסוגלים לשלוט על האגו הזה, עד שהוא עד כדי כך גדל, שאני לא מסוגל יותר לשלוט עליו. הוא מתחיל ממש לקרוע אותנו, להרחיק בינינו, ואז אין לנו ברירה. אם אנחנו ממשיכים לרצות להיות יחד, אנחנו רואים שאנחנו חייבים לברוח ממנו, אנחנו חייבים לעלות מעל האגו הזה, מעל הרצון לקבל ולהתחבר. אז יוצא שאנחנו בורחים מהאגו, ומגיעים במגמה הזאת של החיבור למעמד הר סיני, לחיבור. המצרים בינינו, האגו שלנו שגדל, הוא שהביא אותנו לחיבור הראשון שנקרא "מעמד הר סיני".

נכון להיום אנחנו לא צריכים לעבור את כל התנאים האלו, אנחנו כבר עברנו אותם, אנחנו מה שנקרא נמצאים בתיקון האחרון שלנו כחברה ישראלית. והעולם מצטרף אלינו ללא שום בעיה, הוא לא צריך לעבור את כל הדברים האלו. מה שעלינו לעשות זה לדחוף את עצמנו לחיבור, בכל הרמות, בכל האפשרויות, בכל ההזדמנויות, ולהביא את השיטה הזאת לעם כשיטת החיים. מה יצא מזה? אנחנו לא נעבור את כל שנות השובע, שנות הרעב, הבריחה והר סיני, כל הדברים האלה יתרחשו בנו במהירות רבה בצורה מאד כזאת צמודה. אנחנו כבר היינו בזה. ולכן הייתי אומר שיש כאן רק מכה אחת של חיבור. אם נדחוף את העם לזה, אנחנו נצליח. וחוץ מזה אחרי זה כבר מגיע תיקון העולם. אז הטיול למצריים הוא טוב כדי לראות את התהליך, שאנחנו כל הזמן צריכים להתגבר על הרצון לקבל שלנו. ויום יום במצרים זה המאבק, שנמצאים מעל האגו כל הזמן, וכך עוד ועוד עד שאנחנו הגענו למכות מצרים, זאת אומרת בעבר בגלגולים הקודמים. הפרעה מתגבר, אנחנו מתגברים, הפרעה מתגבר, ושוב אנחנו מתגברים, זאת אומרת, כוח הפירוד וכוח החיבור כך מתגלה יותר ויותר, עד שמגיע למידה השלימה ואז אנחנו יוצאים.

האגו נשאר למטה, אנחנו לא מחיים אותו, הוא לא שולט בנו יותר, ואנחנו מצליחים להתחבר. ואחר כך כשאנחנו מתחברים, אנחנו מתקנים אותו, אנחנו מצרפים אותו, אי אפשר בלעדיו, אבל כבר בצורה מאוזנת. אז אנחנו עוברים את אותם הדברים אבל במהירות רבה ובחיבור. בזמן קצר אנחנו צריכים גם במשהו לעבור זאת עכשיו. למרות שיש בנינו ריחוק וגם שנאה וחוסר הבנה, והחברה ממש מחולקת ומפולגת להמון חלקים זרים ושונים, יש זלזול, וכן הלאה, למרות זאת אנחנו צריכים להכיר בזה שזה פרעה, כוח הרע שבנו. ואנחנו לא צריכים למחוק אותו, אלא מעליו להתחיל להקים את מערכת החיבור.

ניצה: אני מסתכלת עכשיו על החברה הישראלית, והיא נמצאת אולי בשיא הפילוג וחוסר החיבור. מה אני צריכה לעשות כדי להתחיל לאחות את השברים האלה? קודם כל אני מבינה מהסיפור שעכשיו סיפרת לי, שזה כאילו הסיפור של החיים של עם ישראל, כל הזמן התחברנו ונפרדנו, התחברנו ונפרדנו. ויש לאורך ההיסטוריה עוד הרבה מאד מצבים כאלה של חיבור ופירוד, ואנחנו עכשיו בעצם בפירוד הכי גדול שיש.

כן.

ניצה: מה אני יכולה לקחת מהמסע הקצר הזה שעשיתי עד עכשיו לפחות, בחלק הזה, וללמוד על המצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו?

להקים מערכת הסברה. ולהתחיל לדחוף את זה לעם, כפי שעשה אברהם. ולהביא את כולם לידיעה שרק זה יכול להציל אותנו. בעצם אין יותר כלום. וגם שהמערכת הזאת היא לא רק מערכת הסברה, אלא היא מערכת חינוך. זו מערכת שלוקחת את כולם ומתחילה לשנות את החברה, את האווירה, את הקשר בין בני האדם. זאת אומרת, זו ממש מערכת שמחזיקה ועוטפת את כל העם, סובבת אותו ופועלת ומטפלת בכל מה שיש בתוך העם. היא חייבת להיות הגבוהה מכולם, היא חייבת לקבוע את כל הדברים שקורים בפנים. זה מה צריך לעשות, עד שהיא תהייה נחלת כולם. בלי זה לא נצליח.

ניצה: במסע הזה יש עוד כל כך הרבה תחנות, למשל אחת התחנות המשמעותיות, לפי ההיסטוריה לפחות, היא שיצאנו לגלות. מה אני יכולה ללמוד מהתקופה הזאת, גם מההתפתחות של הדתות? יש איזשהו תהליך עד אותו רגע שהיינו במצרים, ועוד לא היו דתות בכלל?

כן, אבל זה לא חשוב. כל הדתות והאמונות שיש בעולם כולן נשארות כפי שהן, גם אנחנו רואים, וכך גם כותבים מקובלים, שזה לא מפריע לבני אדם אם הם מתחברים מעל זה לקשר ההדדי, להבנה, חיבור ואהבה. כמו שכל אחד נשאר עם האופי שלו, כך הוא יכול גם להישאר בדתו. אני לא מרגיש שום הפרעה בחיבור ביני לבין מישהו אחר, אם מעל הפערים הללו אנחנו גם נתחבר. אם אנחנו מנקים מכל היחסים בנינו את השנאה, אם אנחנו בונים יחסים בנינו בחיבור, אז שיהיו דתות, שיהיו אמונות, שיהיו כל מיני מנהגים, מנטליות שונה, זה לא מפריע.

אבל צריך להקים מערכת גדולה שמטפלת בכל עם ישראל, שתשכנע אותו שאין ברירה, שרק כך אנחנו מגיעים להצלה, להצלחה, ליישום מטרת הקיום האנושי של האבולוציה הזאת. אנחנו חייבים להגיע לזאת, אין ברירה, כדאי שבעצמנו נגלה את החיבור כמטרה רצויה, ולא שהטבע ידחוף אותנו כמו עכשיו על ידי משבר שמתחיל יותר ויותר להתגלות.

היום על ידי המשבר אנשים רבים בעולם כבר מבינים שאין ברירה, אלא לתקן את האדם, לתקן את החיבור בין בני האדם. הם כבר מבינים שהחברה הקודמת היא בפשיטת רגל. אמנם המון אנשים עדיין מחזיקים בזה, ולא רואים שום דבר אחר, וחושבים שזה יחזור ויעבור, והכל יחזור לסורו. אבל זה לא מה שיקרה, ומיום ליום יותר ויותר אנשים מבינים, שכאן קורה איזשהו שינוי מהותי. ולכן אנחנו צריכים להקדים תרופה למכה. כך שעוד לפני שיתגלה המשבר במימדים כאלה שיחייב אותנו במכות חזקות יותר להשתנות, אנחנו כבר נתחיל להבין אותו ולקבל אותו ולעבוד עימו לפני המכות, נגלה אותם מראש. מספיק לנו מהמכות האלו, אנחנו כבר מזהים מה יכול להיות קדימה.

אורן: דיברת קודם על זה שכול עוד עם ישראל לא יתחבר לשורשים שלו, לא נצליח להקים פה חברה מתוקנת. אם אתה מסתכל במבט לאחור על ההיסטוריה של העם הזה, איך אתה יכול לאפיין את הקוד החברתי שהוא השורש המקורי שלנו. כך שנוכל לקחת אותו כמצפן בבניית החברה החדשה בישראל? 

לפני שהתפזרנו לגלות האחרונה, אנחנו היינו עם אחד. לפעמים היו הרבה מאוד בעיות, ולפעמים היינו מתגברים עליהן, אבל תמיד החזקנו איכשהו בכך שהחיבור זה החוק העליון ששולט בחברה. כך זה היה לפני הגלות האחרונה, עד לפני 2000 שנה, עד שצעק רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך", שצריכים בזה להחזיק ולא הצלחנו. אין לנו חוק אחר בטבע שאנחנו יכולים להביא במקומו.

אנחנו צריכים בכל זאת להביא את השיטה הזאת כשיטת החינוך לכל אחד ואחד, לא רק לילדים אלא לכולם ממש, ולהתחיל לפי זה לראות את עצמנו. זאת אומרת, שבכל כלי התקשורת, בכל ההתנהגות שלנו, בכל מקום אנחנו צריכים לעסוק בכך כדבר שפשוט מציל אותנו ממוות ממש, ממצב אנוש. אם החברה תכיר בשיטת החיבור כהצלה היחידה, אז נצליח.

אורן: כשאתה מדבר על חינוך אז כאבא לילדים בדרך לכלל למילה חינוך יש אוריינטציה של חינוך ילדים. מוסדות חינוך, מערכות חינוך וכן הלאה. כשאתה מדבר על איזשהו תהליך שאנחנו צריכים בעצם לעבור כולנו, כל האזרחים כאן במדינה, אז המילה חינוך היא קצת מעוררת בי התנגדות. זאת אומרת, כאילו מישהו יבוא לחנך אותי, כי אני לא מחונך.

ודאי, למה לא.

אורן: כי סיימתי את בית הספר לפני שנים.

מה אתה זוכר ומה אתה למדת בבית הספר. אנחנו מבינים שבית הספר לא מחנך, הוא רק נותן לך השכלה ולא חינוך. צריכים להבדיל זה מזה. זה רק נקרא משרד החינוך, אבל זה משרד ההשכלה. וגם יש ביקורת עד כמה יוצאים משכילים מבתי הספר. אבל חינוך ודאי שלא מקבלים, אנחנו רואים לפי מה שיוצא מזה. אדם נכנס לעשר שנים ל- 12 שנה ומה יוצא ממנו? מצד אחד נכנס ומצד שני יוצא. איפה יש שם איזה זכר לחינוך? אין. כשאני מדבר על חינוך אני מתכוון לחינוך האינטגראלי.

ניצה: זה חינוך לחיבור.

חינוך לחיבור ודאי. וחינוך לזה בכלל אין. והוא גם לא מקבל חיזוק לזה בבית וברחוב, ולא באף מקום. חייב להיות אוויר של חיבור בכל מקום.

אורן: מה זאת אומרת "אוויר של חיבור בכל מקום"?

שבלי חיבור אי אפשר. שכל רגע שאנחנו לא משתוקקים לחיבור, אנחנו יורדים לאסון.

אורן: כן אבל מה פירוש בכל מקום, מה פירוש אוויר.

תמיכה כללית, חברתית, עממית, שכולם ידעו על זה, שכולם יבינו את זה, שכולם ילמדו את זה. בבתי חרושת ובמשרדים וכד', ובבתי ספר ודאי. ודרך טלוויזיה, רדיו, ודרך כל מיני מנגנונים. שכולם יבינו שאם אנחנו נמצאים כאן כמו במצדה, אז אנחנו חייבים כאן במצבנו לחשוב רק על החיבור. זה הנשק שלנו.

אורן: זה כמו איזושהי שטיפת מוח עצמית, שכאילו החברה עושה לעצמה?

כן נכון. ולפי זה היא מתחילה להתנהג.

אורן: לא הבנתי.

זו שטיפת מוח מעשית, שאתה צריך לממש את זה גם בחיים. לשים סוף לתחרויות למיניהן חוץ מתחרות בחיבור. כל יתר התחרויות, הן תחרויות אגואיסטיות. רק בזה כל אחד רוצה להראות את עצמו לאחרים. אם אני לא מראה את עצמי כנכון לחיבור, אני מתבייש. אם אני לא משפיע לאחרים, ולא משפיע על עצמי להיות יותר ידידותי לאחרים, אז אני מרגיש את עצמי כנבזה, שזו תהיה דעת החברה. זה מה שאנחנו צריכים, בלי זה לא נינצל בכלל, יהיה סוף למדינה.

אורן: למה?

כי היא לא יכולה להתקיים לאורך זמן ללא מימוש עצמי. והמימוש שלה הוא רק על ידי כוח החיבור, שאנחנו נקים כאן את "עם ישראל".

אורן: למה?

כי עם ישראל קיים מלכתחילה רק בחיבור. עכשיו לזמן מה הוא קיים סתם בכוח האגו כהזדמנות להתחיל להתחבר. אין עם ישראל ללא חיבור, זו שוב גלות. אז אנחנו בינתיים נמצאים כאן כקיבוץ גלויות. השאלה היא האם יישאר הקיבוץ או הגלויות? אם יהיו הגלויות זה לא יישאר. כמה שנוכל לברוח נברח, כמה שלא נברח זה יעלם כאן.

ניצה: כשאמרת קיבוץ גלויות פתאום התמונה מצטיירת מאוד ברור. אנחנו אמנם חיים על אותו שטח, אבל בדיוק כמו שסיפרת בסיפור על הקבוצה השנייה שלא הלכה עם אברהם, שפשוט כל אחד תפס כיוון, וחיים בקבוצות קבוצות.

כל אחד גם רוצה לצאת. אני לא חושב שיש הרבה ישראלים שמוכנים להישאר כאן.

ניצה: אם הייתה הזדמנות הרבה היו הולכים.

כן, תני לכל אחד חצי מיליון דולר שיסתדר באיזשהו מקום, הוא ישמח.

ניצה: זאת אומרת, היום אנחנו חיים במרחב אחד שאנחנו מגדירים אותו "מדינת ישראל", אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו חיים כחברה ישראלית.

ודאי.

ניצה: כי לחיות כחברה ישראלית, זה לחיות כחברה שהיא ממש מחוברת בתוכה.

כן.

ניצה: אני מהטיול הזה חוזרת עם רשמים, הרי יצאתי לטיול הזה כדי לגלות ולזהות משהו על הזהות שלי כישראלית, משהו שאני אוכל להביא הביתה. עם מה אני חוזרת, מה זאת הזהות הישראלית?

אוסף של תרבויות מכל המדינות, התרשמויות מכל העולם, בתוספת של התרבות הישראלית הנבזית, שאנחנו רואים אותה מהטלוויזיה שמאכילים את העם בכל מיני דברים. ובכל הויכוחים האלה של הממשלה, שזה ממש הפוך מהדוגמה שצריכה להיות לעם, וזו ישראל. כמו ששמענו זה סך הכל שק של אגוזים, שרק השק, האנטישמיות הכללית, שנאת השכנים, מאין ברירה מחזיק אותנו יחד, בלבד. שום דבר חוץ מזה. ללא התנאים החיצונים, היינו מיד מתפזרים כמו אגוזים שנופלים מהשק. ובטוח שלא היה לנו שום סיכוי להישאר יחד. הדוגמה היא מאוד מוחשית.

ניצה: ומה ההבדל בין ישראל ליהודי. כי כשהיינו קבוצה אחת נקראנו "ישראל", ואחר כך התפזרנו לגלות?

גם היום אנחנו נקראים ישראלים, אז מה.

ניצה: אני מנסה להבין את ההבדל. היינו קבוצת ישראל בזמני אברהם, אחר כך בגלות התפזרנו, והפכנו שם להיות יהודים, שם לא קראו לנו ישראלים, ואז חזרנו למדינה שקוראים לה מדינת ישראל.

יהודי זה גם לא יהודי. יהודי זה מי שמשייך את עצמו לאיחוד, לחיבור.

ניצה: זאת אומרת, יהודי זה מישהו שיש בו משהו מישראל?

כן.

ניצה: אז בעצם היינו ישראל, הפכנו להיות כאילו יהודים, ועכשיו אנחנו מנסים לבנות מחדש את החברה הישראלית.

כן.

אורן: אני טיפה התבלבלתי, והייתי רוצה לשאול. ניצה שאלה מהי הזהות הישראלית שאני יכולה להחזיר איתי מהמסע. ואתה להרגשתי נתת תמונת מצב של הזהות הישראלית הנוכחית, שהיא באמת די לא משמחת. את זה אנחנו מכירים, אבל לא שמעתי את התשובה לשאלתה.

כשאנחנו מסכמים את המסע הזה לאחור, שהתחלת אותו באברהם, ועברת איתנו בכל מיני תחנות בהיסטוריה, מה אני יכול להביא איתי בתיק בחזרה מהטיול, ולהגיד זה השורש המקורי שלנו. בואו ניקח אותו, נשים אותו כאן בינינו, שהוא יהיה המצפן שלנו בבניית החברה הישראלית החדשה, ואז נדע שאנחנו בטוח מצליחים. מהו השורש לבנייה חדשה, מהו השורש שאפשר להגיד עליו שהוא השורש החברתי המקורי הישראלי?

חיבור מעל כל הפירוד, מעל הכל. מעל המפלגות, וכל מיני מפלגות דתיות וחילוניות, חיבור מעל כולם. השפעה הדדית. להכיר בכך שכולנו שונים, אבל כמו במשפחה אנחנו אחים, אנחנו לא רוצים לעשות רע אחד לשני, שאת הטוב אני ארגיש בחיבור עם כולם, ולא בי. שאנחנו מקימים חברה, שרק בקשר בינינו, בשדה המשותף, כמו שאנחנו יושבים עכשיו על השולחן הזה בלבד, כאן בינינו אנחנו רוצים שיתגלה הטוב. אני עושה חשבון רק למה שמשותף בינינו.

מפלגות שיהיו, דעות שיהיו, כל מיני טעמים, מנטליות, הכל שיהיה. אבל מזה שתהיה תוספת לכולם. מה שלא מוסיף לכולם, אני מוחק, מצמצם, לא רוצה לקחת בחשבון, זו הפרעה. מה זה נקרא שאני לוקח כלים מהמצרים? מה שאני יכול לקחת מהאגו שלי לחיבור אני לוקח, כל היתר אני משאיר ולא עובד איתם. זאת הגישה. אז לזה אנחנו צריכים ממש קונצנזוס כללי, דעת החברה.

השאלה היא מתי היא תוכל להסכים עם זה, האם רק בעת שמגיעה ממש שואה, או שזה יכול להיות לפני כן. זאת השאלה. וגם אז לא ישמעו. אז אנחנו צריכים לעבוד ממש בכוח, במרץ, בתקיפות, אפילו באגרסיביות, כדי להביא את הידיעה הזאת לעם שהכל צריך לקרות עכשיו, לפני שמגיעים למצבים קשים.

אורן: בנימה הזו אנחנו נסיים, או לסיום היית רוצה להוסיף עוד משהו?

אני יכול להוסיף שלפי ההתפתחות הכללית של מה שקורה בעולם, ומה שקורה בעם, אני מאוד אופטימי למרות זאת. וקודם כל עלינו לאחד את השורות שלנו כקבוצה, שהיא מקדשת את שיטת אברהם, ורוצה שיכירו בזה כולם. אני חושב שננצח ונצליח, ויהיה לנו כוח להוביל גם את ישראל וגם את כל העולם לאותה הצורה כמו שאברהם רצה לפני אלפי שנים בבבל.

אורן: תודה רבה, רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז מדריכת הטיול.

ניצה: תודה.

אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה נתחבר לחיים חדשים, כל טוב.