אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים". סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו. בשיחות האחרונות דיברנו עם הרב לייטמן על החברה הישראלית, אנחנו מנסים ללמוד איך אפשר לקחת את החיים שלנו כישראליים, כל אחד כשלעצמו, ועם משפחתו, וכולנו יחד כמשפחה אחת גדולה למקום חדש, לחיים חדשים. תצטרפו, יש דברים רבים מעניינים ללמוד ואנחנו מקווים שגם היום נפתח אופקים חדשים, נפתיע אתכם ברעיונות שאף פעם לא שמעתם, או שאולי כן הרגשתם בבטן ולא ידעתם להגדיר ונלך קדימה.
כנקודת התחלה אני מביא את הסיכום שלי לכל השיחות שנערכו עד כה. דיברנו הרבה על החברה הישראלית ומכל השיחות למדתי שהחברה הישראלית היא חברה מיוחדת, המחויבת היום לקחת את עצמה בידיים וללכת קדימה, לצייר לעצמה אופק חדש, שבו יש לנו חברה אחרת, טובה הרבה יותר, שהקוד החברתי, הערכי שלה הוא, שכולנו משתדלים להתייחס אחד לשני כמשפחה אחת. דיברנו על הנושא מזוויות שונות, והיום אנחנו רוצים אל הקוד הזה שבו "כולנו כמו במשפחה אחת", כולנו משתדלים להתייחס אחד לשני ב"ואהבת לרעך כמוך", לחבר משהו מאוד שורשי, את התדר היהודי המיוחד שבעצם קדום אפילו לכך שאנחנו כאן במדינת ישראל. אנחנו כאן ויש לנו תרבות עשירה ומפוארת, ופה ושם גם הצלחת לפתוח לנו את הדבר שעומד בבסיס כל התרבות הזאת שהתפתחה במשך אלפי שנים, שבתמציתו הוא כל כולו כמו שאומרים, "ואהבת לרעך כמוך". ודווקא המיקוד בכיוון הזה הוא משהו שנותן עוגן, מצפן, משהו שבעזרתו אפשר כמו עם סרגל, למדוד מה נכון לנו היום לעשות כאן בארץ ומה פחות נכון, מה יביא אותנו למשהו טוב ומה פחות, מה יהיה בזבוז זמן ומה יהיה מדויק, מה יכול לתת לנו אופק חדש, תקווה חדשה, אור בחיים? למקום הזה אנחנו רוצים להיכנס היום.
ניצה: כשאנחנו בוחנים את החברה הישראלית, אנחנו רואים שאחוזים גדולים מאוד ממנה מגדירים את עצמם כחילונים. ומתוכם, לפי סקרים שנעשו ממש בשנה האחרונה, אנחנו מגלים ש- 80% מהישראלים היהודים, גם החילונים, מאמינים באלוהים. 67% סבורים שהעם היהודי הוא העם הנבחר ו- 65% מאמינים אפילו בתורה ובמצוות שניתנו לנו משמיים.
אפילו על עצמי באופן אישי ויש עוד רבים כמוני, אפשר לראות שהשאלה קיימת. פעמים רבות אנחנו שואלים את עצמנו לָמה נולדנו יהודים? מה זו בעצם היהדות? במה בכלל היא מתבטאת ואיך היא באה לידי ביטוי בחיים שלנו? ויש מעין רצון וחיפוש וגעגוע לשורש, למהות, באמת לדבר המאוד טהור שקשור ביהדות. וכשאתה מדבר על החזון הזה של "משפחה אחת", איך היית מחבר באמת בין השורש היהודי שיש בנו, לבין אותו חזון יפה ומפואר של משפחה אחת שבאמת כבר חיה לפי "ואהבת לרעך כמוך"?
שורש היהדות הוא באמת "ואהבת לרעך כמוך", לפי זה יצאנו מבבל. כי בבל כולה הפכה להיות קפיטליסטית, פרוטקציוניסטית, אינדיבידואליסטית, לכל דבר. החברה הבבלית מימי אברהם אבינו לפני 3,800 שנה התפרקה והאנשים התרחקו זה מזה, אנחנו לעומת זאת, יצאנו משם כי הייתה לנו איתם מחלוקת. השאלה היא, למה? במה נבדלנו מהם?
בימי אברהם אבינו, כל האנושות נמצאה במקום אחד, במסופוטמיה. שלושה מיליון אנשים בערך חיו באותו אזור, היה להם טוב שם, הם היו בחברה יפה והכול היה בסדר גמור. פתאום החלה תקופה חדשה שבה הם התחילו להרגיש שבכל אחד גדל האגו. לא הבינו בדיוק מה קורה, אבל כל אחד הסתכל על הדשא הירוק יותר של האחר, ההוא כך ואני כך וכולם התחרו זה בזה. ולא רק שהתחרו ביניהם ורצו יותר ויותר, אלא רצו לבנות מגדל עד השמיים, שהוא סמל האגו, מגדל בבל. הם רצו להכיר את הא-לוהים, זאת אומרת, את הכוחות בטבע כדי שיוכלו לנהל את כולם. "אנחנו רוצים לנהל את עצמנו, רוצים לנהל את הטבע, רוצים לשלוט". זו קפיצת האגו שקרתה אז בהיסטוריה, ולאחר שלא הצליחו בזה, בתקופה הזאת בערך, הם מצאו את עצמם מחולקים לשני מחנות, מחנה אחד טען, "אנחנו הולכים ומתפתחים לפי האגו של כל אחד, וכל החפץ יעשה כטוב בעיניו". והייתה קבוצה מיוחדת שטענה "לא נכון, כל הדבר הזה אומר לנו דווקא, שעל פני האגו אנחנו צריכים להתחבר, למצוא את הקשר בינינו, להיות עם אחד וכל הזמן להתקשר יחד יותר ויותר, ולא חשוב עד כמה האגו יגדל, ודווקא ההיפך, האגו גדל כדי שנתחבר מעליו". וכך באמת נבנה את המגדל, אבל המגדל הזה יהיה ממש עד השמיים בצורה הנכונה. נעלה את טבע האדם מעל הטבע הגשמי, הבהמי, שגדל בנו. אדם, משמעו הדומה לכוח הטבע הכללי, לכל מה שיש מסביבנו.
וכך התחלקו לשני מחנות, מחנה אחד התפזר על פני כל כדור הארץ, לפי רצונם להתפזר. והמחנה השני יצא משם והלך עם אברהם. מה היה מיוחד במחנה הזה שהלך עם אברהם לעומת האחרים? כוח החיבור. כי על פני כל הבעיות מיד מפעילים את כוח החיבור ההדדי, הערבות. אנחנו אחים, מחוברים, כל החברה שלנו קיימת בצורה הדדית ממש, אין הבדל בינינו, הכול משותף.
אורן: מה פירוש על פני כל הבעיות מפעילים את כוח החיבור?
אם פתאום אני מתחיל להרגיש כלפייך איזו קרירות, אני צריך להתגבר עליה. אתה כלפיו וגם כלפיי, כולנו, כל הזמן שומרים על החיבור כמשפחה אחת, ורואים את כל כוחות הטבע הרעים שמתגלים בנו, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו". מתחילים לראות את הדברים האלה כאפשרות, הזדמנות, ליתר חיבור.
אורן: קרירות משמעה סלידה, דחייה, ריחוק?
כן.
אורן: לָמה יתר חיבור? אם יש קרירות, ריחוק?
אתה צריך להפעיל על הקרירות שמתגלה עכשיו את כוח החיבור. אתה צריך לקשור אותו, לקרב את הקשר ביניכם ולהתנגד לריחוק. ותיקח כל אחד ואחד, אנחנו קובעים לעצמנו שמכאן והלאה, יהיה מה שיהיה, אנחנו משפחה, כורתים בינינו ברית, חיבור, חופה. לא חשוב איך נכנה זאת.
אורן: זו כביכול תפיסת העולם שמייצג אברהם, לעומת האסכולה האחרת שאמרה "אם אנחנו מרגישים מרוחקים, אז אנחנו פשוט מתרחקים"?
כן, זאת המגמה של קבוצת אברהם. לעומת זאת המגמה של הקבוצה השנייה היא קפיטליסטית, אגואיסטית, כל אחד עשה מה שטוב בעיניו, אלה קבוצות נמרוד, כי אז שלט בבבל המלך נמרוד שכך חשב. יסוד היהדות אם כך הוא חיבור בין אלה שנכנסים תחת השם הזה, הם קראו לעצמם יהודים מפני שנמשכו לייחוד, קראו לעצמם גם בני אברהם, אב העם, שהיסוד שלו, חסד, אהבה, "ואהבת לרעך כמוך", בעצם אין מלבד זאת כלום, זהו יסודה של היהדות.
כדי לממש את זה, הקבוצה הזאת התחילה לנהוג בדרכים מיוחדות. ידוע לנו נניח, שאברהם פתח אוהל לגברים, ושרה לידו, פתחה אוהל לנשים, הם ערכו שולחנות והזמינו בני אדם.
אורן: אני שואל את עצמי על מה דיברו שם?
אברהם לימד אותם שם את התורה שלו. הם דיברו רק על אהבה, על חיבור על מה הוא טבע האדם? על איך להתקשר זה עם זה? על ידי אילו כוחות נוכל לזרז את ההתפתחות שלנו לחיבור? איך נתגבר במצבים שונים ולא כל כך נעימים? איך נחנך את הילדים לזה? מה צריך להיות כאן בִפנים בין גבר ואישה? דבר שהוא מאוד מאוד עקרוני. איך גבר ואישה גם יכולים להתקיים כמשפחה, הם בעצם משפחה. מה מסמל לנו סמל חופה? בואו נעשה את הטקס המיוחד הזה, גם בין גבר ואישה ובין כולם, בין כל הגברים לכל הנשים יחד, ובינינו לבין הכוח העליון. כך נעבוד במעגלים, מהזוג ועד כל העולם. מה מסמלת לנו החופה עצמה? על מה היא מכסה?
אורן: על מה באמת היא מכסה?
דווקא, "על כל פשעים תכסה אהבה".
אורן: אילו פשעים?
פשעים הם בכך שכל אחד מאיתנו הוא אגואיסט. אנחנו שני אגואיסטיים שמתכסים בחופה, זאת אומרת בכוח עליון שודאי יעזור לנו להיות יחד, למרות שאנחנו אגואיסטיים ורוצים רק לנצל זה את זה. כך יצאנו מבבל. זה כמו שמתכסים בשמיכה אחת. לָמה? להיות אחד זה נקרא להיות "דומה" לבורא, לטבע. ויש עוד מנהגים שונים. מלבד החופה ושולחן ערוך כלפי כל עובר ושב, יש את ברית המילה. כי אנחנו יודעים שאדם כדי להתקרב לשני, וזה נקרא "חיבור" או "זיווג", לא יכול להשתמש באגו שלו, אלא רק באגו המתוקן שלו, והסמל של האגו המתוקן זו ברית המילה. את זה קצת יותר קשה להסביר כי זה לפי פנימיות הנשמה של האדם, כי בתוך הרצון שלנו יש חלק שאפשר לתקן ויש חלק שאי אפשר לתקן. לכן הסמל החיצוני על הגוף שלנו הוא, שאנחנו עושים ברית, כריתת ברית. זאת אומרת, אנחנו לא משתמשים בכל הקשר, בכל הרצונות שלנו להתקשר לשני, כי בכל רצון ורצון יש חלק שאני לא מסוגל לתקן, ובו אני לא משתמש, אני מצמצם אותו, חותך אותו משימוש.
אורן: באיזה רצון?
בכל הרצונות שלי להתחבר איתך, אני צריך בכל רצון ורצון לעשות בדיקה. ובבדיקה הזאת אני מגלה שבאף רצון אני לא יכול להשתמש ב- 100% בצורה השלמה, כדי להתקשר איתך. בכל רצון ורצון יש לי איזה חלק שאותו אני תמיד חושב לעצמי, ואת אותו חלק אני צריך לחתוך ולהשליך לעפר. בעיניי שיהיה כעפר, לא רוצה להשתמש ברצון כזה.
אורן: אם אני מבין נכון, המחשבה לעצמי כפי שאתה מגדיר אותה, היא לטובת עצמי?
כן, לטובת עצמך. וזה על פני טובתך, כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא קודם כל לאהוב את הזולת יותר מעצמך. ובחלק שבו אני חושב לעצמי, אני לא יכול לאהוב את הזולת יותר מעצמי, אני בכל זאת קודם כל חושב על עצמי. לכן, באותו חלק אני לא משתמש, זה נקרא שאני חותך אותו משימוש ומסתכל עליו כמו על פסולת, זורק אותו לעפר, זה הסמל של הערלה.
ומפני שהקשר בין האחד לשני, מסמל לנו את הזיווג הגשמי בגופים בין האחד לשני, האישה כסמל החיסרון, הנוקבא, נקב, והבעל כסמל הנותן, הזכר, המשפיע. לכן אם אני משפיע, אני צריך להיזהר שייצא לי להשפיע לטובת החברה, לטובת הוזלת ולא לטובת עצמי, לכן זכרים צריכים לעבור ברית מילה.
אורן: איך זה קשור לקרירות ולדחייה שעליהם דיברת קודם מול החיבור? קודם דיברת איתי בשני וקטורים אם הצלחתי להבין את כל המערכת.
לא חשוב, כל אחד ואחד גם גבר וגם אישה.
אורן: נעזוב את הגבר והאישה ונתייחס לשני בני אדם. בתחילת הדברים הבנתי שבין שני בני אדם יכולים להיות שני סוגי יחסים, או של קרירות ודחייה או של התקרבות חיבור.
מגמות להתקרבות ולהתרחקות.
אורן: כשדיברת על "ואהבת לרעך כמוך", האם חייב להיות משהו שהוא נקי מאינטרס עצמי?
אם אני מתייחס לעצמי באופן שבו האני משרת את השני, עוסק בלהתקרב לזולת, בתוך הרצון שלי להשפיע לו, ולא מדובר מיד אלא אחר כך כשאנחנו באמת נכנסים ליחסים שנקראים "לקבל על מנת להשפיע". כשאני ממש בכל הכוח רוצה להשפיע טוב לזולת, וזה לא מלכתחילה ביחסים בין בני אדם, אז שם אם אני בכל הכוח רוצה להשפיע, בכל מה שיש לי אני רוצה להתקשר לזולת, לטובתו, אני צריך לבדוק איפה נמצאת הערלה. מה זאת ערלה? היא החלק הקשה ביותר ברצון לקבל שלי.
אורן: כמו שאומרים "ערלת הלב"?
נכון. היא נקראת גם "עפרא". זאת אומרת, הרצון הזה כל כך גדול שאני לא מסוגל לשייך אותו לטובת הזולת, בטוח שאני רוצה בו לעצמי ולכן אני לא משתמש בו, הסימן לשימוש ברצון הזה נקרא "ברית מילה". אם אני הולך להשפיע לזולת, אני משפיע בכל יתר חלקי הרצונות, מלבד הערלה שבכל אחד ואחד.
ניצה: נסכם את העיקרון הזה, אם אנחנו רוצים להתרחק, זה מאוד פשוט, כל אחד הולך לכיוון שלו. וכשאנחנו מחליטים שאנחנו רוצים להתקרב, לא מספיק שהחלטנו, כי אנחנו יודעים שזה לא בדיוק מצליח. תמיד גם כשאנחנו כבר מחליטים, בואו נתחבר, בואו נתאחד, אז יש משהו שזורק אותנו. זאת אומרת יש לנו התנגדות פנימית לחיבור, אנחנו עושים ניסיון ובכל זאת מתרחקים. אני חושבת שכל אחד יכול להרגיש את זה בחיי היום יום שלו, גם כשכבר אומרים, "בסדר, בואו נשאיר הכול מאחור ונתחבר", פתאום מרגישים איזה כוח שלא נותן באמת להתחבר?
לא ניכנס לזה, אלה דברים הרבה יותר פנימיים, זו פסיכולוגיה הרבה יותר עמוקה מזו שעליה אנחנו מדברים עכשיו. אני גם לא חושב שכדאי להתעמק בזה, כי לאנשים יהיה מאוד קשה לעכל זאת.
אורן: נחזור לשאלה הראשונה שאיתה התחלנו את הדיון, מה הקשר בין העתיד, האופק החדש שאתה מצייר לחברה הישראלית בכיוון של כולנו משפחה אחת, לבין השורש היהודי העתיק?
האנשים מבבל שהלכו אחרי אברהם, התחילו לקיים את כל המנהגים האלה כהעתקה מהפנימיות שלהם, לחיים החיצוניים. והיו להם הרבה מאוד כביכול מנהגים חיצוניים שקיימו בתוכם בצורה הפנימית, בתוך הרצונות, בקשר ביניהם, כחופה, כקבלת אורחים, "ואהבת לרעך כמוך" כללית, כמו ברית מילה, ועוד דברים רבים.
זאת אומרת, במידה שבה הם התחילו לקיים את "ואהבת לרעך כמוך", הם התחילו לגלות אופנים רבים ב"ואהבת לרעך כמוך" רוחניים, ואז הם הרגישו מה יש בהם כסימן בעולם שלנו, כהעתקה. נניח שבדרך לתיקון היחסים ביניהם, הם פתאום גילו שהם עוברים תקופה שנקראת "סוכות", שבה הם צריכים להיות תחת סכך תחת האור מקיף, תחת השפעת החסדים, אור החסדים שמנקה ומתקן אותם. באחת התקופות הם הרגישו שהם צריכים הקפאה ברצון שלהם כמו במדבר, והם באמת היו במדבר, במקביל מבחינה היסטורית הם גם עברו במדבר. זאת אומרת, מהרגע שהאבות שלנו עזבו את בבל והלכו עם אברהם, ועד שהגיעו לחורבן בית המקדש השני, כל התקופה הזאת שעברו, הם בעצם עברו גם בצורה הפנימית וגם בצורה החיצונית בהתאמה בין שני העולמות. כי הם קיבלו וקיימו את שיטת תיקון הרצון האגואיסטי של האדם, והתקדמו עם התיקון הזה, עד שהתיקון הזה הופסק בחורבן בית שני.
לכן, תפילין, טלית, קורבנות, תפילות, התפילות לא היו כמו התפילות היום, אלא כל אחד לפי המצב הפרטי שלו, סוכות, פסח, וכל שאר הדברים. הם קיבלו ועשו את הדברים האלה, כפי שעברו עליהם בפנימיות, ביחס ביניהם כלפי הכוח העליון, גם בצורה הגשמית, כי בשבילם זה היה עולם אחד. אם אני ברוחניות, חי במצב שבו בשבילי להתייחס יפה לזולת זה נקרא לכבד אותו במאכלים, אז אני בגשמיות, מכבד אותו במאכלים. אני לא נותן לו סטירה בגשמיות, וברוחניות אני שולח לו נשיקות, אני נמצא בעולם אחד. בשבילי העולם הגשמי והעולם הרוחני הם מכלול אחד, אני לא מרגיש שינויים.
אורן: מה זה לכבד אותה במאכלים בפנימיות?
לגרום לה מילוי פנימי.
אורן: אני יכול לגרום מילוי פנימי לזולת, זה נקרא להאכיל אותו?
כן, ודאי. זה נקרא כיבוד אורחים.
אורן: מה שאתה אומר הוא מאוד עמוק, אני אשקף לך מה הבנתי ותדייק אותי. אתה אומר שיש אדם וזולת, ובין האדם לזולת יש מערכת יחסים שבה יכולות להיות הרפתקאות באופנים ובסוגים שונים, שבגדול מחולקות לשתיים, או למגמה של התקרבות או למגמה של התרחקות, ובפנים יש הרבה דברים, הרבה תמונות, לכל מה שאנשים מרגישים ביחסים ביניהם, בין הלבבות כביכול, והם מביאים את זה לידי ביטוי גם בחומר. נניח עכשיו נתת לי דוגמא על הכנסת אורחים או כיבוד מישהו במשהו. מה זה?
בצורה פנימית, הכנסת אורחים זה נקרא שכל אותם הרצונות שקודם הרחיקו בינינו, הקרירות, הזלזול, חוסר תשומת הלב, פתאום אני רואה שאני יכול לקרב את הרצונות האלה, להשתמש בהם כדי להשפיע, כדי לעשות טוב. זה נקרא הכנסת אורחים.
ניצה: מה זה בדיוק "אורח", רצון שהוא לא שלי?
רצון שלי כלפייך, שקודם היה רחוק מהשימוש הנכון, הוא היה אגואיסטי, ועכשיו אני לוקח את הרצון שלי ועל ידו בתיקונו אני מתייחס טוב לזולת, נניח אלייך, זה נקרא הכנסת אורחים. אני לא מכניס בי שום דבר חיצוני, כל העולם הוא רצונות שלי, אם אני כך מתקן את הרצונות שלי זה נקרא הכנסת אורחים. וכך אני מקרב אותם והופך אותם לשלי. אם נלך לצורה אחרת, יותר עממית, אז כל הרצונות שלי כלפי כל העולם או כלפי אנשים מסוימים, שאני יכול לתקן אותם משימוש לניצול הזולת, שאני יכול להפוך אותם לעשיית נחת לזולת, זה נקרא הכנסת אורחים.
בקיצור, בעולם שלנו העתקה של זה היא, כשאני מכניס אורחים הביתה, יש לכך ממש סדר שלם איך לעשות זאת. לא כמו שאנחנו עושים היום, זה עדיין תקף בכמה מהתרבויות הוותיקות, אבל פעם זה היה פולחן שלם, איך להביא את האורח, איך להכניס אותו, איפה הוא יושב, באיזו נוחיות, אילו ריחות אני עושה, ואיזו מוסיקה, ובאיזו צורה אני מכבד אותו. יש אין סוף טקסים, כולם נובעים מהתיקונים האלה.
ניצה: זה רק מעין היבט חיצוני למשהו שהוא יותר פנימי?
כי אנחנו לא מבינים, אנחנו לא עוברים את התיקונים הפנימיים האלה, לכן אין לנו כנגד זה את העתקה החיצונית. זה כמו שאפשר להגיד לילד קטן "תעשה כך", הוא יעשה, אבל הוא לא יידע למה אנחנו אומרים לו, כי אין לו את פנימיות הדברים האלה, הוא לא חרד לקיים אותם דווקא כך או אחרת. יסוד כל התיקונים הוא, שאת כל האגו שלי, אני צריך קודם כל לבדוק האם אני משתמש בו לטובת הזולת, באיזה חלק ממנו אני כן יכול להשתמש לטובת הזולת, ובאותו חלק להשתמש. באיזה חלק אני לא יכול להשתמש לטובת הזולת, ואני מקפיא אותו, לא משתמש בו בכלל. מדובר בכל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות שקיימים בכל אחד ואחד כלפי הזולת.
אורן: זו נקודת התחלה, לבדוק את האגו שלי?
כן.
אורן: מה זה בדיוק אגו?
רצון לקבל, רצון ליהנות בעצמי על חשבון הזולת. אני רוצה לנצל את הזולת.
אורן: מה לעשות עם הנטייה הזו? היא טבעית? כל אדם הוא כך בעצם?
כל אדם הוא כך, אם הוא בודק את עצמו, אם הוא רוצה להתקרב לזולת. מלכתחילה, אם הוא רוצה להתקרב לזולת אז הוא מתחיל לראות עד כמה הוא הפוך, הטבע שלו ממש מכוון אותו לנצל את הזולת. מי שלא מנסה להתקרב לטובת הזולת, לאהבת הזולת, לא מרגיש שיש לו אגו. עובדה, תשאל הרבה אנשים, ותשמע מה הם יגידו. לפני בחירות, אנחנו רואים שכולם כביכול צחורים כשלג, כולם ממש, לבושים פרווה לבנה, נעימה, יפה, טובה, כולם כאלה, מלאכים. הם לא משקרים. אנחנו חושבים שהם משקרים, אלה משקרים ואלה לא, אלה פחות ואלה יותר, או כולם שקרנים. אבל, אף אחד לא משקר. למה? הם לא מרגישים את האגו שלהם. למה? כי לא עבדו אף פעם לטובת הזולת. האגו הוא רק כלפי מה שנגד החיבור, חיבור הלבבות ללב אחד. לכן אם תשאל אותי, אם מישהו בעולם מרגיש שהוא רשע, התשובה תהיה שאין דבר כזה.
אורן: "אגו זה מה שנגד חיבור הלבבות ללב אחד".
זה מה שמתעורר באדם בתנאי שהוא באמת הולך לאהוב את הזולת.
אורן: אם אני משליך זאת על מה שאתה משרטט לנו כאופק של החברה הישראלית, אתה אומר שאנחנו צריכים להגדיר לעצמנו חזון שבו כולנו כמו משפחה אחת.
כשנתחיל לעבוד באהבת הזולת, כמשפחה אחת, נתחיל להרגיש את ההתנגדות הפנימית שבכל אחד ואחד, וזה בדיוק האגו שבו מדובר, שאותו צריך לתקן. וכל היתר זו סתם בהמיות, כתוב, "כולם כבהמות נדמו", אין בזה שום דבר שצריך לתקן. האדם רוצה סתם לזלול יותר, לנוח יותר, קצת לנצל את הזולת שיהיה לו נוח, זה לגמרי לא מה שצריך לתקן.
אורן: אם כך אני מצייר לעצמי ציור כזה, היום הספינה שלנו כחברה ישראלית נוסעת לנתיב לא ברור אבל הוא מאוד רע. אנחנו אומרים, בואו נכוון את הספינה הזאת למקום חדש. לחוף מבטחים שאליו כדאי לנו לנסוע, זה מקום שבו כולנו נרגיש כמשפחה אחת. ונניח שאנחנו מבינים את החזון הזה שאתה מציע לנו, ובאמת רוצים לאמץ אותו לליבנו. אנחנו מסובבים את הספינה שלנו לכיוון המטרה הזאת ואנחנו כמו בכל פרויקט, קודם מגדירים את המטרה.
זאת אומרת, אתה רוצה ללכת כמו אברהם, לכיוון שאברהם ציווה, כיוון אותם. לא של נמרוד, לא של כל האנושות, אלא לכיוון מסוים שנקרא כיוון אברהם. אני רוצה שנקשור את עצמנו לשורשים.
אורן: זה קודם כל חיבור לשורש.
נכון.
אורן: זאת אומרת, אין בעצם דבר שהוא יותר "אנחנו" מאברהם אבינו, השורש?
זה בדיוק אנחנו, לא פחות ולא יותר. וכך צריך ללכת.
אורן: אתה אומר שבדרך מחכות הרפתקאות.
אתה יכול לפתוח חומש ולראות מה מחכה לך בדרך. זה בדיוק מה שמחכה לנו כאן והיום.
אורן: מה מחכה לנו? נניח שהציבור אומר "אנחנו רוצים לבנות פה חברה של "ואהבת לרעך כמוך", שהסטיקר שעל המכונית יעבור משם אל הלב" אמרת קודם שזה מאוד עדין וצריך לבדוק כל הזמן, כי הקרירות מתגברת. יש פה שלב ראשון שבו צריך לעכל את עומקו של החזון הזה שאתה מציע.
כל האנושות מימי קדם ועד היום, זה אותו דבר. או שאתה הולך לפי הטבע, או שאתה הולך למעלה מהטבע. אין לך יותר שום דבר.
אורן: איזה טבע?
הטבע האגואיסטי, הטבע של האדם, להתרחק, לנצל את הזולת לטובת עצמו, או להיפך, להתקרב ולנצל את עצמו לטובת הזולת, אחד מהשניים. יש בטבע בסך הכול שני כוחות, כוח השפעה וכוח קבלה, מי יותר ומי פחות, מי שולט על מי. זה כל מה שיש.
אורן: מה זה כוח השפעה וכוח קבלה?
כוח קבלה הוא, כשאני רוצה לנצל לעצמי כל מה שאפשר, ואני גם נהנה מזה שאני מנצל את הזולת, גם אם אני לא צריך ממנו כלום, אני משפיל אותו ויש לי מכך תענוג. וכוח ההשפעה הוא להיפך, אני הופך להיות משרת לזולת.
ניצה: להיות יהודי, זה בעצם ללכת לפי שיטת אברהם, שאותה אתה מגדיר, כחזון חדש-ישן למעשה.
ודאי, כתוב "ואכלת ישן נושן". זה ברור, אין כאן שום דבר חדש.
ניצה: וזה נקרא להיות יהודי.
כן. ואז כל התורה לפנינו, אנחנו נעבור אותה בפנימיותנו, כל אחד ואחד וכולנו יחד ביחסים בינינו, בדיוק כמו שכתוב, לפי ספר התורה. תכנית פשוטה, תכנית של האדם, של כל המציאות.
אורן: כשאתה אומר "פנימיותנו", אני מבין שאתה מדבר על היחסים בינינו?
כן.
אורן: אתה מתייחס ליחסים בין אנשים כעבודה פנימית.
כעבודה פנימית שלהם, לא חיצונית. לא בידיים וברגליים.
אורן: אתה מבדיל בתוך החיים בין שתי שכבות, שכבה פנימית ושכבה חיצונית.
בואו נתאר שאנחנו עכשיו נמצאים בבבל. סביבנו, כל אחד רוצה לנצל את הזולת. אנחנו בינינו מסכמים שאנחנו יוצאים מבבל והולכים לארץ כנען. מה זו בינינו "ארץ כנען"? ששם אנחנו יכולים לדאוג ל"ואהבת לרעך כמוך". מי זה "רעך"? אנחנו בינינו. כל אחד דואג לזולת. הרצון שלך קודם לרצון שלי. בשבילך הרצון שלי קודם לרצון שלך, וכך כולם. בכך שאנחנו קובעים יחסים כאלה בינינו זה נקרא שאנחנו מתנתקים מבבל. אז מה? אני לא הולך לסופר? לא הולך לעבודה? אני עושה הכול, אלא שבפנים, בינינו, קבענו שבמסגרת הקטנה שלנו כך אנחנו מתנהגים. מעין קיבוץ כזה מיוחד ורוחני. ב"רוחני", הכוונה ברוח הפנימית שלנו, אנחנו רוצים להגיע לזה.
בדרך קורים לנו מאורעות פנימיים שונים, היחסים, הרגשות בינינו. אנחנו יכולים לפתוח חומש ולראות שכך זה נעשה אצלם, ואנחנו פתאום מבינים. אברהם היה בבאר שבע, ירד למצרים, חזר לבאר שבע אנחנו מרגישים מה הם "באר שבע", "מצרים", מה כל הדברים האלה. זו לא גיאוגרפיה, זו הגיאוגרפיה הפנימית, איך אני עולה ויורד ביחס אליך, אליה לכולם, ואיך כולם אליי. פתאום אני רואה שמדובר על הגיאוגרפיה הפנימית שלי, על היחסים שלי כלפי הזולת, בלבד. אותו חוק "ואהבת לרעך כמוך", מסופר באותו ספר איך אני מקיים אותו בכל רגע ורגע, בציור במפה, כביכול גיאוגרפית, אבל זו גיאוגרפיה פנימית, אילו רצונות ואיך אני משתמש בהם וכולי. ה"תורה" הופכת להיות להוראה, לספר שלפיו אני מתקדם. לקראת מה ולמה? ל"ואהבת לרעך כמוך" בצורה השלמה.
היא מספרת לי איך אני צריך להרגיש בכל צעד ושעל, רגע אחר רגע, אם אני נמשך ל"ואהבת לרעך כמוך". פתאום מתעוררים בי רצונות אגואיסטים חדשים, זה נקרא שנפלתי ל"מצרים". יש לי שם את "פרעה" שרוצה לתפוס את "שרה", זאת אומרת, האגו שלי רוצה לתפוס את הרצון שכבר תיקנתי כדי לנצל אותו. כלומר, אני ביחס לזולת רואה כבר עד כמה האגו שלי רוצה לנצל את יחסי האהבה שלי עם הזולת, שהם כבר טובים, שתוקנו.
נניח שהיו לי איתך יחסים טובים באהבה, בידידות, פתאום מגיע הרצון האגואיסטי החדש שלי ואני משתמש בו כדי לבקש, "אורן, תלווה לי בבקשה אלף דולר". וודאי שאתה בשמחה מלווה לי, כי אנחנו אוהבים זה את זה, כל אחד רוצה לתת לשני את הכול. ואני בעצם משתמש באגו שלי, מנצל אותך, את היחסים הקודמים בינינו לקחת ממך ולא להחזיר כלום.
אורן: זו כאילו ערמומיות.
כן. זה נקרא שאני נמצא בשליטת פרעה, פרעה לוקח את שרה ורוצה ליהנות ממנה ועוד, כך אנחנו מרגישים. הכול במימוש "ואהבת לרעך כמוך".
אורן: זה הכול בין אנשים?
ודאי, אלא מי עוד? זה לא לחיות. ודאי שזה מקרין גם לדומם, לצומח לחי ולכל המציאות. וגם כלפי הבורא.
אורן: זו דוגמה מאוד טובה. היא ממחישה את מה שהבנתי קודם. יש פעולה ויש את כוונת הלב. יש פעולה שאתה בא אליי לבקש הלוואה, כי יש בינינו יחסים טובים.
לא רק יחסים טובים, אלא אהבת נפש. אתה אוהב אותי ואני אותך, אבל פתאום קפץ בי האגו. היחסים בינינו, ברצון לקבל המתוקן, נקראים "שרה", ואז אנחנו חיים ממש נפש בנפש. ופתאום קופץ בי הרצון האגואיסטי ואני מנצל את המצב הקודם לטובת האגו הזה. זה נקרא פרעה שקפץ בי, האגו, רוצה לנצל את שרה לטובתו.
אורן: על בסיס האהבה הזאת, אתה בא אליי ואומר לי, "אורן, אני צריך הלוואה".
אפילו לא הלוואה, אני אומר לך, ודאי שאחזיר לך הכול. כרגע אני צריך. אתה אפילו לא שואל, יש לך הזדמנות לתת, אתה בשמחה נותן לי "קח, קח".
אורן: כמו לילד שלי.
כן. אתה לא שואל, מתי ואיך תחזיר, פשוט יש לך הזדמנות לתת ואני מגלה חיסרון, בשבילך זו נחת שאין גדולה ממנה.
אורן: זה כאילו שלב א', אחר כך פתאום יש איזו התפתחות בתוך הלב שלך, הרי נתתי לך משהו לעזור לך, פתאום אהבת הנפש הזאת שהייתה עד לפני רגע בלבך מתאדה קצת וקם כוח אחר.
כוח אגואיסטי, שעל ידו אני רוצה להשתמש בכל הזולת. זה ה"פרעה". הסמל של האגו. למה פרעה רוצה ביהודים, הוא רוצה להשתמש בהם? כי יש ביניהם מלכתחילה, קודם שבאו למצרים, יחסים טובים, יש בהם כוח השפעה. אם אני משתמש בכוח ההשפעה לעצמי, אני יכול לנצל את הזולת, אני נהנה, נניח שיש לי בעולם כמה מיליוני אוהדים, וכמו בדוגמה של רב"ש, אני אומר לכולם, "חבר'ה, אני בצרה, אני רוצה לקנות לאשתי יהלום שעולה מיליון דולר. תעזרו לי". פה אני משתמש ביחס היפה שלהם כלפיי, כל הזמן לימדתי אותם איך להשפיע, ועכשיו אני משתמש במה שלימדתי ואומר, "כל אחד יביא לי כמה דולרים, כדי שיהיה לי מיליון דולר לקנות יהלום לגברתי".
אורן: זה סוג של שחיתות.
בדיוק.
ניצה: זה ניצול.
זה ניצול של התורה, של הקודש. זה ניצול של אהבת הזולת. זו בעצם עבודת מצרים עלינו, על היהודים, שרוצים להמשיך ל"ואהבת לרעך כמוך" ולא מסוגלים. כי כל מה שעשו, פרעה מצץ.
אורן: אז כשאתה אומר "מצרים" אתה מתכוון לכוחות נפש שמתעוררים בינינו, פה בתוך ישראל.
ודאי. לא צריך לנסוע למצרים כדי להיות במצרים, זה עכשיו בינינו, במאה עשרים ואחת. אנחנו כאן, בלי לצאת מהחדר הזה, עוברים את כל התורה כולה בינינו.
אורן: התחלנו מחלום בן שלוש מילים, "ואהבת לרעך כמוך", זה הקוד החברתי החדש לישראל 2013 והלאה. ופתאום בתוכו נפתחו לי עכשיו רבדים ודיוקים של טוהר.
טוהר פנימי בין בני אדם. כאילו עשית חתך על כל אדם ואדם, פתחת אותם, ועכשיו חשוב לך מה היחסים בין כולם.
אורן: לא רק מה היחסים, אלא עד כמה זה נקי. כי פתאום זה מתלכלך שוב, ואז צריך עוד יותר לנקות.
זה ודאי, בכל רגע זה מתחדש, הרצון לקבל גדל וגובר ופותח עצמו באגו יותר ויותר.
אורן: כשאתה אומר "רצון לקבל", מה לקבל?
תענוג על חשבון הזולת.
ניצה: בוא נסתכל רגע על היהדות.
כל היהדות היא העתקה מהתהליך הפנימי שאנחנו עוברים בלקיים "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כלל. כלל זה נקרא שבכל רגע ורגע, לא חשוב מה קורה בינינו, בכל אחד ואחד, אנחנו מקיימים את הכלל. התורה מספרת לנו איך על פני כל אגו ואגו, כל הזמן תקיים את הכלל, תעלה ותרד לפי האגו שלך, אבל כל הזמן תימצא מעל כל הרצונות שלך בקיום קשר עם כולם. השפעה טהורה.
מתחילת המילה "בראשית" ועד המילה האחרונה, "ישראל", בתורה, כל הסיפור הוא איך תקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך".
ניצה: היהדות היא השיטה לחיבור, למעשה זה העניין.
לחיבור בלבד.
ניצה: וכל התורה מתארת מה קורה, רק אחרי שמחליטים להתחבר.
אחרת אין תורה.
ניצה: היא נכנסת "לתוקף" רק אם מקיימים תנאי מקדים, שהוא הרצון האחד, להתחבר.
לכן אברהם נקרא "אב העם". כי ממנו מתחילה להיות היהדות. הוא אמר "ואהבת לרעך כמוך", בזה הוא התחיל את כל ההתפתחות הקבוצתית, כעם, כלפי "ואהבת לרעך כמוך", כלפי ההשפעה, כלפי הבורא. מה היה לפניו? לפניו, מאדם ועד אברהם עשרים דורות, רק אנשים בודדים עסקו בזה. עוד לא הייתה תורה. תורה היא הקשר בין בני אדם, ואהבת לרעך כמוך. קודם זה היה פשוט בצורה ישירה, כלפי הבורא, מאדם ועד אברהם. אבל זה לא חשוב לנו, הצעדים הקודמים האלה לא קיימים בנו.
אורן: מתחילת השיחה ועד עכשיו היו לנו שלוש מילים, "ואהבת לרעך כמוך".
לאורך כל השיחה הם רק קיבלו קצת נפח.
אורן: לא רק נפח, הם קיבלו דרישה, לדייק ולטהר יותר ויותר את הלב, שבאמת יהיה מכוון כמו וקטור, באהבה לזולת.
אלא מה חשבת? אתה אמרת קודם להעביר את "ואהבת לרעך כמוך", מסיטיקרים על האוטו, לפנימיות הלב. אז נגענו בזה קצת.
אורן: אם באמת, לא כאילו, נאמץ את הסיפור הזה כאן בישראל?
נניח נלחץ על הכפתור ומרגע זה ואילך כולם נמצאים באהבת אחים.
ניצה: זה כבר סוף התהליך, איך נגיע למצב שכולנו נרצה להתחבר?
צריך לעשות את מה שעשה אברהם. הוא קודם כל פרסם את הידיעה.
אורן: אתה פה הנציג שלו, אמרת קודם שלאברהם היה אוהל ושם דיברו על אהבה.
כל התלמידים שלי צריכים לפזר את הידיעה הזאת לכל העם. בשביל זה אני מלמד אותם.
אורן: תן טעימה לאילו חיים זה יביא אותנו? אני מכבד את התורה, את "ואהבת לרעך כמוך" אבל מה זה נותן לי?
אני לא דורש ממך לכבד, זה עניינך. אני גם לא יודע מה זו המילה לכבד. "ואהבת לרעך כמוך" זה נקרא שכל הרצונות, כל המחשבות שלי, הם תמיד לא בי אלא בזולת. בכך אני מחליף את תפיסת המציאות. אני פתאום מתחיל לשפוך את עצמי מחוצה לי. אני כביכול נמצא לא בי אלא מחוצה לי, בכולם. אני פושט את עצמי, כאילו "שופך" את עצמי על כולם, על כל האנושות, על כל הטבע. על כולם. שם נמצאים המוח והלב שלי. "האני" כביכול לא קיים, אלא רק כדי שאעשה את הפעולה הזאת בלבד. נשארה במקומי נקודה שעשתה את הפעולה. יצאתי מעצמי לגמרי.
אורן: כשאנחנו מדברים על חברה חדשה, אתה מדבר על חברה שבה כל אדם יעשה תהליך כזה ביחס לאחרים?
כן.
אורן: נניח שקורה מה שתיארת, איזו חברה השגנו, מה הרווחנו מכל הסיפור?
זה נקרא חברה שחיה לפי חוק הערבות. חברה שחיה "כאיש אחד בלב אחד".
אורן: רגשית, מה זה נותן לאדם?
הוא מרגיש את כולם כאחד, שכל המציאות היא אחת. הוא מרגיש את עצמו במציאות אחרת. לא כמו שהרגיש קודם, שיש "הוא" ויש "המציאות", אלא רק "המציאות". ואז את המציאות הזאת הוא מרגיש כבורא, ככוח עליון, שנמצא בו. הוא מרגיש בזה נצחיות, שלמות, עולם אחר, עולם הבא. לזה אנחנו צריכים להגיע.
אורן: לא בדיוק הבנתי.
זה עניין רגשי, אם אתה לא מרגיש, אי אפשר להעביר לך אותו. זה מה שאפשר להגיד בכמה מילים בצורה סכמתית. רוצים או לא רוצים, הטבע יחייב אותנו להגיע לזה. א-להים שהוא בגימטרייה הטבע, יחייב אותנו על ידי מכות, אבל נצטרך להגיע לאהבת הזולת. או שנלך לפי תורת אברהם, שאנחנו היהודים חייבים לחזור לזה וגם להסביר ולספק את זה לכל אומות העולם. ועלינו גם להיות דוגמה ממשית, אנחנו צריכים להיות מקום, מקור, ארץ ישראל, שיתקשרו אלינו, שיגיעו אלינו, שיהיו מקושרים, שירגישו שמכאן יוצא האור, "דבר ה' מירושלים". זה חייב להיות כך.
היהדות הזאת, האמיתית, שיש לה פנימיות, חייבת לתת ממש אור לכל העולם. ועל כל המנהגים, עוד נדבר בעתיד, עד כמה הם צריכים להתקיים, אבל בכל זאת, הם צריכים להתקיים רק אצל היהודים, רק אצל אלה שנמצאים בזה. מי שלא, לא. זה דבר חיצוני.
אורן: מה ההבדל בין חברה ישראלית שאין בה "ואהבת לרעך כמוך", לבין חברה ישראלית בעתיד שתיכנס לתהליך כזה ותהיה שם, מה יהיה ההבדל בהרגשה שלנו?
בהרגשה אני לא יודע. מה זה בהרגשה? בעיניי זו לא חברה ישראלית. בעיניי מי שלא משתוקק ל"ואהבת לרעך כמוך" לא נקרא יהודי, הוא לא נקרא ישראל, הוא לא לזה. כי לפי העיקרון הזה אנחנו נבדלים מכל "הבבלים", זאת אומרת מכל אומות העולם. אם לא אז אתה כמוהם. יש לך בפנים איזה גרעין, שפעם היית בזה ואתה חייב להתעורר, אבל לעת עתה אתה כמוהם.
אתה אפילו לא נקרא ישראל שבגלות, כי ישראל שבגלות הוא מי שמרגיש שהוא בגלות, שרוצה לקיים "ואהבת לרעך כמוך" ולא יכול. אומות העולם מחזיקות אותו ולא נותנים לו להיות ישראל.
אורן: אני לא תופס למה "ישראל" כל כך רוצה לקיים את "ואהבת לרעך כמוך"?
כי הוא התחיל להבין שזה דבר מיוחד, גבוה, למעלה מהבהמיות הזאת של העולם הזה. הוא משתוקק להיות "אדם", הדומה לבורא. משתוקק להבין בשביל מה הוא חי, מה הטעם בחיים. כדי לא להישאר בצורה הבהמית.
אורן: הזמן שלנו נגמר והשארת אותנו סקרנים להמשך.
נתנו לנו בחסד גדול לראות שאנחנו לא נצחיים, שאנחנו מתים. אחרת, היה לנו עוד יותר קשה להגיע לקיום הכלל הזה.
אורן: תודה רבה לך, הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, להתראות.