אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן בסדרת השיחות הלימודיות "חיים חדשים", עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו משתדלים ללמוד כאן מהרב לייטמן איך אפשר לחיות חיים חדשים, חיים יותר טובים שבהם כל אחד מאיתנו יקום בבקר עם אור גדול בעיניים, עם שמחת חיים, ירגיש טוב, ירגיש חם, מקושר, מחובר, ירגיש שהוא שמח על כך שהוא חי, במקום להיות עצוב על כך. תצטרפו אלינו, אני מבטיח לכם שיהיה הרבה מה ללמוד.
ניצה, בואי תכניסי אותנו לדיון שלנו בהרחבה.
ניצה: אנחנו מדברים על הנושא הכללי של התרבות היהודית, של החברה הישראלית. כשאנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו רואים שבתרבות היהודית הרבה מאוד הוקדש לתיאור מערכות היחסים, מערכות הקשר בין האדם לחברו, בין האנשים. כשאני מסתכלת היום על החברה שלנו, על איך שהיא נראית היום, אני רואה שרוב החוקים האלה לא רק שהם לא מתקיימים, אלא לפעמים הם מתקיימים בהיפוך מוחלט. למשל, כשאני מדפדפת באינטרנט ועוברת על מדורי החדשות, אני מגלה שהמדור האחרון הוא המדור הכי מעניין, דרך אגב זה מדור הרכילות.
מי לא רוצה לדעת?
ניצה: נכון, הוא הכי מעניין. אנחנו רואים שגם בתכניות הטלוויזיה והתקשורת, בעצם הדברים שמכונים "צהובים", הם הכי מעניינים, הכי מרגשים, בדרך כלל האוזניים שלנו מיד נעמדות, אנחנו מיד קשובים. כשאני מסתכלת על התרבות שלנו, חוזרת אחורה וקוראת את הדברים, אני אומרת לעצמי, שיש שם דברים שונים שנראים מצד אחד כאילו הם מאוד עתיקים ומיושנים, אבל מצד שני אני מרגישה שיש מאחוריהם חכמה, של חוקיות ועקרונות שאולי אם נקיים אותם, אז החברה שלנו תיראה אחרת. אותה חברה שדיברת עליה כמשפחה אחת, כמערכת קשר נעימה בין אנשים. כי אנחנו תלויים וקשורים אחד בשני, אבל נוהגים אחרת.
הייתי מאוד רוצה שנתחיל לשוחח היום על מערכות הקשר, על היחסים בינינו, בין בני אדם, בין האדם לזולת. מאיפה נתחיל?
אני חושב שאולי נתחיל קודם כל מזה שאנחנו חיים, אנחנו נמצאים בטבע, אנחנו מגלים את מה שגילו כבר אבות אבותינו, אנחנו נמצאים בטבע הגדול, העגול, הגלובלי. שבו הכל קשור, הכל נמצא בהרמוניה, לחיות זה יותר ברור בצורה אינסטינקטיבית מאשר לנו. כמה שאנחנו מתרחקים מהטבע ובונים לעצמנו מעין עטיפה מלאכותית, אז אולי אנחנו שוכחים על כך. אבל באמת אנחנו מגלים זאת שוב ושוב, במיוחד בזמן האחרון, עד כמה אנחנו חיים בתוך משהו שהוא המציאות כולה, מערכת גדולה, שדומם, צומח, חי והציביליזציה שלנו, של בני האדם, כולנו קשורים יחד ותלויים זה בזה. ואם פריט קטן כלשהו מהחומר, אלמנט כימי מסוים, או ממשהו נוסף ייעלם, אז הכל ייעלם. פשוט כך, הגוף שלנו קיים וכולל בתוכו את כל החלקים שיש בכל היקום.
זאת אומרת, יש כאן מערכת שכל החלקים שלה קשורים בצורה בלתי פוסקת, אינטגרלית, תלותית, בקיצור הכל יחד. ואת היחד הזה אנחנו לא משיגים, לא מגיעים אליו, באגו שלנו יש כל הזמן נטייה לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב במערכת, ואז אנחנו כאילו מפרים את החוקים שלה, ועל ידי כך אנחנו מזמינים עלינו תגובה לא נעימה, לא טובה, ואולי אפילו גורלית.
בזמן האחרון אנחנו יותר ויותר נאלצים לראות מה עשינו, מה גרמנו לאותה מערכת, באילו חוקים פגענו, באילו יחסים, בין כל הלחצים, בין החום והקור, חילופי החומרים, באוקיינוסים, עשינו משהו, עדיין אנחנו לא יודעים מה בדיוק, אבל לפי התגובה אנחנו רואים שמשהו לא בסדר. כל זה רק מלמד אותנו שהכל קשור ותפור ביחד, אנחנו לא יכולים לראות את עצמנו כאילו הכל ניתן לנו לשליטה, לעשות מה שבא לנו, כמו שמלמדים אותנו במיוחד במאתיים שנים האחרונות, ואנחנו נמצאים ממש כמזיקים לעצמנו, לדורי דורות, ומי יודע מה אנחנו משאירים אחרינו.
אז הסיכום הראשון, הוא פשוט, אנחנו חיים במערכת אינטגרלית. זאת אומרת, כללית, קשורה יחד, שנקראת גם מערכת אנלוגית, היא מגיבה מיד ורק אנחנו מרגישים את התגובה שלה יותר לאט. היא מגיבה מיד, אבל עד שזה מגיע אלינו, עד שאנחנו מעכלים, עד שאנחנו מרגישים, לוקח זמן. זאת מערכת מאוד רגישה, היום כל המדענים, החוקרים, וכל בר הדעת מסכימים עם זה, זה דבר אחד.
דבר שני, כשאנחנו חוקרים את הטבע שלנו, אנחנו יודעים, ורואים שמעל הדומם, צומח וחי, מה שיש באדם מעל דרגת החי, זה האגו שלו שכל הזמן גדל ומתפתח, ומדור לדור מנסה לממש את עצמו, והמימוש שלו הוא לא לטובת הטבע הסובב, הסביבה, וגם לא לטובת האדם עצמו ולטובת האנושות, וכך זה חוזר אליו.
אנחנו לא בדיוק יודעים איך להשתמש באגו שלנו. אנחנו יוצאים למלחמות, אנחנו נהנים מזה שאנחנו דורסים את השני. אנחנו סוחטים את עצמנו כדי להצליח במשהו, שבכלל לא חשוב, אם נסתכל עליו בצורה הגיונית, אלא אני בכל זאת רוצה להיות יותר ממנו או להוכיח לאחרים משהו, ובזה אני הורג את עצמי והורס את החיים שלי.
זאת אומרת, האגו הזה הוא כוח בלתי נשלט בנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות. כבר מדורי דורות כתבו פילוסופים ומדענים על כל התופעות האלה, ובכל זאת עד היום אנחנו לא יודעים איך אנחנו יכולים לנהל אותו. אני ממש לא יודע איפה המושכות האלה, זה הכוח הכי גדול שלי, אבל הכוח הזה יותר חזק ממני, הוא מעלי, הוא שולט עלי ולא אני שולט עליו.
היום יש קורסים ושיטות שונות, אבל כמה שאני לומד אני לא מסוגל לשלוט על האגו שלי. ועד היום כל מה שאנחנו עושים, זה להרוס בצורה שיטתית את החיים הפרטיים שלנו, אנחנו מחנכים את הילדים שלנו בעקבות זה בצורה לא נכונה. החיים שלנו במשפחה, בעבודה, בחברה, מה שאנחנו אוכלים, מה שאנחנו נושמים, הכל, ממש הכל מקולקל ואנחנו סובלים, אנחנו עובדים חמש עשרה שעות ביממה, אוכלים אוכל סינטטי, בטעם פלסטיק, הכל מלאכותי, מזוהם, וכל זה מפני שהאגו שלי לוחץ עליי שאני אעשה עוד ועוד. מה לעשות ? לא יודע, חוץ מעושר אני עושה כל דבר הפוך, זאת הבעיה שלנו.
אם אנחנו עכשיו קושרים את שני דברים האלה יחד, את האגו שלי ואת הטבע הגלובלי אינטגרלי, אז אני רואה ששני הדברים האלה בעצם הפוכים זה מזה. שבסך הכל הדומם, צומח וחי נמצאים בהרמוניה, בהדדיות, בהשתוות עם הסביבה, עם הטבע. והאגו שלי הוא זה שמוציא אותי מהטבע ושם אותי כאילו מעל הטבע, אבל הוא גם שם את עצמו מעלי ואז הוא השולט. הוא מכתיב לי איך אני יכול להרוס את עצמי ולהרוס את הטבע.
זאת אומרת, שבעצם האויב היחיד שלי, הוא האגו שלי. ועל זה כבר דנו חכמים, מכל העמים לא רק שלנו, מדורי דורות. כמו שאנחנו יודעים, בפעם הראשונה האגו הזה התגלה בבבל, כמגדל בבל, הם רצו להגיע עד השמיים, לא פחות מזה, ולשלוט על כל מה שלא יהיה. ואז קמה קבוצה בראשותו של אברהם שאמרה, "לא, אנחנו לא צריכים לעשות כך, אנחנו צריכים להילחם נגד האגו. יש שיטה שבעזרתה אנחנו יכולים לרסן אותו, ועל ידי כך להגיע דווקא לאיזון עם הטבע".
זאת אומרת, שהדומם, צומח, חי, הם בסדר, והחלק המדבר, האגו שלנו הוא ה"מדבר" שבנו, האדם המקולקל, האדם השבור, ואנחנו צריכים לתקן אותו. יש שיטה שבה אנחנו יכולים לתקן אותו, על ידי מה? על ידי החיבור בינינו, לפי חוקים מיוחדים. על ידי זה שאנחנו נחזק זה את זה, נחזיק זה את זה, ונגיע לאיזון עם הטבע, ואת זה אנחנו נשיג בתנאי שנשיג את היחס של "ואהבת לרעך כמוך" בינינו.
ניצה: על זה בדיוק רצינו לשוחח.
מאז ועד היום בעצם קיימת אותה מטרה, ויכול להיות שגם אותה השיטה, ואותה הבעיה. היום זה במיוחד בוער, כי העולם נכנס כבר למשבר כללי, אלה לא מלחמות ואיומים פה ושם, מגיפות פה ושם או עידן קרח קטן, היום הכל מצטבר יחד, גם עידן הקרח, גם הבלבול בין הקוטב הצפוני לדרומי, ובכלל כל מה שקורה באקולוגיה, בחברה אנושית, בפיננסים, בכלכלה והמשבר החברתי.
בקיצור, אנחנו רואים היום שלכל מקום שהבאנו את עצמנו, הגענו למבוי סתום, אין יותר לאן ללכת, משבר במדע, משבר בחינוך, משבר במשפחה, משבר בעתיד. היום אף אחד לא קם ואומר, "אני יודע מה לעשות עם העתיד". אפילו אחד לא קם, כי עד כדי כך ברור לכולם שעם כל מה שיש לנו, אנחנו לא יודעים לאן ואיך להתקדם.
אז אנחנו ממשיכים כך בצורה פסיבית, עם מה שיש, אנחנו כבר לא לוחצים על דוושת ההתקדמות, מה שיהיה יהיה, אנחנו כבר לא יודעים. הרמנו ידיים לגבי התגברות על הטבע שלנו, ואיך לרסן אותו. הרמנו ידיים לגבי איך להתקשר זה עם זה, כל אחד בדירה שלו, מול המסך שלו, עם הפלאפון שלו, ואנחנו אומרים "תנו לכל אחד ואחד את הפינה שלו, ומה שיהיה יהיה".
אין לאף אחד, שיטת תיקון למצב הנוכחי, וראיית נכונה של העתיד, וזו הצורה שבה אנחנו חיים. מצד אחד זה מאוד מצער ומצד השני דווקא לא. כי נראה לי שזה הזמן והמקום שממנו והלאה דווקא אנחנו יכולים לצאת ולהתפתח בצורה הנכונה. כי לפחות היום לא מפריעים, כי אין היום כאלה שצועקים כמו בעבר, שהם יודעים מה לעשות.
אבל חשוב לנו לדעת כלל אחד, כל ההתקדמות יכולה להיות רק אם אנחנו מתקדמים לאיזון עם הטבע, בחברה האנושית אותו איזון מבואר ומבורר כ"ואהבת לרעך כמוך".
ניצה: כששוחחת איתנו בשיחות הקודמות על החזון של משפחה אחת, כשציירת לנו אותו, אמרת שיש שני שלבים בדרך ל"ואהבת לרעך כמוך" חילקת זאת בצורה גדולה ואמרת שהשלב ראשון הוא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". למה אנחנו צריכים ללמוד קודם מה לא לעשות או איך לא להזיק, לפני שאנחנו לומדים איך לאהוב, למה זה התנאי הראשון?
מפני שהטבע שלי הוא ליהנות, לאהוב את עצמי, האהבה העצמית או האגו, דורשים ממני להיות לא רק מלא, שלם בעצמי, שיהיה לי טוב ונוח, שאני ארגיש נעים, אלא אני בודק את המילוי שלי. עד כמה טוב לי, לעומת הזולת ועד כמה שלזולת יותר רע, אני מרגיש את עצמי יותר טוב, כי אני בודק את עצמי בצורה טבעית לעומתו.
בכל זאת לי יותר טוב, אצלי יותר טוב, אני בכל זאת יותר מוצלח, אני יותר חזק, יש לי בית יותר יפה, אוטו יותר יפה, דשא יותר ירוק, ילדים יותר חכמים ובריאים וכולי. אני כל הזמן בודק, אפילו בתת הכרה. אפילו אם אני לא יודע ולא מודע לכך, אני בכל זאת כל הזמן בודק איך וכמה אני לעומת האחרים. ואם אני רואה שיש בשני משהו יותר ממני, מיד אני צריך לעשות את ההשלמה, אבל אצלי בזה יותר טוב, אחרת אני לא מרגיש שכדאי לי לחיות, עד כדי כך האגו שלי דורש ממני הצדקה לקיום.
ולכן כל פעם שאני רואה צבעים, שומע צלילים, נושם, לא חשוב מה, אני כל הזמן עושה בדיקות עד כמה אני קיים, אחרת אין לי הרגשה של קיום, וזה אך ורק כלפי הזולת, וכך זה אצל כולם. פעם שאלו אותי מה ההסבר לכך, שיש אנשים שכל כך דואגים לזולת, שהולכים לבתי חולים ועוזרים לאנשים אחרים, זה כדי להרגיש שהם בעצמם יותר בריאים, האגו שלנו עושה את זה.
זאת אומרת, אנחנו אפילו לא מודעים עד כמה שאנחנו כל הזמן נמצאים בדחף לזה. בגלל זה אנחנו יולדים ילדים, אנחנו מטפלים בהם, הם הקטנים, ואנחנו הגדולים. האגו שלנו מאוד ערמומי ומאוד מאוד עמוק, אנחנו לא משיגים בדיוק את כל הנטיות שלו ואת כל המוטיבציות שלו, זאת פסיכולוגיה מאוד עמוקה שאולי נדבר עליה אחר כך.
זה לא רק מפני שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, אלא אנחנו בודקים את עצמנו כלפי הזולת, עד כמה שרע לו. אז על ידי התיקון הראשון של האגו, אל תעשה רע לאחרים, אני כבר מתקן אותו לפחות להיות ניטראלי, להסכים עם האחר כמו שהוא. זאת אומרת, אני כבר לא כמו נחש שרוצה כל הזמן להזיק לזולת, אני כבר שם את עצמי בצורת חפץ חסד.
חפץ חסד הוא לא לאחרים, הוא לא טוב ולא רע, אלא פשוט, אני מתחיל להרגיש את עצמי כיחיד שקיים בעולם, אני לא בודק את עצמי עם אף אחד. חפץ חסד זה שטוב לי במה שאני. אני לא בודק את עצמי כלפי האחרים, אם יש לי פחות או יותר מהם.
כשאני מתחיל לעבוד על התנאי הזה, שאני לא בודק את עצמי כלפי האחרים, אני מתקדם למצב שאני מרגיש בודד, נבדל מאחרים, ללא שום בדיקה, ללא שום יחס. לכן אין לי יחס לא לרעה ולא לטובה כלפיהם, אני שלם בפני עצמי, זה התיקון הראשון שנקרא "חפץ חסד".
אפשר לשאול, במה אתה חפץ חסד? איזה חסד יש כאן? לפחות בזה שאני לא מזיק לזולת ואני עושה זאת על פני האגו הגדול שלי, היסודי. זאת אומרת, זאת כבר עבודה גדולה שהאדם צריך לעשות ולעלות את עצמו לדרגה הזאת. זאת כבר מדרגה מאוד גדולה, שבה האדם מתחיל לראות את העולם בצורה אחרת.
כי כמו שדיברנו קודם, האדם כל הזמן בודק את עצמו כלפי האחרים, על ידי צלילים, צבעים, ריחות, נגיעות, בכל דבר אני רואה אם הוא טוב לי, או רע לי, האם זה יותר, האם זה פחות, איך כולם נראים, איך כולם מתנהגים. היום אין לי את זה, וכשאני מתקן את עצמי לדרגת חפץ חסד, אני רואה את העולם בעיניים אחרות, בתדר אחר, אני רואה אותו בצורה אחרת.
נניח אני לא רואה אותך, אם את יפה או לא, פחות או יותר, הצבעים האלה נראים לי, או לא נראים לי, אני רואה אותך לגמרי ברזולוציה אחרת, בקנה מידה אחר, ולכן העולם נראה שונה מאוד. אבל צריך להבין שאם האנושות הייתה מגיעה לזה, היא הייתה מתנהלת עם כל מה שהיא בנתה לעצמה, בצורה שונה מאוד. כי כל מה שיש לנו היום, את כל מה שעשינו, היינו מנקים לגמרי, חוץ מזה שכל אחד חי עם מה שהוא צריך לחיות.
אני צריך קלוריות, אני צריך מיטה, אני צריך פינה לעצמי, אני צריך עוד משהו, דברים שונים כדי להתקיים, ויותר מזה לא, כי כל היתר זה רק על חשבון התחרות בינינו. לא הייתי חושב יותר על בגדים, אם יש לי חולצה, בסדר, שתהיה לי חולצה נוספת עד שאני אכבס את הראשונה וזהו.
זאת אומרת, לא היית לובשת על עצמך שום דבר, ואני לא הייתי בוחר משקפיים כאלה מיוחדות, זה היה משהו מאוד שונה מהיום. זה היה מונע מאיתנו את ההתקדמות התחרותית של כל הציוויליזציה שלנו, והיה משאיר אותנו לחיות בדרגת חי. אבל חי שלא אוכל זה את זה, שלא מזיק זה לזה, הינו מסדרים את החיים שלנו בצורה כזאת שלכל אחד טוב במה שיש לו.
אבל את כל היתר, את היצר הרע שלנו, את האגו שלנו, היינו כבר מושכים הלאה, לְמה? ל"ואהבת לרעך כמוך", לשלב השני. שבו שאני מסתכל על הזולת ולא מרגיש את עצמי באמצע, זה רק אמצע הדרך, חפץ חסד, אלא הייתי הולך הלאה, איך אני יכול להטיב לזולת. וכאן כבר אני מתחיל לחשוב, במה אני יכול לעשות לו טוב. אני לא יודע, לקנות לו חולצה? הוא לא זקוק לזה, אולי אני אקצור לו את הדשא, מה אני אעשה בשבילו?
זאת אומרת, היינו כבר בונים בינינו מערכת היחסים, כי בחפץ חסד כאילו אין מערכת יחסים, היא נמצאת במצב שנקרא קַטנות. זאת אומרת, וודאי שאנחנו מספקים זה לזה דברים הכרחיים לקיום, כי אנחנו חייבים להתקיים כמו בדרגת חי, שיהיה לנו בית, שתהיה לנו משפחה, ילדים, חינוך, תרבות, אבל בצורה מאוד בסיסית בלי להפריז.
וכאן, כשאנחנו הולכים קדימה לקראת השפעה לזולת, אנחנו כבר צריכים לראות במה אנחנו יכולים להשפיע זה לזה, אם כולם חפץ חסד, אם אף אחד לא צריך יותר, אז במה? ואז היינו מגלים שבינינו, ביחסים האלה בינינו, לך יש רצון אחר ממני, ולו יש רצון אחר משלך, וכן הלאה. ואז כשהרצונות שלנו היו מקשרים בינינו, היינו מרגישים איך אנחנו ביחס בינינו, מגיעים לאיזון עם הטבע הכללי.
היינו מגלים שלאף אחד אין חיסרון פרטי, אבל יש חיסרון משותף. איזה חיסרון משותף קיים? לבנות, להשלים בבנייה שלנו את כל אותה צורת הטבע, דומם צומח וחי, בדרגה שלנו, דרגת המדבר, בצורה מושלמת. היינו מתחילים להתייחס יפה, נכון, בצורה הרמונית ובאיזון לדרגות הדומם, הצומח, והחי, בכך שעכשיו אנחנו כולנו מחוברים יחד, כל האנושות. והיינו מגלים בתוך כל היחס היפה הזה עם כל המציאות בצורה המאוזנת, בהשלמה, שאנחנו שמשפיעים לכל המערכת הזאת של הטבע, והטבע חוזר אלינו, עובר דרכינו. היינו רואים שכל אחד ואחד הוא שקוף ודרכו עוברים כל כוחות הטבע, היינו מרגישים את הכוח הכללי ששורה בכל הטבע שנקרא הכוח העליון, א-לוהים, הטבע. היינו מגיעים לאיזון, להרמוניה השלמה.
זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות, על ידי ההשתתפות ברצונות. זה כבר השתתפות בתכונות של כולם, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". כדי להגיע לזה, גם להיות חפץ חסד וגם לאהוב, להיות האוהב, יש כאן פעולות יחידות, וגם אותן אנחנו יכולים לראות כנתונות לנו להפעלה.
איך, מה זה בדיוק לא לגעת בשני, לא לעשות לו רע, באיזו צורה? בקיצור, איפה הפסיכולוגיה הזאת, מה אני צריך לעשות עם עצמי. איפה אני בודק את עצמי כלפי זולת, איך הזולת כלפיי, איך אנחנו מזהים את הדברים האלה. איך אני נעזר כאן בחברה, איך אני מתייעץ ועם מי אני מתייעץ? אני צריך כאן מערכת הפעלה.
צריך לזה ממש בית ספר, אוניברסיטה , נניח שאני מוכן, אז מה הלאה?
ניצה: נכון, בדיוק על זה אנחנו רוצים להתמקד. יש עקרונות, ואנחנו רוצים לעבור ממש עיקרון עיקרון, ללמוד אותו, ולראות איך אנחנו לומדים לעבוד איתו, ובאמצעותו להתקשר נכון בינינו.
ואחד העקרונות הראשונים בקטגוריה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", הוא לא לרכל ולא לספר דברים על הזולת.
על לשון הרע כתובים המון דברים, יש כאן ספר מספיק עבה, שנקרא לשון הרע.
אורן: אני אקרא ממנו רק את שני משפטים העיקריים. "לשון הרע זה המספר בגנות חברו, אומר דברים רעים על חברו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נמצא מוציא שם רע על חברו. ומי שמקבל, מי ששומע את הלשון הרע, הוא אפילו יותר גרוע מזה שאומר את הלשון הרע".
שוב, בכל הבירורים שלנו, אנחנו צריכים לצאת מתוך הבנת המערכת הכללית. היא קיימת, לא חשוב אם אנחנו לא מרגישים אותה, את כל מערכת הטבע, ורק עכשיו אנחנו מגלים שאולי היא באמת גלובלית, והיא המערכת היחידה, אבל כך היא.
לכן אנחנו צריכים למדוד ולשקול את הנזק שאנחנו עושים, לא בזה שאני מספר לך או את מספרת לי על מישהו שלישי, נניח על אורן החבר שלנו, עד כמה שהוא כך וכך לפעמים, זה מה שנקרא "אבק לשון הרע", זה לא חשוב, אלא מה הנזק שאנחנו עושים אחד לשני, וזה באמת נכון שמי ששומע אצלו המצב יותר גרוע מאשר מי שאמר. כי מי שאמר כבר ידע את זה, זו דעתו, ואין כאן חידוש מצדו, אבל מצדו של השומע זאת בעיה. כי בכך הוא נעשה המקבל של הידיעה, ועכשיו מצדו כלפי כל המערכת הגדולה שבה אנחנו נמצאים, בכל הכדור הגדול שנקרא הטבע, בספירה הזאת, הוא מקלקל את היחסים שלו עם כולם, רק ממחשבה אחת רעה שהתעוררה בו עכשיו כלפי החבר.
כי כולנו קשורים באין סוף קשרים, ובמילה אחת ששמעתי רע על מישהו, אני מקלקל את אין סוף הקשרים שלי בכל הכיוונים, עם כל בני האדם. אנחנו יודעים היום מהמחקר שכל האנשים קשורים זה לזה דרך חמישה אנשים, או דרך עוד משהו, הרשת הזאת קיימת בינינו, ודרך אגב, זה לא חשוב אם זה נכון.
ניצה: גם אם זה נכון?
כן, כי אנחנו לא יכולים למדוד אם זה נכון או לא נכון. אני עכשיו מפעיל את הכוח הרע כלפי המערכת עצמה, היא בעצמה נמצאת בהרמוניה, ואני נמצא במערכת שאני בונה בפנים, בתוכה, כאילו יש כאן שתי ספירות, שני כדורים. כדור אחד גדול אידאלי, שלם, הכל קיים בו מתוקן, יפה ומושלם, וכדור שני שאני בונה ביחס הרע שלי לכולם, עם כל מה שאני אומר על האחרים, ואז הכדור השני מאוד שחור, מאוד מקולקל, מלא בקצרים, ואני רק מוסיף בו עוד ועוד דברים.
ניצה: זה כמו מערכת צל.
ולכן לשון הרע זאת לא רק לשון, זה לא רק דיבור אלא גם מחשבה, גם אם זה בכלל עולה אצלי במחשבה ואני עוצר אותה בדרך, כי המחשבות שלנו פועלות בעולם. אם אני כותב ולא מדבר, זה לא כך? אפילו אם כתבתי ולא שלחתי לאף אחד, אבל אני כבר קבעתי זאת בכתב, זה נקרא משהו שכבר מופיע בעולם, ועוד ועוד.
זאת אומרת, שאם כך אני צריך לתקן את עצמי לפני שהמחשבה הזאת תוכל בכלל לעלות בראשי. על זה אני צריך להצטער, "אוי, איך אני חושב על מישהו". כאן צריכה להיות נקודת הבירור והחזרה בתשובה, כאן אני צריך להצטער ולתקן.
ניצה: אז בוא נדבר ונפתח את המנגנון הזה כדי להבין אותו. אמרת שבעצם המחשבה שלי, נניח שדיברתי עם מישהו והוא סיפר לי משהו על גורם שלישי נניח על אורן, איך המחשבות שלנו משפיעות על המערכת?
כולנו נמצאים בה.
ניצה: מחוברים.
בטח, כולנו בתוך המערכת. זה כמו בגוף שלנו, יש לו מיליארדי קשרים, לכן כל תא יודע איך הוא קשור לכל יתר התאים, כל איבר יודע איך הוא קשור לכל האיברים. קיימות בו המון מערכות וכולן נמצאות באיזון, ובקשר הדדי זו עם זו, כך גם כולנו יחד כדמות אדם אחד, כאותו אורגניזם גדול שנקרא אנושות, וכולנו קשורים, רק עכשיו אנחנו מתחילים לגלות את זה, אבל כולנו קשורים. וכך זה גם עם המחשבות, הרצונות וכל הנטיות שלנו.
ניצה: עד היום בעצם חשבנו שרק אם אנחנו עושים פעולה מסוימת, אנחנו מזיקים למישהו.
לא, המחשבות הן העיקר.
ניצה: כשאתה אומר, שהמחשבות הן העיקר, זאת אומרת, אנחנו צריכים לתפוס את עצמנו כמה שיותר מוקדם איך שהמחשבה מתעוררת?
כן.
ניצה: איך עושים את זה? בוא נחשוב רגע. נניח פתאום עולה בי מחשבה ואני עכשיו הולכת עם הטבע שלי.
לא, אם זה כבר עולה במחשבה, זהו.
ניצה: זה כבר עלה .
אחר כך היא כבר מתחילה לפעול. אמנם זה יותר גרוע כשזה יוצא לפועל בדיבור ובכתיבה, אבל אנחנו צריכים לעשות פעולות כדי שזה לא יעלה לי במחשבה.
ניצה: אבל נראה לי שזה כבר שלב מתקדם. איך עושים את זה, מאיפה מתחילים? או שמתחילים בכלל בלמנוע את זה, נניח עלתה לי מחשבה, "אוי לא נעים".
ואז אני בולע אותה.
ניצה: אבל מה אני עושה עם זה? כי בשלב הראשון היום אני מיד משתפת והולכת הלאה. נניח עלתה בי מחשבה, אני חושבת על זה ואז אני מדברת. האם העובדה שעצרתי, זה אומר שכבר עשיתי איזו פעולה ?
כן ולא, תלוי מה הכוונה, בשביל מה עצרת. אולי את פוליטיקאית? את עסקת בפוליטיקה, אז מצד התפקיד הציבורי שלך היו לך המון מחשבות.
ניצה: שהייתי מעדיפה לא לספר אותן, לשמור אותן לעצמי.
נכון. אז מה? זה יותר טוב או יותר גרוע? לעת עתה אולי נראה לנו שזה יותר גרוע כי את לפחות לא מפרסמת, כמו שאורן קרא לנו, שהשומע מספר לשומע וכולי, זה נכון. אבל בעצם אם כך קורה, אז בכל זאת אם עלתה לך מחשבה כזאת, אז במשהו את מקולקלת.
ניצה: אבל אין לי שליטה על המחשבות שלי.
אז עכשיו צריך לראות, האם אנחנו יכולים לתקן את עצמנו כך שלא יעלו בנו מחשבות רעות. או שהן יעלו אבל הן לא יהיו מחשבות רעות אלא לצורך התיקון, נניח כמו מחשבות שיש לנו כלפי הילדים שלנו. זאת אומרת, באהבה, שאני אראה בך משהו אבל באור של אהבה כמו שאני רואה בילד הקטן שלי. אמנם אני רואה בו דברים שונים, חלקם אולי נכונים חלקם לא כל כך טובים, אבל אני מתייחס אליו באהבה והולך לתקן אותו לטובתו, אחרת לא. זאת אומרת, שקודם אני צריך להצטייד ביחס של אהבה לזולת. ואז כל המחשבות שיעלו בי עליו, אפילו מחשבות שבהן אני ממש עושה עליו ביקורת חזקה מאוד, יהיו רק לטובתו.
אורן: אמרת שיש פה שני כדורים, אחד בתוך השני.
אני אתן לך ציור אחר. אבל מאוד התחברתי לציור הזה ופתאום באה לי תמונה שאני מטייל על חוף הים, ואני מאוד אוהב את הים, ואני רואה זבל שאנשים השאירו על החוף.
החוף לכשעצמו הוא מושלם. הכל זורם בהרמוניה, הכל מחובר, פשוט מושלם, אין אף מילה אחרת להגיד. ואנחנו באים ומלכלכים ומזהמים. ניצה תיארה שהעניין הזה של רכילות ולשון הרע, זו תרבות שבתוכה אנחנו חיים. התרבות שלנו היום היא תרבות של רכילות ולשון הרע. זאת אומרת, הלכלוך שאנחנו מייצרים על חוף הים, הוא נעשה כל כך נורמאלי וסטנדרטי, באורח החיים שלנו המודרני של היום, שכאילו בתוך אותו חוף הים היפה והמושלם, פתחנו מזבלה ועברנו מרצוננו לחיות בתוכה, כשאנחנו מזינים אותה ומפריחים אותה כל הזמן. כולם מדברים על כולם רע, וזה כאילו הסטנדרט. למה אנחנו כל הזמן מרכלים ומדברים רע על אחרים? יוצא שאנחנו הרגלנו את עצמנו ליהנות מהמיץ של הזבל, כמו חתולים.
תולעים.
אורן: הייתה לנו אפשרות לחיות בגן עדן של חוף ים, אבל אנחנו פתחנו מזבלה ועברנו לגור בתוכה. ויש לנו בתוכה הרפתקאות וכל מיני דברים. מה הרציונל? אני לא מדבר על מישהו, כולנו כך, אולי לא כולם, אני כך. למה המיץ של הזבל כל כך מזין אותנו? למה כל כך כייף לנו ועסיסי לשמוע כך?
דוגמה זרה. אני מסתכל על אחרים איך הם עושים את זה, ואני חייב לעשות עוד יותר טוב מהם. אני צריך מיץ של מיץ מתוך הזבל.
אורן: לא הבנתי בדיוק.
יצר הרע שלנו מכניס אותנו עוד ועוד פנימה לתוך הזבל הזה. ספר ה"זוהר" נותן דוגמה מאוד יפה. כתוב שם, מלאך המוות בא לאדם עם חרב שעל קצהו נמצאת טיפת רעל, ואדם פותח פה ומקבל את הטיפה הזאת ומת. זה מלאך המוות, זה היצר הרע שלנו, זה האגו שלנו.
אורן: אני אמחיש, למה הכי עסיסי זה לראות משהו צהוב בטלוויזיה, באינטרנט? למה זה הכי נוגע בי רגשית?
זה ממלא את האגו שלי בצורה הפשוטה, הקרובה והמלאה ביותר. כי האגו שלנו נהנה מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות. בכל הדברים האלה, הוא נהנה אם הוא מרגיש שהוא מתמלא מיד. ומתמלא מיד מהרצונות הטבעיים שלו, האינסטינקטיביים.
אורן: איך זה קשור לרכילות ולשון הרע?
ברכילות ולשון הרע אני מיד רואה שאני שווה יותר מאחרים. מה יכול להיות יותר טוב? בין גברים זה לא כל כך ניכר, כי גברים בכלל לא אוהבים לדבר, אצלם האופי, הטבע, הוא אחר. אבל אצל נשים במיוחד, הן אוהבות להתפלפל, זה בטבע שלהן. אנחנו לא מדברים על להאשים זה את זה, אלא לפי הטבע. הגברים הם יותר בביצוע, הנשים יותר בדיבור. זה תלוי במבנה האסוציאטיבי של המוח שלנו, לא ניכנס לזה.
אבל יוצא שאני נהנה מזה, אני מיד מרגיש את עצמי יותר, ובמיוחד אצל נשים, כי אצלן יש עניין של רגשי נחיתות. בזה שאני מרכלת על מישהי, אני כבר יותר ממנה. זה מה שהיה חסר לה. לגברים זה לא עד כדי כך. שם זה בצורה פשוטה. כמה אני מאצ'ו לעומת מישהו. דברים פיסיים, דברים כאלה, אם יש אז יש, אם אין, אז אין. לעשות השלמה בין הגברים זה על ידי כסף, על ידי הישגים. ואצל נשים זה על ידי השפה. זה הנשק המיוחד שלהן. שפת אימא.
אורן: מה פירוש נשק?
נשק, אם גברים מתווכחים, מתחילים מיד מכות. מה עושות נשים? לפני שהן מגיעות למכות, קודם הלשון, מקללות זו את זו, מרכלות זו על זו. זה הנשק שלהן ולכן זה במיוחד אצל נשים.
אורן: אבל אתה לא יכול לומר שזה משהו נשי, זה היום הפך להיות תרבות.
נכון.
אורן: תרבות שמעצבת לנו את המחשבה. אתה פותח, אם זה תוכנית טלוויזיה, כל דבר. זה כאילו ביסוד ללעוג למישהו, לצחוק על מישהו, להסתלבט על מישהו, ליהנות מזה.
מה אתה רוצה מהאנשים הקטנים האלה?
אורן: אני לא רוצה כלום מהאנשים. אני אדם כזה קטן, אני לא מתייחס לאנשים קטנים. אני שואל אותך כאדם חכם שמבין את הדברים האלה.
אני לא יכול ליהנות מזה, כי אני מבין מאיפה זה בא.
אורן: אנחנו לא מדברים עליך, אנחנו מדברים על "אני אדם קטן".
זה חוסר חינוך. זו רמה כזאת, אם אתה מעלה את האדם לרמה יותר גבוהה, אז אתה רואה שהוא מיד מפסיק עם זה.
אורן: בוא נלך על רמה יותר גבוהה.
ניצה: הנושא הספציפי הזה, פתאום התחלתי להבין שרכילות, או לא לדבר לשון הרע על אחרים, זה משהו שאני זוכרת כילדה קטנה, שתמיד לימדו אותי. גם בבית ספר מלמדים שזה לא יפה, אבל אף אחד לא אמר לי שזה ממש מזיק. זאת אומרת, זה שזה לא יפה, לא מוסרי, בסדר, את זה הבנתי, אבל פתאום אני מבינה עכשיו, מתוך כל מה שאתה מתאר, איך הזבל נכנס לתוך המערכת, ולפי כל התמונה שהצטיירה, אני מבינה שלא מדובר רק במשהו שהוא לא יפה, אלא במשהו שהוא ממש גורם נזק רציני מאוד.
גורם נזק לכל המערכת. אנחנו סובלים בעקבות זה מהבריאות, וילדים סובלים, ובכל דבר. אז מה, זה יעצור את מישהו?
ניצה: זהו שלא, פתאום אני קולטת שהחיים שלנו באמת, בזבל, ואיך יוצאים משם?
כשאני מסתכל על טלוויזיה, או איך מדברים ברדיו או בעיתונות או על כל דבר, במיוחד במה שקורה באינטרנט, אז הרכילות הזאת, ובכלל כל מה שקורה שם, זה מאוד מזרז את ההתפתחות שלנו בהכרת הרע, לכן אני שמח. האנושות לא תגיע לתיקון אם היא לא תגיע למצב בלתי הפיך. אנשים לא יכולים לעצור. האגו שלנו, יצר הרע שלנו, חייב לפתוח את עצמו עד הסוף.
כוח הטבע מחייב להגיע למצב שהאנושות תראה, והאדם יראה, אני שולט עליך במאה אחוז ואני ממית אותך כמו עם אותה טיפת רעל בקצה החרב. ואם האדם, מאין ברירה, נדחק לפינה, אז הוא יוכל לשמוע שיש אפשרות, וחייבים לתקן את עצמנו. רק אז. ולכן כשאני מסתכל איך משתמשים באינטרנט, ובכלל בפלפונים, בכל הדברים, זה כל כך הגביר את קצב התפתחות לשון הרע, בהתפתחות הרעל הזה שנמצא במערכת שלנו, אני מאוד נהנה.
זה אומר שעוד מעט אנחנו, סוף סוף נגיע לסיום, למבוי סתום, ואז נחליט שחייבים להתחיל תיקונים. אין ברירה, בחוף הים הזה אי אפשר יותר לנשום, אין יותר מה לעשות, מתחילים לנקות. לפני זה, לא נגיע.
ניצה: אני מבינה שאני לומדת מהשוואה. תן לי השוואה לדוגמה, לפני מאה שנה, המצב של רכילות ולשון הרע, ואותו המצב היום, תמיד זה לא היה יפה ולא נעים, מה ההבדל עכשיו?
במימדים כאלה, סביב כל העולם? אני פותח אינטרנט, אני רואה מישהו עשה משהו, לזה ולזה, ובכל המדינות, מה זה? קודם כל, אנחנו אף פעם לא רואים דברי אמת, מה שמדובר ומסופר לנו זה הכול בגלל שכדאי למישהו להגיד, כדאי למישהו לפרסם. לפני שיהיה משהו טוב, יש עשרים פרסומות שאת חייבת לראות אותן, לשמוע או במשהו להתכלל מהן. הכול כל כך עמוס בשקר, בזבל מלכתחילה, שהאדם לא רואה שום דבר נקי, הוא לא מגיע לזה, הוא ניזון ממש מהקליפות ולא מעצם הפרי, אף פעם.
אורן: מצטייר לי, ציור כזה, ההבדל בין לפני מאה שנה או מאתיים שנה להיום זה שהעולם, המציאות, החיים, הפכו להיות יותר מקושרים. הכול קשור בכל, הכל תלוי בכל. הכל מיידי און ליין. אנחנו חיים און ליין ואנחנו חיים ברשת.
אם נחזור לדימוי הזה של הזבל, אז לפני מאה שנה, אם הייתי אומר משהו רע על מישהו, אז כאילו זרקתי עוד משהו בתוך פח הזבל בדירה שלי, אבל זה אצלי בדירה. או בבנין שבו אני גר. הייתי מדבר עם ניצה השכנה על השכן, משהו רע, זה כאילו נשאר בתחומי הבניין שלנו. היום בגלל שהכול און ליין והכול ברשת, כל אחד שזורק חתיכת זבל, הוא זורק אותה למקום הכללי. זאת אומרת, הרשת כאילו הפכה לרשת לאיסוף זבל, וכאילו אספו את כל הזבל מהפינה של כל אחד, כמו שזה היה לפני מאה שנה, וזורקים לי בבום. זה לא רק הזבל שמייצרים בבנין שלי, זה בכל העולם, זה כאילו מעצים את הזבל במערכת.
זה נקרא העולם האינטגראלי, העולם הגלובלי.
הקלקול הפוך ממה שצריך להיות. אותה הספרה הפנימית הופכת להיות שחורה והפוכה יותר ויותר מהספרה החיצונית. אז היא צריכה להגיע למצב שהיא כולה תהיה כזאת, שהרע יתגלה במאה אחוז, כמו בגלות מצרים אצל פרעה, עד שלא התגלה כל הזבל, כל הרע, כולל עשר מכות, לא ברחו מזה.
אורן: אנחנו לא חיות. הדבר שמבדיל אותנו, בני האדם, זה שאנחנו יצורים מדברים, אנחנו מדברים אחד עם השני.
בדיוק, זה לשון הרע, זה הדיבור.
אורן: אם אתה תבוא לחיים שלי ותהיה איתי יום אחד עם מצלמה ותבדוק את כל הדיבורים שדיברתי עם אנשים אחרים, ואחר כך תביא לי דו"ח. כמו חוקר שבא ומביא לי דו"ח, ואתה אומר לי "אתה רואה, הנה, זה כל מה שדיברת אתמול. עכשיו תשמע, לפי תיאורית חוף הים ופח הזבל שמתפוצץ ועולה על גדותיו וקובר אותנו בתוכו, 95% מהדיבורים שדיברת היו טעות. עשית טעות במערכת, עשית גול עצמי לעצמך". נניח שאני אעכל את כל מה שלימדת אותי ואני אראה את הדו"ח שלי.
אז מה יהיה לעשות אחרי זה?
אורן: על מה אני אדבר מחר? מה אני אהיה אילם?
כן. "הבולם את עצמו בעת מריבה".
אורן: אז אתה אומר, שבעולם מקושר אנשים לא ידברו?
הם ידברו דברים שצריכים לקשר, שצריכים באמת להעלות את האדם. אתה מדבר לילד שלך לשון הרע? עם מי שאתה אוהב, אתה מדבר עליו לשון הרע?
ניצה: משתדלים שלא.
איך יכול להיות? לפעמים יש אנשים כאלה.
אורן: אתה מתכוון שאני לא מדבר לשון הרע על מישהו שאני אוהב? אני בהחלט משתף אנשים קרובים לי בדברים רעים שאני חושב על אחרים, זה כן.
על אדם שאתה אוהב, אתה לא מדבר רע.
אורן: על הילדים שלי אני אף פעם לא אדבר רע. זה דוגמה מוחשית בשבילי.
תשאל אותי, אני אגיד לך מה אני חושב על הילדים שלך.
אורן: הכוונה למישהו אחר?
כן. אתה מבין? זאת אומרת, יש כאן שקר, יש כאן שוחד, שהאהבה מביאה עיוורון. גם לרע וגם לטוב, אז איך אנחנו מגיעים למצב של מערכת קשר נכונה?
אורן: על מה מדברים במערכת קשר נכונה?
קודם כל איך מגיעים לזה.
אורן: איך, אולי זו טכנולוגיה, אני פחות רוצה להתעניין בטכנולוגיה ובתהליך, נשים אותו רגע בצד. תקפיץ אותי לרגע, כל כך היינו במיץ של הזבל, בוא נלך למשהו טוב. תתאר לי, נניח ששלושתנו זה כל האנשים בישראל, לצורך העניין מדברים על החברה הישראלית. אחרי שהבנו את כל מה שלימדת אותנו היום, על מה אנחנו מדברים? אם בדו"ח שלי יצא 95% דברים שלא כדאי לדבר, אז על מה נדבר מחר?
פשוט מאוד. קודם כל אתה מדבר רק על אהבה. יש לך מה להגיד תגיד, אין לך מה להגיד לא צריך להגיד שום דבר. העולם יפה, נקי, שקט, הרבה יותר מהיום. אם אנשים נמצאים בדרגת "חפץ חסד" הם כבר לא מדברים, אף אחד לא צריך יותר שום דבר מהשני. מה שאני צריך אני מקבל, אין לי ביקורת על אף אחד, אלא ההיפך, אולי מישהו צריך ממני משהו.
אנחנו מתחילים לספק לאנשים אחרים על ידי היחס שלנו, מילוי כזה, שיש לו ביטחון מלא, שלם. אדם, אם אחרים חושבים עליו, הוא לא חושב על עצמו, הם מנטרלים לו את הדאגה העצמית.
אורן: מה חושבים עליו?
חושבים עליו שיהיה לו טוב. אני רוצה שיהיה לו טוב. ואז על ידי כך אני מנטרל את האגו שלו בכלל, את הרצון שלו לחשוב על עצמו, הוא אוטומטית הופך להיות כמו תינוק על הידיים של אימא, ולא זקוק לכלום. אימא דואגת לו והוא לא חושב על עצמו.
אורן: ואז הוא מדבר על אהבה עם אנשים אחרים?
אין לו על מה לדבר יותר.
אורן: אבל מה זה לדבר על אהבה?
אהבה, זה נקרא על הקשר בינינו. אנחנו דואגים רק להעמיק את הקשר בינינו מלב אל לב, ממחשבות למחשבות. זאת אומרת, להגיע לאותה הספרה החיצונית הגדולה, היפה. הטבע הטבעי, הגדול, המתוקן, השלם ולהתכלל בו. על זה אנחנו מדברים. על עצמנו אין לנו מה לדבר, כי אם כולם דואגים לכולם, לאף אחד אין דאגה על עצמו.
אז על מה יש לי עוד לדאוג? לאף אחד, אלא איך כולנו יחד, בקשר בינינו, מגיעים לרשת היפה הזאת, המושלמת, ובה חיים בהרמוניה עליונה. על זה מדברים. ומזה נהנים, יש בזה התפתחות אינסופית. אל תחשוב שזה מוגבל, כי היום אתה נמצא בתוך הזבל הזה. אתה מתחיל ליהנות מהשלמות, מהקשר שקיים, מההרמוניה הזאת, אתה נכנס לא-לוהות. "א-להים" בגימטריה "הטבע", ושם אתה כבר מרגיש את כולם.
אתה לא חי את החיים הפרטיים שלך, אתה מרגיש את כל המערכת, את כל מיליארדי האנשים, את כל היקום, את כל העולמות, את זה אתה קונה, זה הופך להיות החיים שלך. זה אתה.
אורן: כשאתה אומר שכולנו צריכים להפוך להיות כמו משפחה אחת, זה בעצם שיא ההתפתחות כמשפחה אחת?
כן. ולזה נצטרך להגיע. המשבר הנוכחי, מכאן והלאה אנחנו הולכים רק לקראת זה.
אורן: הזמן שלנו נגמר. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז.
אני מקווה שלמדנו ונצליח להפנים משהו, ושנהפוך את החיים שלנו מחוץ לפח הזבל בחוף הים היפה, עם הגלים והציפורים, ונחיה טוב ביחד כמו משפחה אחת. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, חיים חדשים.