אורן: שלום לכם ותודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז
שלום לכולם.
אורן: ואנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל בצורה חדשה, טובה יותר, בדרך שתביא לחיים של כל אחד מאיתנו אור גדול, שמחה, בטחון, חום, ותהפוך את החיים של כולנו כאן להיות כמו משפחה אחת. זה החזון הגדול שלנו לחיים חדשים בחברה הישראלית ובעולם בכלל. וכאן אנחנו מנסים, בכל אחד מהדיונים, להתמקד בהיבט מסוים מתוך החיים שלנו כחברה ישראלית ודרכו להבין קצת יותר, להרגיש קצת יותר, לָמה חשוב שנהייה כמו משפחה אחת, מה זה בכלל להיות כמו משפחה אחת?
והיום אנחנו רוצים להתמקד במרכיב היסודי ביותר בתרבות היהודית, וזה טקס ברית המילה.
ניצה: טקס ברית המילה הוא אחד הטקסים החזקים ביותר שהעם היהודי שמר עליו במשך כל הדורות. היו תקופות שיהודים אפילו סיכנו את חייהם ומתו על קידוש ה', רק כדי לקיים את המצווה הזו של טקס ברית המילה. וגם היום, כשאנחנו מסתכלים על סטטיסטיקות וסקרים, אנחנו רואים ש-97% מהגברים היהודיים בישראל הם נימולים. זה נתון די מפתיע אם אנחנו מסתכלים על כך מהצד, ולכאורה, אפשר לתהות מה פשר הטקס הזה. איך במין הקפדה ואדיקות אנחנו שומרים על הטקס הזה, שמחבר ומאחד אותנו ומייחד אותנו כעם.
אז היום היינו רוצים להבין את המהות של הטקס הזה, להבין מה המשמעות שלו לפי התפיסה שלך.
אני חושב שיש בעולם שלנו כמה דברים שלא נהוגים ולא מלווים אותנו מתוך כך שהם מושרשים בטבע בצורה גשמית, חומרית, כמו אוכל, מין, משפחה, אלא שהם מושרשים בתוכנית הטבע בצורה יותר פנימית, רוחנית, כך מושרשת ברית המילה. הדבר הזה הוא לא מנהג, אלא מין קשר פנימי של האדם אל התיקון שלו, ליכולת שלו להיות לפחות במשהו מוכן להתקשר עם האחרים. אנחנו עושים את זה על ידי אבא ואמא, גם בוכים וגם שמחים, הטקס הזה מעביר איזו צמרמורת יחד עם השמחה, אבל הוא טקס של כניסה להיות חלק מהעם. ולכן נכון שהוא מלווה אותנו במשך כל ההיסטוריה מאברהם והלאה. זה מצד אחד.
מהצד השני אנחנו צריכים להבין שזה רק סמל גופני חיצוני, שמצביע על התיקון הפנימי שאנחנו צריכים לעשות, לא לחתוך את הערלה, אלא לחתוך את ערלת הלב. ו"ערלת הלב" נקראת כך מפני שהלב שלנו מסמל את כל הרצונות של האדם, שהם כולם אגואיסטיים. "לב האדם רע מנעוריו"[1]. דווקא לב האדם רע מנעוריו, ולכן כשאנחנו חותכים ממנו חלק, את הערלה, זה אותו חלק שעל ידו אנחנו לא מסוגלים להתקשר עם האחרים, שמפריע לנו להיות בקשר.
ולכן, כשאנחנו מבררים את סוג הקשר הזה עם האחרים, אנחנו מוציאים בזה את החלק שלא מסוגל ומפריע לנו להיות בקשר, ואנחנו מחליטים שלא משתמשים בו. ממשך כך. זה סדר ההתקשרות. כמו בחיי משפחה, שכל אחד מאיתנו, ידוע שיש אצלנו " דברים כאלה " אבל, אנחנו לא מדברים עליהם, משאירים אותם בִפנים, ולא רוצים להזכירם, "על כל פשעים תכסה האהבה". העיקר שיש אהבה. ובִפנים? כל אחד מבין שאנחנו כאלה.
גם כאן אותו דבר. אנחנו לא יכולים לחתוך מהרצונות שלנו ולזרוק אותם לעפר, אלא אנחנו כביכול, חותכים את הרצונות שאי אפשר לתקשר אליהם, ומחשיבים אותם כנשלחים לעפר, שאין להם חשיבות בעיניי, כמו לעפר. מפני שכל החשיבות היא לאותם הרצונות שעל ידם אני יכול להתקשר לאחרים, שנוכל לחבר את כל הלבבות ללב אחד, "כאיש אחד בלב אחד". וזה בעצם הבירור שאנחנו צריכים לעשות בברית מילה.
ולכן מובן שזה לא שאבא ואמא עושים לנו ברית מילה, שאנחנו חתיכת בשר קטנה שמביאים אותו ביום השמיני לברית, אלא שבאמת אנחנו מגיעים כבר למצב שאנחנו מוכנים, כמו עכשיו בהיסטוריה שלנו שהגענו למצב שאנחנו חייבים להיכנס לברית בינינו. מובן לנו שאנחנו נמצאים אחרי בירורים רבים ודרך ארוכה, וכדי להיכנס לחיבור בינינו אנחנו צריכים ממש למיין את כל הרצונות שלנו, כל אחד ואחד, בהתאם לעד כמה שהם מוכנים ולא מוכנים להתקשר לאחרים, באיזה עומק, באיזו עוצמה. יש בתוך האדם ש"ך רצונות שמתוכם ל"ב רצונות לא ראויים לחיבור, הם מאוד אגואיסטיים, לכן הם נקראים "לב האבן", לב כאבן, ל"ב זה לב האבן.
אנחנו מבדילים אותם הרצונות מכל היתר, מחשיבים אותם כעפר, זה הסימן, שאחרי החיתוך שמים את הערלה בעפר. וכל יתר הרצונות מוכנים, ראויים לחיבור בינינו. החיבור הוא ביתר הרצונות שהם ש"ך פחות ל"ב האבן, אלו רפ"ח הרצונות המוכנים לחיבור. רפ"ח ניצוצין, זה פר"ח מטה אהרון, וכך אנחנו מבינים את זה מהתורה, ומדובר על החסד, שעל ידי יתר הרצונות אנחנו יכולים לעשות מעשה חסד זה עם זה. זאת אומרת שאיתם אני מסוגל להשפיע, להתקשר, לאהוב, להבין את הזולת, אני יכול לתת בי מקום לאחרים באותם הרצונות. ואני יכול גם להיכנס ברצונות הללו אל תוך האחרים ולעזור להם. זה ממש לשם הקשר ההדדי. זה כל העניין.
הבעיה היא שאנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות האלה בעצמנו ולא שמישהו יעשה אותן עלינו, כמו בסמל שעושים על התינוק שנולד. וזה קורה כשהאדם מגיע כבר לגיל, להבנה, להכרה של מטרת ההתפתחות האנושית, ולמקום בתפקיד של עם ישראל, העם היהודי. ואז הוא מבין שאנחנו אכן מחויבים לעשות את זה קודם, ולהיות "אור לגויים", להראות להם את החיבור. החיבור הוא על ידי כך שקודם כל אנחנו חותכים את הערלה מתוך ליבנו ואז מוכנים לקשר יפה.
הבירור הזה לא פשוט, ואנחנו רואים שהגענו לזה על ידי מאורעות לא נעימים במשך כל ההיסטוריה. אבל עכשיו אנחנו מבינים בשביל מה ולמה, ומה נמצא לפנינו, ואנחנו מתחילים לשמוח ולראות שכל זה היה כדי להביא את כל האנושות למצב היפה. וקודם כל על עם ישראל לעלות לגובה, וברית המילה היא העיקר והפעולה ראשונה בזה. לכן זה נקרא כך, "ברית", שזו המילה, הסימן של הקשר בין כולם, כי כך, לפי המעשה שעושים בגופו של התינוק, זה סמל ששייך לאומה, אבל לא שהוא בעצמו נכנס. האדם בעצמו צריך להיכנס לזה.
ניצה: זאת אומרת מה שאתה בעצם אומר זה שהטקס עצמו ה נועד להזכיר לנו שיש משהו הרבה יותר גדול שעלינו לעשות.
כן. כתוב על זה בצורה גלויה בתורה ובעוד מקורות, שזה בוודאי רק סמל, סמל חשוב, לכן אנחנו שומרים אותו.
ניצה: בצורה בלתי מודעת אפילו.
עובדה שאנשים שונים, למרות שהם רחוקים מהדת וכן הלאה, מבינים שבלי הסימן הזה משהו חסר. זה גם נמצא בתת ההכרה.
ניצה: כי מחבר אותנו לשורש היהודי?
כן.
ניצה: איך כל הטקס הזה מתקשר לברית עם אברהם אבינו? כי גם בטקס נאמר "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"?
כי אברהם הוא אבי האומה, שכל הסמל שלו זה "ואהבת לרעך כמוך", חסד אברהם, אלה היחסים בין זה לזה. לכן כל היסוד של השיטה הוא להתחבר ואז מיד מגיעים לברית מילה פנימית, בלבבות, וגם כסמל בצורה חיצונית. מה שאנחנו עושים ברצונות שלנו, קיים בדרך כלל גם בסמלים שלנו. אותם עניינים בנושא כשרות או בכל מיני סימנים אחרים, כמו חופה וכן הלאה, אלה הסימנים הם של החיבור. כי זה כל היעוד של עם ישראל בעולם, ובכלל, כל העולם נמשך עכשיו במיוחד אך ורק לתוך החיבור ההדדי.
ניצה: בעבר היה נהוג שהטקס הזה התבצע על ידי האב. מה הקשר המיוחד בין האבא לבן בהקשר הזה? היום כבר כמובן שמוהלים עושים את זה.
כן, את זה האבא צריך לעשות. זה סמל מאוד עמוק, כי הוא מגיע מתוך הרצונות של אברהם שהוא אב האומה. אישה היא נוקבא, נקבה, זה חיסרון, אלה בעצמם הרצונות שלו שמסמלים את שרה, ולכן אותם רצונות מגלים חוסר. זאת אומרת, שיש חלק בהם שלא מסוגל להיות בקשר ביניהם. ורק כשיש קשר כזה בין הרצונות, בין בני האדם, כמו בין אברהם לשרה, שיש בקשר הזה ברית, זאת אומרת שבחלק הזה הם לא יכולים להתקשר, אז מזה יוצאת כבר תוצאה, יצחק ויעקב וכן הלאה.
זאת אומרת שאצלם זה נעשה מתוך ההכרה הפנימית בקשר ביניהם, כמו היסוד של האומה. אבל מה שקורה אצלנו בטקס עצמו, זה כבר סמלי. ובפועל אנחנו צריכים לגלות כמוהם שמתוך הכרת האגו שלנו, יש לנו מה לחתוך כדי להיכנס לקשר.
אורן: כהורים, נאמר שאנחנו בני זוג שנולד לנו בן במזל טוב, ומחר אנחנו עומדים לעשות את הטכס של ברית המילה. על מה כדאי לנו לחשוב? למה כדאי לנו לכוון את ליבנו לקראת הטכס הזה, כך שנוכל כולנו לצאת ממנו בהתרוממות פנימית, שחוץ מלעבור את הטכס, והאולם, והסעודה, והאורחים, וההתרגשות, והמוהל, והכל, שגם נחוש איזו התעלות פנימית. על מה אנחנו צריכים לחשוב כדי שהטכס הזה יהיה מנוף, מקפצה, שירומם את החיים שלנו למקום חדש?
אם אנשים מבינים מה הטכס מסמל, אז הם ירצו שהתינוק שלהם יִגדל ושיהיה כשיר לברית האמיתית של כל ישראל חברים. שבצורה כזאת הוא יגיע לאור, לתורה מה שניקרא, לאור העליון שימלא את החיים שלו.
בזה שהוא יֵדע להתקשר עם כל ישראל חברים, "כאיש אחד בלב אחד". כמו שעכשיו אנחנו עושים לו ברית, אז כשהוא יִגדל הוא יבין שהברית הנכונה, האמיתית בין כולם, היא בלב. ושימצא בעצמו מה היא "עורלת הלב", ויעשה לעצמו את התיקונים האלו, שישתמש בחיים שלו בכל מצב רק ברצונות שהוא יכול להתקשר בהם לאחרים בצורה טובה, יפה, להיות איתם בלב אחד.
וזה הסמל של הברית שהיום אנחנו כאבא ואימא עושים לו, בתקווה שכך זה ישמור אותו ויביא אותו למצב האמיתי, הנכון. זו התקווה שלנו, זה הרצון. אנחנו לא אחראים על כל מה שאפשר אבל, כמה שנשקיע נשקיע. אנחנו רוצים לקבוע בזה כמה שאנחנו כן יכולים, כמו אבא ואימא, בזה אנחנו כן עושים את זה. ובזה אנחנו כביכול רוצים לקשור את הקשר שלו עם עַם ישראל, שהוא יגדל ויגיע להיות חלק אינטגרלי מהעם בכל הלב שלו, חוץ מהעורלה.
אורן: דיברת על תקוותנו ביחס לבן הנולד ומה לגבי החיים שלנו עצמנו, כאנשים בוגרים?.
בזה אנחנו צריכים לעשות חשבון. האם אנחנו עושים את זה בדרך של תיקון הלב שלנו? כי כל התורה דורשת את תיקון הלבבות
אורן: על מה צריכים לחשוב בדיוק?
אנחנו עושים בירור בכל הרצונות שלנו שזה נקרא "בכל הלב שלנו", במה אנחנו כן יכולים להיות קשורים לכל עם ישראל "כאיש אחד בלב אחד"? וכל זה כדי להביא את האור לחיים שלנו, להעלות אותנו לדרגת האור וזה נקרא "השפעה הדדית" ו"אהבה הדדית" וזו בעצם מטרת ההתפתחות שלנו.
לכן הברית נקראת כך "ברית מילה". למה לא סתם איזה תיקון בגוף, או סימן, או סמל? כי זו ממש ברית. בהמון מקומות כשכתוב על הברית, כתוב על הלב, על הרצונות, על האגו, על לב האבן שצריכים להבדיל מהלב.
ניצה: המשמעות של הטקס הזה היא שבדרך כלל הוא רב משתתפים, חברתי, מזמינים הרבה אורחים
כן. זה חייב להיות כך, בברית, ואולי בבר מצווה קצת פחות, ובחתונה.
ניצה: יש פה סוג של חגיגה עם הרבה אורחים ומשתתפים, זה ממש טקס חברתי.
כי יש עוד אחד שנכנס יחד איתנו לחיבור.
ניצה: זו המשמעות?
כן, זו המשמעות. גם בחתונה, אנחנו שמחים בעצם שיש לנו עוד תא משפחתי שנכנס לחיבור עם העם. הגבר הוא "פלג גופא" מה שנקרא, אם הוא לא נשוי. אז עם החיבור הזה הוא מסיים עכשיו מה שהתחילו עליו בברית המילה.
כאן הוא כבר הפועל. בחתונה הוא כביכול נכנס בקשר עם כולם. החופה, הטלית שמעליהן, זה מסמל את הקשר הכללי ש"על כל פשעים תכסה אהבה" שזה הכיסוי הכללי. כששניהם מתכסים בטלית, בזה הם בעצם הופכים להיות חלק מהעם.
ניצה: אנחנו יודעים שבטכס הזה גם נותנים שם לילד. יש לזה משמעות מסוימת?
כן. אנחנו לא מבינים עד כמה זה משפיע על גורל הילד, כי השם של הילד הוא ביטוי לרצון שלנו שבצורה כזאת הוא יתקיים. לכן לא שינינו את השמות שלנו במשך כל ההיסטוריה. ולמרות שאנחנו חיים בעולם המודרני, אנחנו משתדלים למצוא שמות מקוריים, למרות שאני שומע פה ושם כל מיני וואריאציות אבל, שמות צריכים להיות שמות.
כי אותם השמות הם סמל ההתקשרות הנכונה של האדם לכלל, זה מה שהשם אומר. כי בעצם מהו האדם? הוא בעצם ללא שם, מה הוא בעצמו? הוא לא משמעותי. אלא, מי הוא מכל העם במה הוא נבדל? ולא במה שהוא נבדל. אלא, במה שהוא קשור לכולם, מה מוסיף הקשר המיוחד שלו לכולם, לכלל? לפי הכלל זה ניתן לו השם. ולכן כשאבא ואימא בוחרים לו שם, הם צריכים להביע בזה את התקווה שלהם, באיזו צורה הוא יהיה איש מיוחד בכל עם ישראל.
אז ודאי שזה חשוב מאוד. משנה שם משנה מזל, יש הרבה כתובים על זה. אני חושב שיש גימטריות על זה. העם מאמין בזה ודווקא משתדל לשמור על שמות מקוריים, כי הם מצביעים על היסוד של החברה שלנו, שכל איש ואיש כשהוא מתקשר לעם, הוא מתקשר בצורה מיוחדת ומשלים את הצורה הכללית, לשישים ריבוא נשמות.
אורן: הייתי עוד רוצה לשאול לגבי הסנדק. נותנים למישהו שאנחנו מאוד מכבדים להיות הסנדק של הבן שלנו.
כן. זה כאילו מכניס כוח לברית. ברית זה דבר שצריכים להיות בו אנשים, לא התינוק הקטן ולא אבא ואימא שלו אלא, צריך להיות מישהו שמחזיק את הברית. לכן הוא מחזיק אותו על הברכיים. אביו עושה את הברית אבל הסנדק הוא כאילו עֵד לזה, הוא הכוח, בזכותו הברית עומדת להתקיים.
ולכן אנחנו מזמינים לזה אדם מבוגר, אדם מכובד, אדם חכם שיש לו את כל התנאים לבחון שהברית תהיה כברית, כקשר.
אורן: הוא יודע, היום אני אהיה סנדק. אז יש לו את הזמן לפני שהוא מגיע, יש זמן שהוא ממש מחזיק, הוא ממש בלב הטכס, על מה הוא צריך לחשוב האדם הזה? אתה אומר שתפקידו להכניס כוח. לְמה הוא צריך להתכוון כדי שיכניס מקסימום הכוח?
על זה אנחנו אומרים "כמו שנכנס לברית כך יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", זה בדיוק מה שאדם צריך לעשות. תורה זה המאור המחזיר למוטב.
אורן: בוא תִפתח בצורה שכל אחד יבין. אז מה הסנדק צריך לחשוב?
כולם צריכים לחשוב בעצם על אותו דבר.
אורן: כל המוזמנים?
כן. וגם האב שבעצמו עושה את הברית, או שמישהו שהוא השליח שלו.
אורן: המוהל הוא השליח שלו.
כן. כמו שעכשיו הוא נכנס לברית שאנחנו עושים לו. זה נקרא "הכוח העליון" ההורים, הסנדק, כל הקהל שנמצא בברית, ואחרי הברית כשהוא מתפתח לשלב הבא של התיקון שלו, זו ההתקשרות לעַם, לכולם יחד. אחרי שלימדו אותו איך, הוא מגיע לחופה. עכשיו יש לו כבר תא משפחתי, ומתוך התא הזה הוא שייך כבר לעַם. אז הוא ראוי לתורה, לחופה ולמעשים טובים.
מה זו התורה שאליה הוא נכנס על ידי הברית? שעכשיו הוא יכול לקבל את המאור המחזיר למוטב. מה זה נקרא "ברית"? אנחנו רוצים להבדיל בין עורלת הלב מהלב, הרצונות שבהם אנחנו לא מסוגלים להיות טובים לכולם, לבין אלה שאפשר לתקן ואפשר להיות איתם בקשר עם האחרים.
זה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. לכן כתוב, "בראתי יצר רע" שזה לב האדם כל ליבו, "ובראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב". עכשיו אנחנו עשינו משהו שהוא כסמל בגופו של האדם, בגופו של הגבר, וכשהוא גדל ומקבל חינוך אינטגרלי, חינוך איך להתקשר עם אחרים על ידי החברה, בזה שהוא מקושר לכולם, עד כמה שאפשר לחברה הנכונה, אז החברה הנכונה משפיעה עליו את המאור המחזיר למוטב.
אורן: מה זה המאור המחזיר למוטב?
קודם אנחנו צריכים להבין שהתורה נקראת "אור", זה הכוח העליון המיוחד שמטפל באגו שלנו. שיכול לתקן אותנו מרע לטוב, מאנדיבידואליסטים לאלטרואיסטים, משנאת חינם לאהבת אחים, את זה עושה המאור המיוחד. איך הוא עושה? אם אנחנו משתדלים להיות יחד, להתחבר בינינו בכל מיני עיגולים, בסדנאות, בחינוך אינטגרלי שאנחנו מעבירים לכולם, על ידי זה אנחנו מעוררים איזה כוח עליון.
ואנחנו מרגישים את זה, אנשים שנמצאים בתוך הסדנאות האלה מרגישים שיש משהו שמשפיע עליהם, משהו שמעורר אותם וזה משנה אותם. ואז הם מתחילים לברר על ידי ההתפעלות הפנימית שמקבלים, עם אילו רצונות הם יכולים להיות קשורים לאחרים ועם איזה רצונות לא יכולים להיות קשורים לאחרים? יש חלק שכן וחלק שלא.
ואז, אני מברר יותר את הקשר שלי עם האחרים, ועל ידי זה אני חותך יותר ויותר את לב האבן מהלב, את ה"עורלה", שהיא נקראת לב האבן. חלק מהרצונות שאיתם אני לא מסוגל להתקשר עם האחרים, אני מחשיב לעפר. וחלק מהרצונות שאני יכול להתקשר עם כולם, אני מפתח אותם ומתקשר לכולם. זה נקרא ש"בראתי תורה תבלין"[2] ובתורה אני משתמש. וכשאני מכין את עצמי כך, מתקן את עצמי, אני מבדיל את כל הרצונות הנכונים לקשר, ואז אני מגיע לחופה.
החופה היא כבר ההתקשרות שלי דרך האישה, דרך חלק ממני. אני יודע כבר עם מי להתקשר בלב שלי המוכן לקשר, וכך אני מוכן להתקשר לכולם, כי אני אהיה בזה חלק מהעם, תא כמו כולם. אני הופך להיות איזה תא גמוּר. כי ללא זה האדם הוא חֶלק, "פלג גופא".
ואז אני כזכר מתקשר עם הנוקבא, עם אישה, ואנחנו הופכים להיות לחלק מהאומה, ואז מתוך החיים שלנו, אנחנו מתחילים להיות קשורים עם כל העם. זה כבר נקרא "מעשים טובים".
כמו שנכנס לברית כך יכנס לתורה, לתיקונים, "המאור שבה מחזירו למוטב"[3]. כשאני מבדיל את החלק הטוב מהלב שלי, זה נקרא שהשתמשתי בתורה לצורך החופה, ועכשיו אני נכנס לחופה. ומהחופה יחד עם בת זוגי אני נכנס למעשים טובים, זה כבר קשר עם כל העם.
זה מתוך הקשר שלי, שצריכים לעשות כל מיני פעולות, כל מיני צורות התקשרות, זה מגיע אלינו עוד מאברהם. מאיפה באו לנו הסעודות וכל מיני אירועים שאנחנו עושים? זה הכל סימנים של קשר. ואז על ידי כל מיני התקשרויות כאלו אנחנו מגיעים להיות כאחד, כעם אחד. זו העבודה.
והעבודה הזאת היא כל הזמן בבירור הלב. הלב מתחיל להיות יותר ויותר אגואיסטי. עולים יותר רצונות וספיקות וכל מיני כוחות מנוגדים, ואנחנו צריכים עוד ועוד להשתתף עם האחרים כדי להוציא את המאור המחזיר למוטב, לקבל כוח מהסביבה, דרך הסביבה אלינו. וכך אנחנו עובדים עד שמגיעים ל"כאיש אחד בלב אחד".
ניצה: "מוטב" זה המצב של החיבור השלם בינינו. זה בעצם "מוטב"?
כן. עם ישראל המתוקן, המחובר ממש כולו כאחד, זה נקרא שהגיע ליישום של המחזיר למוטב. וזה רק על ידי המאור שמגיע מתוך ההשתדלות לחיבור. לכן רבי עקיבא כל כך דרש, "ואהבת לרעך כמוך, הוא רצה שהאור יחזיק אותנו יחד.
ניצה: זאת אומרת שאם לסכם את הטקס הזה של ברית המילה, הוא בעצם מייצג איזה סימן חיצוני שמזכיר לנו שהמטרה שלנו כעם, כחברה, היא להתחבר נכון בינינו, לעשות חיבור באמצעות תיקון הרצונות שלנו. באמצעות ההורדה של המחיצות שבלב שמפרידות בינינו.
זה בעצם הטקס, הוא בא להזכיר, אבל המימוש עצמו על האדם.
כן.
ניצה: אז נעבור לבר מצווה. בר מצווה זה טקס נוסף שאנחנו חוגגים בגיל 13, גיל מצוות. מה הוא מסמל, מה הוא מייצג?
זה סמל מאוד חשוב. היהודים השתדלו לעשות אותו בכל מקרה. כשאסור היה לעשות בר מצווה, אז ניסו לעשות איזה סימן לכך בארצות הגולה. אני זוכר שזה היה מאוד מיוחד. למרות שהשתדלו לכסות את זה מעיני הזרים.
מה הוא הטקס עצמו? זה גם כמו כניסה לברית. כשאנחנו מדברים על ברית מילה, את זה עושים אבא ואמא, והקרובים והרחוקים, וכולם שמחים שנולד תינוק בינינו שיגדל ויכנס למעשים טובים. כי אנחנו תמיד מכַוונים למעשים טובים. להגיע למעשים טובים זה רק על ידי חופה, כי רק אחרי החופה האדם נעשה, הגבר השלם. אבל כדי להיות מוכן לחופה, הוא חייב לעשות תיקונים שהוא יהיה קודם כל ראוי לזיווג הזה, לעבודה ההדדית הזאת.
ולכן יש כאן תקופה של ברית המילה, כשבאמצע יש חינוך, הנער ראוי לחינוך וכן הלאה, עד גיל בר מצווה, שאנחנו מתקנים את הנער הוא מקבל חינוך להתקשרות עם הזולת, במעגל הקטן שלו, במה שמסוגל. ודאי שהחינוך האינטגרלי חייב לפעול עליו מהרגע שהוא נולד והלאה כי זו המטרה. האדם גדל על ידי זה שהרצונות גדלים בו. אנחנו לא מסתכלים על כמה הוא שוקל, למרות שכן, אבל העיקר איך הוא מתפתח. אז אנחנו חייבים לדאוג שצורת ההתפתחות שלו תהיה אינטגרלית, ממש לכיוון הזה מהרגע שנולד.
ולכן מאוד חשוב לנו שזה יהיה חינוך נכון. כי אנחנו מבינים שבשנים האלה, בגיל הרך, אנחנו יכולים לעשות ממנו כל צורה שהיא. למה הגיל הזה נקרא "הגיל הרך"?
ניצה: הוא סופג כמו ספוג.
כן. הוא גם סופג, ואנחנו נותנים לו צורה כמו שנותנים לפלסטלינה. הוא מתאים את עצמו לחברה בצורה אינסטינקטיבית. וכאן מאוד חשוב לנו לתת לו דוגמאות נכונות. ולכן החינוך האינטגרלי חייב להיות ממש מגיל אפס, מאז שהוא נולד. ונדמה לנו שהילד לא מבין, הוא מבין מהיום שנולד. הוא מקבל הכל דרך העור שלו, דרך כל החושים.
אנחנו חושבים שהוא לא רואה ולא שומע עדיין. יש לו חושים, רק שאולי הם עדיין לא פתוחים לחוץ, הוא עדיין לא רואה ולא שומע מבחוץ, אבל הוא סופג ממש הכל דרך הגוף שלו. יש על זה מחקרים, זה ברור. החינוך נמשך עד י"ג שנה. ואז יום אחד הוא נעשה בר מצווה. זאת אומרת שמי"ג שנה והלאה הוא משתתף בתיקון שלו בעצמו, ואז בגיל 18 נעשה ראוי, מוכן לחופה, הוא כבר נעשה גדול.
עד גיל י"ג הוא נמצא כולו תחת שליטת הגדולים בחינוך האינטגרלי, זה צריך להיות מי"ג שנה ועד עשרים שנה, אבל זה כך, יש כאן מנהגים שונים. מי"ג שנה והלאה הוא כבר צריך להתחיל בפועל, לקיים את ההתקשרות הנכונה שלו לסביבה. זאת אומרת, לעבוד בהשפעה לזולת בפועל ממש. אנחנו מתחילים לדרוש את זה ממנו כבר לפני י"ג שנים. אז הוא נעשה כ"בר מצווה", שהוא האחראי על המעשים שלו.
ואז מתחיל להיות ראוי לחופה ולמעשים טובים בשלמות. מגיל 20 והלאה לפי המנהג שלנו, הוא נעשה ממש ראוי לכל הפעולות של החיבור וההשפעה לזולת בפועל. כך המעשים.
מתוך זה אנחנו יכולים להבין למה מי"ג שנה יש סימנים כאלו כמו טלית בחלק מהעם, ואז הוא חייב בטלית, בתפילה, בתפילין וכן הלאה. יש כאן כבר סימנים ברורים של האדם שכבר אחראי על התיקונים שלו, ואז הוא צריך וחייב בכל המעשים כמו איש גדול, שבעצם גדל, אבל כבר באחריותו.
זה סימן מאוד מהותי וגם אותו השתדלנו לשמור במשך כל שנות ההתפתחות שלנו מאברהם והלאה.
צריכים להבין שכל הסימנים האלה, באים מתוך "ואהבת לרעך כמוך" שזה הכלל. ובהתפתחות הפנימית שלנו, מאחד לשני, בהתקשרות בינינו, היינו נמצאים גם בסימנים החיצוניים. כמו שכתוב שהאבות קיימו את כל התורה כולה. אמנם כל הסימנים האלה ניתנו לנו הם מהתורה, כבר במעמד הר סיני, אבל היה מובן שזה מתוך ההתקשרות בין כולם, כמו שאברהם איחד את כל יוצאי בבל. היה מובן שהסימנים האלו צריכים להיות כך, רק שמעמד הר סיני בירר והבליט עוד יותר את כל הסימנים של ברית המילה, בר המצווה והחופה, ועוד חוקים פרטיים של כל צורות ההתקשרות האלה. כל יתר החוקים הם חוקים פרטיים של התקשרות, ברית המילה, בר המצווה, החופה, ואז המעשים הטובים.
שם כל העם התחבר עוד יותר אחרי שקיבל תוספת אגו, גילוי הלב הרע, שנקרא "גלות מצרים".
ניצה: מאוד אהבתי את הרעיון שמהרגע שהילד עבר ברית מילה עד שהוא מגיע לבר מצווה הוא מתחיל לעבור תהליך של עיצוב, שאתה מכנה אותו חינוך אינטגרלי, וזה בעצם החינוך להתקשרות הנכונה. כי אם המטרה שלנו היא להגיע לקשרים נכונים ול"ואהבת לרעך כמוך", אז כל החינוך צריך ללמד אותנו איך להתחבר ואיך להתקשר נכון.
מתוך הראיה הזאת בוא נתבונן על הטקס עצמו. הטקס עצמו הוא באמת כולל הנחת תפילין, אחר כך עליה לתורה וקריאה של פרשת השבוע, ואז החלק האחרון, השמחה עם כל האורחים.
אני יכול לספר לך על עצמי.
כשאני גדלתי, אסור היה לדבר על הדברים האלה בכלל. זה היה בזמן סטלין שרצה להשמיד את כל היהודים ברוסיה, זה היה ממש באותן השנים. ואני לא ידעתי על זה כלום, כי פשוט פחדו להסביר לילדים, שלא יתחילו לדבר על כך בכל מקום. אני ידעתי שזה שלוש עשרה, אבל לא ידעתי מתי זה לפי הלוח העברי. לקחו אותי לאיזה מקום שקראו לו "מניין". אני לא ידעתי מה זה "מניין". ישבו שם זקנים והם שמו לי תפילין. לא ידעתי לפני זה כלום. וקראו משהו שלא הבנתי אף מילה. אני לא זוכר, נדמה לי שזה לא היה ספר תורה. היו שם נרות והייתה שם כוס יין. לא הבנתי שום דבר כי הכל היה בעברית. סבא שלי היה שם ועוד אנשים יותר זקנים ממנו, וזה היה ממש במחתרת. אני לא ידעתי מה זה, אמרו לי שכך עושים לכל ילד יהודי, זה הכל, ואל תגיד לאף אחד. מהרגע הזה ועד שהגעתי ארצה לא ידעתי כלום.
ניצה: מה צריך לדעת היום ילד כזה שעובר נניח תהליך של חינוך אינטגרלי, והוא עכשיו מגיע לגיל מצוות?
היה טוב אם אפשר היה להסביר לילד שהדברים האלה מרמזים על החיבור, וקשה מאוד להסביר את זה, כי מדובר בסמלים וברצונות מאוד כוללים וגבוהים שלנו, בעומק מאוד גדול של חיבור בין הלבבות. זה לא מגע רגעי או משהו קטן, זה כשהלבבות ממש נכנסים לעומק של הרצונות הכבדים האגואיסטים שמוכנים כבר להתחבר, אז החיבור ביניהם מביא הארה מיוחדת, חום וקשר וגילוי הפנימיות של הטבע בצורה מאוד מיוחדת. ואז מגיעה לאדם הארה והוא מתחיל להבין שאחרי החיים שלנו יש עומק פנימי בחיבור הלבבות, שאנחנו מגלים אותו דווקא בחיבור, והתפילין מסמל לנו את זה בצורה חיצונית. אז האדם נפתח בתפיסת המציאות שלו, כי הוא מתחיל להרגיש את המציאות דרך לבבות זרים שעכשיו הופכים להיות שלו, הוא מתחיל לראות מציאות באלפי צורות חדשות, וזה פותח לו מימד חדש, כאילו שהוא נולד מחדש.
לכן הדרגה, התפיסה שנקראת תפילין, מסמלת לנו ארבע פרשיות שבתפילין, כל הצורות האלו, קשר התפילין, ותפילין של יד, של ראש, יד כהה, יש בזה הרבה מאוד עמקות, וזה הכל סמל להתקשרות עמוקה מאוד בין הלבבות. והעיקר הוא שהאור שמתגלה, אור החיים, הרגשת המציאות החדשה, הכל נובע לא מזה שאני מניח קופסה על היד או על הראש, אלא מזה שאני מתקשר מעומק הלב שלי עם האחרים. דרכם אני מתחיל להרגיש מציאות אינסופית, חיצונה. אני מרגיש דרך השני מה שעומד מאחרי החומר, כי "חומר" הוא הקופסה שלי, כביכול אותה העטיפה שלי, וכשאני יוצא אחרי העור שלי, שם אני מגלה את העולם העליון, העולם החיצון, את העומק של הטבע. זה מה שהתפילין מסמל לנו, לכן הוא יותר וירטואלי מברית מילה.
גם בברית מילה לא מובן מה קורה. איזה קשר יש בינה לבין הלב, והתפילין בכלל לא מובן, מה יש בכל הסמל הזה? יש הרבה סמלים בכל הדתות, אבל הסמל הזה הוא בדיוק כנגד השורשים הרוחניים. "רוחניים", הכוונה היא שמתקשרים בלבבות ומגלים בקשר בינינו מימד יותר עליון. בונים מטריצה מיוחדת לקליטת הטבע היותר עמוק.
ניצה: עלייה לתורה נערכת בשבת שמכונה גם "שבת חתן".
כן.
ניצה: מה המשמעות של עלייה לתורה פה בהיבט הזה, בהקשר הזה של החינוך האינטגרלי, לאותו נער?
כל אדם שמתחתן, שנקרא "חתן", הוא בעצם קובע גילוי חדש ברמה החדשה שלנו, בחיים שלנו, בעולם שלנו, לכולם, מפני שהתווסף עוד כוח אינטגרלי גדול בחברה האנושית. ולכן כשהוא מתקשר לזה הוא חייב לעשות את זה על ידי התורה. הוא מתעלה אליה, לחיבור הזה, ועל ידי כך מגיעה לו התגלות של האור העליון, של הרגשת החיים העליונים, היותר רוחניים, מתוך הקשר שהוא עושה. כי מה זאת אומרת "חתן"? שהוא נוחת עכשיו לתוך הכלל, לתוך כנֵסֵת ישראל. ולכן עושים את זה בבית הכנסת, במקום שיש חיבור בין כל העם. שם הוא מגיע ונעשה כמי שמוסיף את עצמו לכְּלַל.
לכן כל הסימנים האלו הם כל כך חשובים. שמחה גדולה בהשתתפות של כל הקהל, הקרובים. ומתוך זה הוא נעשה החלק הבריא, הרגיל בין הגדולים, בקבוצה, בקהל, בישראל, ולפני כן לא. זאת אומרת, כל המעשים הטובים בפועל נעשים אך ורק על ידי מילה, תורה וחופה, ואז מעשים טובים.
אורן: לפי ההגדרות שלך, איך אותו נער יכול למדוד את עצמו, כי טקס בר המצווה נמצא אי שם באמצע הדרך כמעבר מתקופה של ילד קטן לכך שמתחילים להתייחס אליך כבוגר.
מבחינת הקשרים של אותו ילד, נער, לסובבים אותו, איך אתה מגדיר את נקודת הבגרות? מתי אתה מסתכל על יחס של אדם לזולתו שאתה מגדיר "הנה, לפניי מישהו שפעם היה קטן, התפתח, ועכשיו יש לו יחס בוגר לאנשים סביבו"?
כשאתה מתבונן בילד שמתחיל לפתח את מערכות היחסים שלו, את הקשרים שלו לזולת, איזו איכות מקנה לו בר המצווה? זה מין טקס שאתה כבר לא קטן, אתה גדול. מבחינת היחס שלו לסובבים אותו, מה אתה מצפה לראות שאתה תגיד "כן, הוא באמת כבר לא קטן, הוא כבר גדול"?
שהוא אחראי.
אורן: מה פירוש אחראי, על מה?
שהוא אחראי על זה שגם הוא צריך להשתתף בחיבור, בתיקון הסביבה, הוא צריך להיות ממש החלק הפעיל, ואם לא, זה לא בסדר. זאת אומרת, אדם לא יכול להיות ניטרלי. הוא לא יכול להרחיק את עצמו מהקהל. אם הוא נמצא בעם ישראל, הוא חייב להשלים את מקומו.
אורן: מה זה "להשלים את מקומו"?
הוא צריך להיות כל הזמן בהתגברות מעל האגו שלו, להתחבר עם כולם, ולהשפיע לכולם, ולהיטיב לכולם, ועד כמה שאפשר להיות "כאיש אחד בלב אחד". אולי יש לו בזה תפקיד גדול, מיוחד? אולי בכך הוא עתיד להיות מנהיג העם? זה נקרא "מנהיג העם", זה שמושך את כולם לחיבור. זו דוגמה של משה רבנו, דוגמה של אברהם, של כל הגדולים שלנו. המנהיג האחרון שלנו היה רבי עקיבא, שלימד את כל התלמידים שלו "ואהבת לרעך כמוך". ולכן אנחנו מצפים מכל ילד וילד אחרי בר המצווה, שישתתף ממש בפועל עם הקהל, עם הסביבה, עם הגדולים, וישלים את עצמו איתם.
אבל הוא עדיין גדל, ולא כל הרצונות שלו נפעלים. לאט לאט במשך הזמן הוא מגיע למצב שכבר מוכן לחופה. זאת אומרת שברצונות שלנו יש רצונות יותר קלים, יותר עבים. זה שאני התגברתי כבר על הרצונות הקלים ויכול להיות שאני יכול להזמין אותך אליי לסעודות בבית, לכבד אותך, להלוות לך משהו, להשתתף איתך מכל הלב, זה עד גבול מסוים, ואת הגבול הזה אני משתדל להרחיב יותר ויותר, עד שאני מוכן להיות עם השני בדירה אחת ממש, שכל הדברים יהיו משותפים, עד כדי כך שאין שלי ושלך. שלך שלך ושלי שלך. זה נקרא שאני מתאים לחופה, שאני ראוי להתחתן.
אורן: להפוך לאדם שלם.
להפוך לאדם שלם, בזה שאני מוכן לתרום הכל לשני.
אורן: אז איפה זה ביחס לבר המצווה?
בבר המצווה, אני רק מתחיל להתקשר לאחרים בפועל.
אורן: למה האבא אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה"?
כי עד לגיל י"ג, אנחנו מחנכים את הילד, האבא חייב לשמור עליו שהוא לא יזיק לקהל, אלא שיהיה מועיל לקהל, אבל באחריות של האבא. לכן אם קורה משהו, אם הילד עושה משהו, האב משלם.
אורן: ואחר כך, אחרי בר מצווה?
הילד חייב. הוא כבר לא ילד.
אורן: איזה קשר צריך להיות להם עכשיו, לאותו אבא ובן? עד כה הוא היה אחראי עליו ללמד אותו איך להתייחס נכון לאחרים?
עד גיל בר מצווה הם הולכים יחד, הילד תחת האבא, והאבא חייב הכל, צריך לחנך אותו למה שנקרא, לאמנות לאמונה, להשפעה.
אורן: מה זו השפעה?
להשפעה לזולת.
אורן: ללמד אותו איך להתייחס לזולת בטוב.
כן.
אורן: זה תפקיד האב. ואז בבר מצווה הוא מפסיק?
בעצם הוא לא מפסיק, וגם הקהל חייב לשמור עליו.
אורן: כל החברה.
כן, אבל הוא חייב לעשות את הפעולות האלה מעצמו, אפילו בלי שמלמדים אותו.
אורן: אותו נער.
כן. הוא צריך ללמוד לבד ולממש אותם לבד ולהראות לכולם שהוא כבר מוכן להתקשר לכולם נכון. ברגע שמתקשר לכולם נכון, כולם אומרים "ראוי לחופה".
אורן: הייתי רוצה לסכם את זה. כל ההתפתחות של אותו תינוק, היא דרך ברית המילה, ודרך החינוך שההורים צריכים לתת לו, ואחר כך דרך בר המצווה, ועד הסוף, כשהוא נהייה אדם שלם ומגיע לחופה. אתה מדבר על זה שהאדם הקטן מאפס עד לאדם השלם, הוא בעצם לומד איך להתייחס נכון לאחרים בחברה שסובבת אותו.
כן.
אורן: אז תן לי איזה כלל אחד, מצפן אחד שהוא מכוונן את אותו אדם או את אותם הורים או לא חשוב מי זה, איך לכוון אותו נכון. אחד, מצפן אחד שהוא יודע שתמיד בכל התהליך הזה הוא מתקדם נכון.
רק לחיבור, זה התנאי.
אורן: מה זה חיבור?
התנאי לקבלת התורה. התורה מתקנת את הכל. בתנאי שאתה עושה פעולה לקראתה. באיזה פעולה אתה עושה את זה? רק בחיבור, להיות "כאיש אחד בלב אחד", בערבות, "כל ישראל חברים". אתה מתחייב רק בזה, שכל החיים שלי, כל הפעולות שלי יהיו כדי להתחבר לזולת, לגרום טוב לזולת. אם אני נמצא בנטייה כזאת, אני מקבל ממנה כוח שמתקן אותי, כוח שמטפל בי, כוח שממתיק את הלב הרע שלי, הופך אותו לטוב, ואז באמת הנטייה שלי מתקיימת. ובזה אני נעשה יהודי, יהודי מהמילה איחוד, עם כולם.
אורן: תודה רבה. הזמן נגמר. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה, רק חיבור. כל טוב, חיים חדשים.
[1] "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א)