שיחה 173: ירושלים

 ירושלים

העם היהודי מתחיל מאברהם אבינו שהבין שצריכים לעבוד על חיבור ואהבה

 -        בניית קשר בינינו, היא היא בניית ארץ ישראל

-        אגו זו הנטייה להשתמש בזולת לטובתי, לרעתו

-        ארץ ציון – הרצון לצאת מהאגו. במרכזה, ירושלים

-        להעלות את ירושלים על ראש שמחתי: אין שמחה גדולה יותר ממצב של אהבה הדדית

 כוח החיבור שנגלה בעתיד, מתראה לעינינו עתה בירושלים הפוך, ככוח פירוד

 -        אחרי שבנינו גשר של אהבה הוא קרס: אברהם, מצרים, חורבן בית המקדש

-        ארבע גלויות, ארבע גאולות.

-         היום אנחנו בפתח הגאולה האחרונה

-        אין טעם לבנות בניין יפה מאבנים, אלא להכניס קודש בלבנו, אהבה. תיקון עולם

-        כשכולם אוהבים, הכול זורם בסדר מופתי

-        שנים לפני החורבן כבר ראו סימני פירוד

-        הכוהן הגדול סימל את שיא ההשפעה והאהבה

 עם ישראל לא שולט היום בירושלים כי עדיין אין בינינו חיבור ואהבה. אם היינו מתקרבים לזה, מיד היו נרגעים כל אויבינו

 -        בהיסטוריה אף אחד לא ממש כבש את ירושלים, כי רק בכוח האהבה כובשים אותה

-        העולם נמשך לירושלים, כי בה טמון כוח האהבה, הכוח הגדול ביותר

-        רק בעזרת אהבה נוכל לאחד את העולם סביב ירושלים. ממנה תתפשט האהבה לכול

 בית המקדש מוקם בלבנו, כשהלב מתמלא אהבה

 -        בניית ירושלים היא בניית הלב המשותף

-        רשת הקשרים בינינו מתגלה כיום. כשנזרים בה אהבה נגלה בה בית מקדש

ירושלים הבנויה – אהבה ששורה על כולם

אורן: תודה שאתם איתנו כאן בתכנית "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

היום אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל באופן חדש. איך לבנות חיים חדשים, איך לעשות כך שכל אחד מאתנו יקום בבוקר וירגיש שהוא מחובר לאנשים האחרים. שירגיש שיש בינינו קשרים טובים, שאנחנו לא מתגוננים וסגורים כל אחד בפינה שלו, אלא שאנחנו ביחד בטוב. החזון הגדול שהרב לייטמן מלמד אותנו הוא איך לבנות את החברה הישראלית כמשפחה אחת, ואחר כך גם לתת בזה דוגמה לכל האנשים באשר הם.  הנושא שבו אנחנו עוסקים הוא איך אפשר לחיות כולנו יחד כמשפחה אחת.

וכדי להבין מה זה לחיות כמו משפחה אחת, בכל פעם אנחנו בוחרים היבט מסוים מתוך ההוויה הישראלית, מתוך התרבות היהודית, ומנסים להתבונן בו, לחקור אותו, להבין אותו באופן חדש. לא בחפירה אחורה, אלא מתוך אופק חדש קדימה, ללמוד איך אפשר ליצור בינינו משהו חדש, חם, טוב, מחבר.

הנושא שלנו היום הוא "ירושלים".

ניצה: ירושלים זו עיר שמאז ומתמיד עוררה אותנו, היא תמיד הייתה לב התקוות, לב החלומות, השאיפות. תמיד התפללנו להגיע, לעלות אליה, והתפילה הקבועה הייתה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". זו תפילה שעברה מדור לדור, ירושלים היא סמל מאוד מיוחד עבור העם היהודי. היום היינו רוצים לשוחח על המשמעות של ירושלים, מדוע היא כל כך מעוררת אותנו רגשית בכל דרך שחושבים עליה, מה ירושלים מסמלת עבור העם היהודי?

קודם כל, מי הוא העם היהודי? "העם היהודי" זו קבוצת אנשים שהתנתקה מתושבי בבל על ידי אברהם אבינו. הם הרגישו שדרך החיבור ביניהם באהבת אחים, הם יכולים לצאת מהמשבר שהיה בבבל, עם "מגדל בבל", עם הריחוק והשנאה בין כולם. זה היה משבר כמו המשבר שאנחנו מרגישים בימינו.

בבבל הייתה כל הציוויליזציה האנושית שאחר כך התפזרה בעולם. הם לא ידעו מה לעשות כשהם התחילו לא להבין זה את זה, והיו מריבות ובעיות כמו שיש היום, בחינוך, בתרבות, ביחסים בין בני אדם. הכל כביכול נופל, הכל מתפרק, ודווקא כשהם באזור כל כך טוב, כי אני לא יודע אם היה עוד מקום על פני כדור הארץ חוץ מהפרת והחידקל, שהיה כל כך יפה וטוב לחקלאות, לדייג, להכל. וכולם היו מאוחדים לפני שהתפרץ האגו ביניהם, והגיעו למשבר "מגדל בבל".

וכשאברהם התחיל לחקור את העניין, הוא מיד הבין שהבעיה היא שאין להם רק רעיון אחד בראש, שהוא החיבור.  קודם לכן היה חיבור, ועכשיו האגו התגבר ביניהם והייתה התפרצות אגואיסטית. כי אנחנו כל הזמן גדלים על פני האגו שגדל וגובר מדור לדור. לכן עד אז הם חיו יחד בטוב, ופתאום האגו התפרץ ונעשה המשבר, והם הפסיקו להבין איש את רעהו.

אברהם שהיה אחד הכוהנים החשובים בבבל התחיל לחקור את העניין, והבין שצריכים פשוט לחזור לאותו מצב שהיה קודם, צריכים לעבוד על החיבור, על האהבה. כי אם האדם  מאוזן, אז הוא מבין מה קורה, כי הוא מסתכל על החיים בצורה בריאה ורואה שזה מה שצריכים לעשות.

בזמן אברהם היה גם קל יותר להתחבר, ולא שאני מוריד מגדלותו של אברהם, אבל אז היה קל. כי את כל מה שהיה לפני המשבר ואחרי המשבר, אנחנו מרגישים, זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות שוב כאחים, כמו שהיינו. והם לא יכלו להסכים, כי האגו כבר עבד בהם, שלט בהם. היו מריבות וחשבונות זה עם זה וזה עם זה, "הוא עשה לי כך, וההוא כך, ואני רוצה להיות למעלה מזה" וכן הלאה, כך שהם כבר לא תיארו לעצמם שאפשר בכלל לחזור חזרה.

אברהם לקח מבבל אנשים שהיו מסוגלים לשמוע, זאת אומרת שהיו חכמים מספיק להבין שאפילו שיש בהם כל מיני התפרצויות אגואיסטיות, והם רוצים להיות בתחרות, בקנאה, בתאווה, בכבוד, בשליטה והכל בוער בהם, אבל יחד עם זה הם מבינים שאלה לא חיים. הם הבינו שמעל כל התכונות שעכשיו בוערות בהם, הם חייבים להתעלות, "על כל פשעים תכסה אהבה". צריך להתעלות מעל הפשעים האלה, מעל הרצון שלי לדרוך על כולם ובזה לקבוע את היחסים שלי כ"נכונים" כביכול כלפי העולם, אלא אני צריך לכסות את כל זה באהבה. זה מה שאברהם סיפר לכולם והפיץ את השיטה לכולם, ומי שבא בא.

הקשר בין כולם, משנאה לאהבה, נבנה בהדרגה. הדרגות האלה נקראות "בניית ארץ ישראל", רצון שכולו לאהבה, לחיבור. וכשבונים חיבור כזה, יש הרבה מאוד תהליכים, כי מתוך שנאה להגיע לאהבה זה לא פשוט.

והקשרים שבונים, מעל פני השנאה את האהבה, הם כמו גשר שבונים בין כולם, בין כל אחד לרעהו. משני הצדדים בונים גשר, וכל הגשרים האלה צריכים להתחבר יחד. וכשהם מתחברים יחד, הם נקראים "לב ארץ ישראל". וכך כל הגשרים בינו  לביני, בינך לבינו וכן הלאה וכן הלאה. אנחנו  יוצרים מעין מטרייה, כיפה, שמורכבת מהרבה גשרים בין כולם. וכך, מגשר צר בין כל אחד לשני יוצרים באינטגרליות הזו, בגשרים האלה, כיפה, כיסוי שנקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", והמרכז של הכיפה הזאת זו "ירושלים". ועל הכיפה אפשר לדמיין מעין כפתור או בליטה, זהו הר המוריה, בית המקדש, קודש הקודשים וכולי. הכל מתרכז אל תוך השפיץ. והיציאה, תחילת ההתעלות מהאגו כדי לעשות את הגשר, נקראת "ארץ ציון", רצון לצאת. "ציון" נקרא יציאה, אנחנו יוצאים מהאגו ובונים רצון חדש.

אורן: מה זה בדיוק "אגו"?

זו הדחייה זה מזה. הקנאה, התאווה, הכבוד, השליטה, כל התכונות שאיתן אני רוצה להשתמש בזולת לטובתי, ולרעתו. "כמה שיותר לטובתי, ובנוסף, כמה שיותר לרעתו", זה מוסיף לי טעם. האגו זה בדיוק מה שדוחה כל אחד מהשני, והוא מתחיל להיות מורגש רק בתנאי שאתה רוצה להתקרב לזולת. רק אז אתה מתחיל להרגיש כמה שהטבע שלך לא נותן לך לעשות את זה. זה נקרא "אגו".

אגו זה לא שאני סתם רוצה לאכול שתי ארוחות צהריים, או שאני רוצה לישון שבוע ימים, שאני עצלן, פזרן ועוד. אלא אגו זה שימוש בשני לטובת עצמי ולרעתו. האגו זה מה שמתנגד לחיבור.

ולכן היציאה נקראת "ארץ ציון", רצון לצאת מהאגו, כאשר אנחנו כבר בונים מהרצון לצאת מהאגו, רצון לאהוב. כל התהליך הזה קורה בשלבים, קודם כל הרצון לצאת, ואחר כך הוא הופך להיות לרצון להתקשר, השלב הבא הוא להיות תלויים זה בזה, ערבים זה לזה, ואהובים זה על זה. ואז כשבונים את זה, כשמשתדלים את זה לעשות, אז יש כל מיני שלבים, וארץ ציון שבמרכזה, בליבה, היא ירושלים.

זה הסמל שאנחנו צריכים לבנות בינינו בעולם שלנו בזמננו, מעל כל השנאה, הקנאה, התאווה הכבוד, השליטה. והמשבר הגדול שפוקד אותנו היום, בכללותו הולך ומתרחב והוא לא פשוט יעלם כמו שיש רוצים להרגיע אותנו. שום דבר לא יקרה עד שאנחנו, דווקא היהודים, נרצה קודם כל להבין שאנחנו צריכים לצאת מהאגו שלנו, ולהתחבר בינינו. זה נקרא שאנחנו בונים בהתקשרות בינינו את "ארץ ציון". הכוונה היא לא לכך שאנחנו חיים בארץ גיאוגרפית, אלא שאנחנו רוצים להגיע למצב של אהבה וחיבור, שנקרא "ירושלים".

ניצה: מה זאת אומרת "להעלות את ירושלים על ראש שמחתי"?

אני צריך להגיע למצב, שאותו בינתיים קשה לתאר לאדם, של שמחה גדולה מאוד כשכולנו נמצאים באהבה הדדית. ובאמת אין מצב יותר טוב, יותר מושלם מזה כי אז כולם כרוכים זה בזה, כולם מרגישים זה את זה, כולם בטוחים, כולם בערבות הדדית. השמחה היא כל כך גדולה, כי אין שמחה גדולה יותר כשמתעלים מעל החשבונות. ואז נעלם כל מושג "העולם הזה" שנתפס בנו, שנרשם בנו כמקום שבו צריכים כל הזמן לעבוד ולטרוח ולפחד, כל הזמן להיות בריצות, לפתור כל מיני בעיות ולכבות אותן.

וכאן אנחנו מדברים על הארץ הטובה, הרחבה, שכולה מקרינה לנו טוב, עונג ורוגע. עד שמרגישים שאפילו האדמה של ירושלים עצמה מביאה איזה קרינה מיוחדת, השפעה מיוחדת. והאדם מרגיש שזו כבר לא הרגשה מהעולם שאנחנו רגילים אליו.

יש בעיר ירושלים תופעה מיוחדת, כשאנשים באים אליה הם מרגישים בוויברציות מיוחדות, וזה באמת כך, כי זה מקום העולם העליון.

ניצה: מה זה "העולם העליון" בהקשר הזה.

האהבה. הקשר בינינו נמצא בהסתרה, אבל הוא נמצא שם בפוטנציה.

ניצה: האם זה כביכול הזיכרון?

זה לא הזיכרון, אין זיכרון, אין זמנים. זה נמצא גם עכשיו, אנחנו  רק צריכים לגלות אותו.

אורן: ומה נמצא?

נמצא את אותו כוח האהבה.

אורן: בירושלים?

בטח, במקום הזה. אם נגלה אותו, אז ירגיש כל אחד שהוא נמצא ב"ארץ ישראל", ואחר כך ממנה זה יתפשט בכל העולם. זה פרוש המושג שארץ ישראל מתפשטת לכל העולם כארץ הצבי.

ניצה: כשמגיעים לירושלים יש הרגשה מיוחדת וכולם מרגישים את זה.

זו לא רק תופעה פסיכולוגית, זה קורה גם לאנשים שבאים ללא שום רקע קודם. התופעה הזו ידועה, וודאי שזה תלוי גם ברגש של האדם. אם האדם הוא תושב המקום, אז הוא מרגיש אחרת ממי שפעם ראשונה מגיע ונכנס לעיר, אבל כך זה קורה.

ניצה: האם כביכול יש שם את התמצית של כוח האהבה?

זה ממש אותו כוח אהבה והחיבור שאנחנו צריכים לגלות בעתיד. ובירושלים הוא דווקא מתגלה כמכוסה, זאת אומרת, בצורה הפוכה. לכן זו עיר שנמצאת במאבקים גדולים בין כל הדתות והאמונות.

ניצה: לאורך ההיסטוריה ירושלים עברה כל כך הרבה מאורעות.

ואפילו היום. אנחנו כיהודים צריכים להתחיל לנהוג בינינו באהבה בכל ארץ ישראל ואחר כך בירושלים. כי אני לא מאמין שבירושלים זה יתחיל קודם, כי זה מקום הקליפה הכי גדול, מקום של הכוחות המנוגדים הכי גדולים והמאבק ביניהם הוא הכי גדול. אבל אם לאט לאט נבוא "לכבוש" את ארץ ישראל, ואחר כך נבוא מסביב "לכבוש" את ירושלים באהבה, אז בהדרגה נצליח. ואז באמת נראה את "עיר דוד" בצורה אחרת.

ניצה: במשך השנים העיר ירושלים כל פעם עברה חורבן, נכבשה, עברו עליה הרבה מצבים. תיארת קודם מאוד יפה את מערכת הקשרים שנבנתה בין האנשים, שכל אחד בונה גשר לשני ומתקשר מעל פני כל הרגשות שמפרידים בינינו. מה קרה שהקשר הזה נפל, ולמה עוד פעם נפתח הגשר הזה? בנינו גשר, בנינו כיפה, מה קרה לה? 

הקשר נפל כמה פעמים. אברהם בנה קבוצה שהפכה למשפחה אחת גדולה, הם עדיין לא היו עם. אבל הדור של אברהם, יצחק ויעקב בנו את זה וחיו כך. הם עוד לא נקראו עם, כי "עם" הם היו אחרי מתן תורה, שאחרי יציאת מצרים.

ניצה: מה המשמעות של זה?

קודם כל הם יצאו מבבל מהמשבר ובנו את הכיפה, את הקשר ביניהם. אחר כך התפרץ האגו שוב, וזה נקרא שנמצאים ב"מצרים", אבל לא המדינה הגיאוגרפית, אלא זה נקרא שמצרים שולטת בהם.

ניצה: השנאה התפרצה ביניהם.

פרעה שולט בתוכם, שנאה התפרצה בתוכם, לא יכלו להבין טוב זה את זה, והיו כל מיני שיבושים. המצרים לא היו לידם. זאת אומרת, היה ביניהם כוח זר כמו בבבל. והטיפה הזאת נשברה. לכן זה נקרא שהמצרים שלטו בהם. מה זאת אומרת שלטו? שהאגו מתפרץ וכל הקשרים, וכל הדברים היפים שהיו בין איש לרעהו נשברו. מתי זה התחיל להישבר, עוד מימי הריב בין בני יעקב, עם מכירת יוסף. אחר כך כשראו שאי אפשר להמשיך יותר, הם התגברו ביניהם. משה היה מנהיג, כמו אברהם, ואיכשהו חיבר ביניהם לפחות כדי להתעלות מעל השנאה הזאת. מעל פרעה, מעל המצרים שבתוכם, בלבם. הכול קורה בלבו של אדם. וזה נקרא שהם ברחו ממצרים, יצאו ממצרים. זאת אומרת משליטת האגו, לפחות מתעלים מעל זה. לאחר שהתגברנו, עשינו כל מיני פעולות שהיום אנחנו כבר לא שונאים זה את זה. וזה נקרא שהם יצאו ממצרים. ואחר כך התחילו לעבוד על עצמם, לבנות את הכיפה. "על כל פשעים תכסה אהבה".

ובנו אותה. הם נכנסו לארץ ישראל ובנו את בית המקדש הראשון. זה הסמל החזק, הטוב, הגדול, של בניית הקשר ביניהם. ולא יכלו לעמוד בזה, שוב התגברה השנאה, וזה נקרא שיצאו לגלות בבל, עם העניין של אסתר, מרדכי וכל הדברים שקרו שם. חזרו אחרי שבעים שנה, ושוב התגברו על הקרע ביניהם ושוב התקשרו ביניהם ושוב בנו את הכיפה ביניהם, "על כל פשעים תכסה אהבה", כל פעם כלפי האהבה, ובנו את בית המקדש השני.

ושם היה המשבר הגדול. אפילו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא נפלו מדרגת אהבה לדרגת שנאה. ובזה נשבר כל הקשר ביניהם לבין בית המקדש השני, ויצאו לגלות. כי כל התהליכים שאנחנו עוברים בעולם הזה תואמים בדיוק למה שנעשה בינינו. יש בינינו קשר, נמצאים בארץ ישראל, יש בינינו קשר עוד יותר גדול, יש לנו ירושלים. קשר עוד יותר גדול, בית המקדש. אם אין, נופלים, יש, אז בונים. ויצאנו לגלות, עכשיו אנחנו נמצאים אחרי הגלות. ולפי המסורת שלנו נמצאים לפני הגאולה השלמה. כי לפי המסורת שלנו, וגם לפי הפסיכולוגיה של העם, של המבנה הפנימי של כל יהודי, אנחנו צריכים לעבור ארבע גלויות וארבע גאולות. אז עברנו עד כה ארבע גלויות, עכשיו אנחנו נמצאים בסיום, כבר יצאנו מהגלות האחרונה ונמצאים בפתח של הגאולה האחרונה. שוב אנחנו צריכים לחדש את הקשרים האלה בינינו, לבנות גשר מאחד לשני, לבנות כיפה ולבנות את ירושלים עם הר המוריה, ובית המקדש. זה יבנה כתוצאה מהחיבור בינינו. לכן אין טעם היום לעשות משהו.

ניצה: לבנות בלבנים?

מבניה בלבנים לא ייצא שום דבר. ייצא לך איזה בניין, תעשי ממנו מיסיון, ולא יותר. כי צריכים להעלות את לב האדם לדרגת "בית המקדש", בית הקודש. קודש זה אהבה, השפעה, מאיש לרעהו. וזה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות.

אנחנו צריכים לעשות את זה לא רק בשבילנו. כי היום המשבר הזה הוא לא בינינו בלבד, הוא בכל העולם. לכן זה נקרא גאולה שלמה, שהיא חייבת להיות כלפי כל העולם. הפעם אנחנו צריכים להיות אור לגויים. אנחנו צריכים להראות דוגמה איך בונים את האהבה, את הקשרים האלה בין כולם.

לכן כל העולם נמצא עכשיו במשבר. כל העולם נמצא בשנאה הדדית ולא יודע להסתדר וכולי. זה אך ורק סימן לכך שאנחנו כולנו נמצאים היום בפתח לתיקון האחרון שלנו, שהקשרים שאנחנו נבנה עכשיו, הכיפה הזאת שאנחנו נבנה, בית המקדש שאנחנו נקים בליבנו, יהיה באמת בית המקדש השלישי, השלם, הנצחי.

כי אחרי זה האגו שלנו לא יתפרץ יותר. האגו צריך להתפרץ ולהביא לנו הזדמנויות שעל פניו נקים את כיפת השלום ארבע פעמים. זה מפני שבטבע האדם יש אותן הדרגות של דומם, צומח, חי, מדבר. לכן צריכים להיות ארבע גלויות וארבע גאולות. האגו מתפרץ בנו בדרגת הדומם, ואנחנו בונים כיפה, ואחר כך בדרגת הצומח, בדרגת החי ובדרגת המדבר. ובזה אנחנו מסיימים את כל האגו שלנו, אין לו לאן להתפרץ יותר. ואז מנוחה וחיי עולם.

אורן: הייתי רוצה לחזור למצב של הקשר הטוב בין האנשים, בתקופה שהיינו מחוברים והייתה בינינו אהבה והיינו מרגישים שכולנו נמצאים כמו בתוך רשת אחת של חום, של טוב, של שפע. בתקופה שירושלים הייתה בנויה, כל העם היה עולה לרגל שלוש פעמים בשנה, ומספרים בצורה סימבולית, שאנשים היו באים מכל הארץ לירושלים, והתושבים שגרו בירושלים, בגלל הרגש החם והלב הפתוח, היו מארחים את כולם בבתיהם, ללא כסף וללא שום תמורה. וכך שלוש פעמים בשנה. כשאנחנו מסתכלים היום על זה ממרחק השנים, אז אין שום ספק שהתדר החברתי היה שונה, שהיחסים בין האנשים היו שונים לגמרי, שהקשר בין הלבבות היה מסוג אחר, שהיום אולי אנחנו בכלל לא יכולים לעכל. אם רק נצייר לעצמנו את התמונה הזאת ששלוש פעמים בשנה כל העם מתכנס אל העיר ירושלים, וכל אחד פותח את ביתו, את ליבו, וכולם עושים איזו מסיבה אחת גדולה, של אהבה, של חיבור, של חום, של קשר. הייתי רוצה שנצלול רגע רגשית לתוך אטמוספרה כזאת, מה קורה שם בין האנשים? מה הם מרגישים, מה רץ להם בין הלבבות, איזה עולם יש ביניהם שאנחנו לא מכירים ולא טועמים אותו היום?

אני לוקח דוגמה מאימא שמארחת את כל הילדים שלה, עם כל משפחותיהם, עם כל הנכדים, ויש לה בית מספיק גדול כדי לקבל את כולם, לארח את כולם. יש לה מספיק מזון וכלי מיטה וכל מיני דברים, ועד כמה היא שמחה שכולם באים אליה שלוש פעמים בשנה וכולם נמצאים לידה. כך אני יכול לתאר את הדבר. בימינו אין לנו סמל אחר לאהבה מאשר אימא כלפי הילדים. ולכן אני נותן את זה כדוגמה, איך קיבלו אז כל תושבי ירושלים את כל העם מכל השטחים של ישראל לתוך ירושלים.

אורן: נניח שאני הייתי בא מצפת, והייתי עושה את דרכי ומגיע לירושלים. והייתי מסתובב באותו שבוע שכולם עולים לרגל. מה הייתי מרגיש באוויר? מה היה לי אז, בתקופה הזאת, כשסביבי הייתה רשת כזאת של ביטחון, של דאגה, של ערבות הדדית?

בטוח שהיה ביטחון. כי בתקופות שאנחנו מתכנסים יחד, שאנחנו קשורים יחד, אין שום פחד מאויב, מאף אחד, ואף אחד לא יכול לפגוע בנו. אפילו לגעת בנו לא יכול. על זה אין מה לדבר. כוח האהבה, החיבור בינינו מגן עלינו, במיליון אחוז. זה למעלה מכל ספק.

כאן מדובר על הפעולה שהזמן גורם, שאנחנו עולים ג' פעמים בשנה, זה דבר מיוחד, התכנסות של כל העם לאהבה, לחיבור, לאחדות, ללימוד, הם למדו ולימדו. לא סתם כך באים, אלא היו שם גם בתי משפט ובתי מדרש והעם היה עובר בזה שפשוף טוב, זה היה מאוד אינטנסיבי.

קודם כל כולנו יחד, במקום אחד, זה לא פשוט. יחד עם זה כולנו דרוכים, רוצים להתעלות, רוצים לגלות עוד יותר את הקשר ההדדי, מתוך הרגל, מתוך לימוד. זה היה משהו שהיה מנוהל על ידי כוהנים ולויים. לא סתם עם סדרנים, עם המשטרה דאז. זאת אומרת, כשהיו מגיעים היה ארגון מאוד חזק.

ברור היה לכל אחד שהוא מגיע כדי להביא קורבן, זאת אומרת, הרצון שלו להיות קרוב יותר לכולם. כי אתה לא יכול להביא קורבן עם מחשבות זדוניות, זרות, בניגוד לאחרים. קורבן זה נקרא שיש בי משהו, באגו שלי, שבכל זאת עדיין לא נקי, ואני רוצה גם אותו לכסות באהבה. ואז אני כביכול עושה את הקורבן הזה, אני רוצה לעבוד על זה, אני רוצה לתקן את זה בי.

והקורבן החיצון שאני מביא איזה יונה, דג, לחם, יין, לא חשוב מה, אולי אפילו משהו מהחי, זה רק סמל איך אני מרגיש, באיזו דרגה האגו שלי עדיין לא נקי בליבי לזולת, בדרגת דומם, או בדרגת צומח, או בדרגת חי, כך אני מביא קורבן, מהמילה להתקרב לשני.

ניצה: המהלך הזה מתואר בכל הספרות שמתעדת את זה, בכל המקורות שמתעדים את אותו אירוע. כולם מתכנסים, ממזרח, ממערב, כאיזה תהליך התגבשות מאוד מיוחד, ומתואר שהרבה פעמים הצטרפו אליהם אנשים לא יהודים, ששמעו איזה פלא קורה באירוע הזה, וחלקם עברו איזה תהליך של התגיירות, התייהדות, בתוך התהליך המיוחד הזה. גם מתוארים שם הלויים, הכוהנים, אבל הייתה איזו הרגשה של סדר מופתי, כולם הספיקו להקריב את הקורבנות.

כי אם כולם אוהבים זה את זה, בטוח שאף אחד לא דוחה את השני, לא דוחף אותו, לא דורך עליו, זה ברור, אז במקרה כזה הכול מסתדר, עומדים בצפיפות ולא נופלים.

אורן: עם רווחים.

יש מקום לכולם, ברור.

ניצה: היה שם שיתוף פעולה ואהבה ואחוות אחים.

הלב מבין. לא צריכים להסביר, לא צריך לצעוק ברמקולים ולא צריכים משטרה. למרות שהיה סדר. אבל בכל זאת, זה היה מתוך נכונות הלב. מכאן אנחנו יכולים להבין, למה שנים לפני החורבן הרגישו כבר שהוא מתקרב.

ניצה: איך הרגישו?

כבר לא היה הסדר הנכון. הרגישו שכבר פחות מבינים זה את זה, מתרחקים, כבר מתחילים לשחק את החיבור, את האהבה.

ניצה: אלה הסימפטומים שמתגלים?

כן. הכהן הגדול כבר לא ממש אמיתי, כבר לוקח קצת לכיסו, מתחילים לקרות כל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, סימנים של ירידה. ככל שהאנשים המיוחדים, החכמים, הנקיים מהאגו רצו לסדר את זה, הם לא הצליחו. ולכן הסימנים האלה היו הרבה שנים. שבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני כבר הרגישו את החורבן המתקרב.

ניצה: שזה כבר לא אותו דבר. זאת אומרת, כל הסדר המופתי והאחווה שהייתה, לאט לאט התחילו להתפרק.

כן. אותה האהבה מהעם, אותו הכבוד מהעם, לכוהן הגדול, מפני שהוא היה גדול באמת, לפי ההשפעה שלו, באהבה שלו, בדרגה הרוחנית שלו, זאת אומרת, בביטוי האהבה שהיה גדול, כבר היו קונים בכסף. המשבר כבר היה בנמצא, רק עוד לא יצא לפועל בין כולם. ואחר כך זה התפשט מלמעלה למטה, גם לעמך.

ניצה: כשסיפרת את זה עכשיו, זה הזכיר לי במשהו את התקופה שירושלים נכבשה עוד פעם, בזמננו, בתקופתנו. יש איזה קטע קצר של חייל, שהיה באותו רגע של כיבוש ירושלים. אני אקריא כמה מילים, כי זה מאוד מרגש. הוא כותב כך. "לאט לאט התחלתי להתקרב אל הכותל, מישהו אמר שם :"שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה" ולא יכולתי לומר "אמן", רק שמתי ידי על האבן והדמעות שירדו מעיני לא שלי היו, אלא דמעות של תקווה ותפילות, ניגונים וריקודים יהודיים, דמעות שצרבו ושרפו את האבן האפורה הכבדה." זה הזכיר לי את המציאות שלנו היום. זאת אומרת, כשאני מסתכלת אפילו על מה שהחייל אמר לא מזמן, כאשר כבשנו, במלחמת ששת הימים, הוא הרגיש משהו.

וההרגשה שהייתה שם, היא אפילו לא דומה למה שאנחנו מרגישים היום כשירושלים בידינו. תיארת את ההרגשה הזאת של החיבור, ואיך לאט לאט זה התפרק.

לא מרגישים, כי אנחנו לא שולטים על ירושלים. אין שליטה. יש שם שליטה של כל מיני כוחות זרים, אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו שולטים.

ניצה: מה זה כוחות זרים?

כוחות זרים. יש מזרח ירושלים, מערב ירושלים. יש נציגות של כל מיני כנסיות, זה סטאטוס בינלאומי מיוחד וכן הלאה. אנחנו לא שולטים, הכוונה שעם ישראל לא שולט בירושלים, מפני שאין עדיין עם ישראל. עם ישראל זה נקרא עם שמחובר בערבות הדדית, כמו שאנחנו נעשינו לעם בתנאי שקיבלנו את החוק, "ואהבת לרעך כמוך" כדי לקיים אותו, להתקרב אליו, במעמד הר סיני. שאנחנו נהיה בערבות, בחיבור בינינו, לקראת "ואהבת לרעך כמוך".

אנחנו לא הולכים לקראת "ואהבת לרעך כמוך", לקיום החוק הזה, ולכן אנחנו לא נקראים עדיין עם ישראל בפועל. וודאי שזה לא נקרא שאנחנו נמצאים בארץ ישראל, ארץ זה נקרא רצון. אין לנו רצון להגיע לאהבה הדדית, לבנות את הקשרים האלה, את כיפת האהבה שתכסה על כל הפשעים בינינו. ולכן גם ירושלים היא לא ירושלים. זו עיר שמרגישים בה משהו מיוחד, אבל זה נסתר, זו לא אותה העיר, לא אותה ההארה, לא אותה ההשראה שצריכה להיות במקום הזה, אם היינו קושרים קשרים בינינו, קשרי אהבה.

אם היינו מתקרבים לקשרים הנכונים בינינו, אז היינו מרגיעים את כל מה שיש באותה העיר וגם בכל האזור ובכל העולם, במעגלים. ואז ודאי שהיה פתאום מתגלה מצב מאוד מיוחד, שאותם הערבים, אותם הנוצרים, כולם, היו באים אלינו ומבקשים לבנות את בית המקדש השלישי. זה מה שכתוב בנביא, "וינחום העמים את בני ישראל על כתפיהם ויביאו אותם ירושלימה לבנות את בית המקדש"^[1]. זה מה שיקרה בתנאי שאנחנו נהיה ראויים לבנות את בניין האהבה, סמל של אהבה וחיבור בין כולם, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"^[2], אנחנו כאור לגויים צריכים להראות גם להם, מה זה נקרא להתקשר, ולצאת מהמשבר הזה ולבנות חיים נכונים.

ניצה: מה שאתה אומר זה שכל מקום אחר בעולם אולי אפשר לכבוש במלחמה או בכוח הזרוע, אבל הכיבוש של ירושלים הוא לא פיזי.

לכן אף אחד לא היה צריך אותה.

ניצה: מה זאת אומרת "אף אחד לא היה צריך אותה"?

מי שכבש אותה, מה הוא עשה? שום דבר, אף אחד לא בנה. הרומאים והיוונים רצו לעשות זאת, הם קראו לה בכל מיני שמות, אבל בסך הכל שום דבר לא התקדם ולא התקיים. זאת עיר שאף אחד לא יכול לשלוט עליה, אלא אם קודם הוא יהיה מתאים ומותאם לאותו מקום, לאותה עיר, זאת אומרת, שקודם הוא יצטרך לכבוש את כוח האהבה.

ניצה:  מה זה אומר לכבוש את ירושלים?

קודם אנחנו כובשים את ירושלים שבליבנו, הלב שלנו, לב האבן, הופך להיות לב של בשר, אמנם בפנים זה לב אבן, אבל ביחס לזולת אנחנו עושים אותו כלב של בשר.

ניצה: אני רוצה לדבר על החשיבות של ירושלים לעולם. הזכרת קודם שהם באמת נמצאים כחלק מאיתנו ועד היום שוכנים בתוכנו. ירושלים מכונה "טבורו של כל העולם", מרכז העולם כולו, היא מיוחדת עבור כולם. מה הופך אותה למרכז העולם, למקום שהעיניים של כל העולם נשואות אליו? כולם רוצים לכבוש את ירושלים, כולם רוצים להיות שם, כל אחד רוצה חלק בתוכה.

אנחנו רוצים לכבוש את ירושלים מפני שאף אחד לא יודע מה יש בה. זה לא שהערבים בנו בה את המסגד שלהם והנוצרים בנו בה, וכל הדתות השונות, אלא יש משיכה פנימית לאותו כוח, למה שנשאר מכוח האהבה, מכוח החיבור שמעל הטבע. הרי הטבע שלנו זה יצר הרע, אותו כוח פעם היה שורה באותו מקום מעל הטבע. האנשים נמשכים לאותו הכוח. כשהם נמשכים לזה, הם לא יודעים למה. יש לכל דבר ביטוי ומקום בעולם שלנו.

לכן המקום הגיאוגרפי הזה בכל זאת קיבל רושם, המקום עצמו, פעם במקום הזה שרתה האהבה, ולכן לכל אדם בעולם פחות או יותר, אם הוא מגיע לשם או שהוא יודע כי סיפרו לו או שהוא למד, יש לו איזו נטייה לירושלים. לכל תרבות בעולם יש איזו נטייה לירושלים.

הייתי בדרום אמריקה ופגשתי אינדיאנים אמיתיים מהרי האנדים, הם סיפרו לי שגם בתרבות שלהם יש דברים כאלה, שיש עוד מקום אחד ליהודים, לא בדיוק השמות שלנו, אבל שיש דבר כזה. אלה אינדיאנים שחיים בלי חשמל, בלי פלאפונים, בלי כלום, חיים ממש בצורה פשוטה. הם מאוד אדוקים לתרבות שלהם, יש להם את עלי הקוקה, הכבשים, והיאקים שלהם, ואפילו הם יודעים את זה.

סיפרו להם שמגיע מישהו כמוני, והם נסעו מאה ושישים קילומטר, ירדו מההרים כדי להיפגש איתי. גם אני נסעתי בכוונה להיפגש איתם, כי סיפרו לי על זה. זה היה בקולומביה. בכוונה נכנסתי לארץ הזאת, היא מאוד לא נעימה, ונסעתי במיוחד למקום הזה כדי לפגוש אותם.

ניצה: מה הם רצו לדעת ממך? מה הם רצו לשמוע?

קודם כל על החיבור, על אהבה, הדדיות, על זה לא צריכים לספר. את זה כל אחד מבין מתוך ליבו. וזה שמתקרבים זמנים קשים, ושאנחנו נצטרך דווקא בעזרתם להחליט על תיקון העולם, ואז על ידי התיקון הזה אנחנו נגיע לעולם של אהבה, טוב וחיבור, זה ממש כך, האדם מרגיש מהלב שזה חייב להיות. במיוחד כשהוא חי על פסגת הר בטבע, הוא מרגיש שכך זה בטבע, זה מה שיש.

ניצה: מה הדרך הנכונה שאנחנו יכולים לאחד את כל התרבויות, את כל הדתות, את כל העמים השונים, סביב ירושלים?

זה טבעי, כי אותו כוח החיבור שיצא מבבל והתחיל לבנות את המושג של ה"אהבה", משך אותם בצורה גיאוגרפית מבבל לארץ כנען, איפה שאנחנו נמצאים היום. ובינתיים כל בבל שלא רצתה ללכת לקראת האהבה והחיבור התפזרה על פני כל כדור הארץ, חוץ מירושלים, חוץ מארץ ישראל, חוץ ממקום האיחוד, כביכול התפזרה סביבו.

עכשיו כשאנחנו חוזרים בכל כדור הארץ הזה לאותו משבר כמו שהיה אז, אבל לא בדרגת הדומם, אלא בדרגת המדבר, אחרי דרגת הצומח וחי, כשאנחנו חוזרים על פני כל כדור הארץ למשבר  שמנענע אותנו טוב טוב, אין לנו צורך יותר לבנות את מגדל בבל, אנחנו כבר לא רוצים להגיע השמיימה. אפילו על הקרקע, על הארץ, אנחנו לא יכולים לבנות את עצמנו בצורה פחות או יותר מתקבלת על הדעת, פשוט לחיות.

אנחנו נמצאים כאן במצב שירושלים, אותה ארץ כנען, איך להפוך אותה לארץ ישראל, עם אותו עם ישראל. אמנם אנחנו עוד לא עם ישראל, אלא רק כביכול עם ישראל. להיות עם ישראל זה נקרא כשנמשכים לאהבת אחים, "כל ישראל חברים", לחיבור, אם אנחנו נמשכים לזה, אנחנו בונים מעצמנו את עם ישראל, זאת אומרת, אלה שמחוברים נכון בקשרי אהבה. אז אנחנו הופכים מסתם עם, מסתם גוי להיות גוי קדוש. קדוש זה נקרא השפעה הדדית, קודש. כשאנחנו אומרים "את מקודשת לי", מה אנחנו אומרים? שאנחנו בינינו נמצאים בהשפעה הדדית. ואז אנחנו מגיעים לאהבה, ואז הצביון של אותו המקום שבו אנחנו נמצאים הופך ומשדרג את עצמו מארץ כנען לארץ ישראל, שכבר יש בה את כל איכויות של אהבה.

גם בארץ ישראל יש מעגלים של דומם, צומח, חי, מדבר. הדומם הוא יותר סגור, הצומח יותר חזק, החי יותר חזק, והמדבר הכי חזק. זה כבר המקום של ירושלים. גם בירושלים יש את ארבעת החלקים האלה, הר המוריה, בית המקדש וקודש הקודשים, זה הסדר. ואז בסופו של דבר, אנחנו הופכים את מגדל בבל הזה לבית המקדש עם כל האהבה שמתפשטת משם לכל העולם. וכך אנו מגיעים לגאולה השלמה, וזאת ירושלים הבנויה.

אורן: חז"ל אמרו לפני המון שנים "עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל הגווים וכל הממלכות".

כן, ודאי שלא פיזית, אלא הכוונה היא למושג הרוחני.

אורן:  מה הכוונה באמירה? "עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל הגוים וכל הממלכות".

ללב של האהבה, צריכים לחבר את כל הלבבות ללב אחד, לאותו המושג הרוחני. אף אחד לא צריך את האבנים שיש עכשיו, אלא צריך שהמושג הזה יחיה בכולם. ולא רק בך ובי, אלא בכל עם ישראל, ודרך כל עם ישראל לשבעים אומות העולם, בכל העולם, בכולם, בשווה. זה נקרא "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

אורן: איזה מושג יחיה בכולם בשווה?

אהבה, "ואהבת לרעך כמוך".

ניצה: מה החשיבות של הקמת בית המקדש בירושלים דווקא בימינו? מה המשמעות של זה?

המשמעות היא שאם אנחנו מגיעים לבניית בית המקדש בליבנו, כמו שהלב שלנו מורכב מכל מיני חדרים ויש כל מיני מעברים בתוך הלב, אפשר להסביר את בניית בית המקדש בצורה מאוד יפה בהתאם לבניית הלב, הם תואמים זה את זה. אם אנחנו מגיעים למצב שליבנו מתמלא באהבה לכולם, אז הוא נקרא בית המקדש. ואז בהתאם לזה אנחנו מגיעים להבנה איך לבנות את בית המקדש. אנחנו לא צריכים ללמוד איך הוא היה בנוי לפי ההיסטוריה. איך בצלאל בנה את המשכן? הם היו חכמי לב, החכמה שלו הייתה בלב, הוא הרגיש וידע מה זה נקרא ביטוי של אהבה, ולכן הוא  היה יכול לעשות זאת.

ניצה: אז ירושלים היא בלב שלנו? היא בינינו? איפה נמצאת ירושלים בתוך מערכת הקשרים שלנו?

כשאנחנו בונים את הלב המשותף.

אורן: בוא נצייר זאת, אנחנו אומרים שהיום, כשהכל כל כך מקושר וכל אחד משפיע על כולם, בעצם אנחנו כמו חיים בתוך רשת אחת גדולה. ובתוך הרשת הגדולה שמקיפה בעצם את כל בני האדם באשר הם, כל אחד הוא נקודה ברשת וכולנו ביחד, כל הנקודות, יוצרים רשת אחת.

כן, אבל הרשת הזאת מתגלה היום יותר ויותר, והיא מתגלה כרשת לא מתוקנת. הקשרים שבה לא טובים ולכן אתה חש משבר.

ניצה: זאת אומרת, הקשרים קיימים בכל מקרה, רק שהם קשרים מעוותים.

פעם הקשרים האלו לא היו מגולים, הם היו כאילו לא מופעלים. היום כאילו מישהו מפעיל את הקשרים האלה, הוא כאילו מדליק את האור יותר ויותר. ואז אנחנו מרגישים עד כמה שאנחנו נמצאים זה עם זה, כולם עם כולם בצורה מקולקלת יותר ויותר. ואז לפחות במידה שהרשת מתגלה כמקולקלת, אנחנו צריכים לתקן אותה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".

זאת אומרת, להמשיך את קווי התקשורת הנכונים של האהבה ברשת הזאת. ואז כשנפעל באהבה זה אל זה, אנחנו נרגיש את הרשת הזאת כמו הלב הכללי, זה נקרא "בית המקדש". כל הרשת של הקשרים בינינו, שבה אנחנו חיים, ויש בה מקום לכולם, כי כל באי העולם נמצאים בתוך הרשת הזאת וכולנו נמצאים בה כמו שכתוב, ב"בית המקדש". "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", זה נקרא באמת הבית של א-להים. א-להים זה הטבע, האהבה, הכוח הטוב, הקשר שצריך להתגלות.

אורן: איך אני צריך לצייר לעצמי את הרשת הזאת? כמו רשת של קורי עכביש?

לא, אני ממליץ לתאר זאת ככדור שמורכב מקשרים רבים, זה הכדור החיצוני, אחר כך יש כדור פנימי יותר, וכן הלאה. יש ארבעה כדורים, דומם, צומח, חי, מדבר, לפי סוגי בני האדם, לפי סוגי הרצונות של בני האדם. יש בני אדם עם רצונות פחות אגואיסטים ויותר אגואיסטים. יש אנשים שמהטבע שלהם הם פחות אגואיסטים, הם נמצאים בכדור החיצון. ובכדור היותר פנימי נמצאים היותר אגואיסטים, וכן הלאה.

הכי אגואיסטים נמצאים בכדור הפנימי. אבל כשהם מתקנים את עצמם, הם נעשים הפנימיים והחזקים ביותר.

אורן: לא נעים לי להגיד, אבל אני מניח שבכדור הפנימי נמצאים היהודים?

צדקת.

אורן: בתוך המודל הזה או בתוך מודל אחר, איפה המקום של ירושלים ברשת? מה זה ירושלים בתוך הרשת הזאת?

כל הכדורים האלו וכל הציור מתאים לזמני התיקון. נניח שבכל העולם מהיום והלאה נתחיל להתקשר בקשרים הטובים. כי אין ברירה, כולם רואים את הצורה העתידה הזאת שאנחנו חייבים לקבל, יהיה לנו רע, ומיום ליום יהיה לנו יותר גרוע, אנחנו רואים את זה.

אם עכשיו היינו מתחילים להתקשר בצורה יפה בינינו, כולנו, כשכל אחד יגמור את התיקון היפה שלו עם כולם, כל הכדורים האלה יהפכו להיות לאחד. שאין בו שום שינוי, אין בו שום הבדל בין אף אחד, הכל נמצא שלם.

אורן: שוויון.

שוויון טוטאלי, פשוט שלם וזהו. זה נקרא גמר התיקון של טבע האדם, ובזה מגיעים למנוחה.

אורן: ואיפה ירושלים במודל הזה?

מכסה את הכל.

ניצה: זה לא שהם נדחפו לתוך ירושלים, אלא ירושלים גדלה ובעצם עוטפת את כל הכדור הגדול הזה.

כן.

אורן: הזמן שלנו עומד להסתיים. הייתי רוצה שתסכם את התובנות המדהימות האלה בקשר לקשרים ולאהבה בינינו דרך המושג של "ירושלים".

להשתוקק לאהבה, לחיבור בין כולם, למה שקיווה אברהם אבינו, למה שהוא כיוון את כולם, זה נקרא להשתוקק לירושלים, גם בליבנו וגם לבנייתו בצורה הנכונה בעולמנו. ונקווה שהצורה הזאת תהיה בליבו של העולם ובכך העולם באמת יגיע למנוחה.

כשהאהבה שורה על כולם היא נקראת "ירושלים הבנויה".

אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז. תודה גם לכם שהייתם איתנו. אהבה. עד הפעם הבאה כל טוב ולהתראות.

[1] "כה-אמר אדני יהוה, הנה אשא אל-גוים ידי, ואל-עמים, ארים נסי; והביאו בניך בחצן, ובנתיך על-כתף תנשאנה." (ישעיהי מ"ט, כ"ב)

[2] "כי ביתי, בית-תפלה יקרא לכל-העמים" (ישעיה נ"ו, ז')