שיחה 174: גמילות חסדים

עזרה הדדית וגמילות חסדים

חוקים לא יעזרו, צריך לשנות את הלב. כשאני מרגיש משפחה אחת, לא צריך חוקים

• עם ישראל התחיל מאהבת הזולת, בנינו בישראל מדינה של גמילות חסדים
• חוק חינוך חובה של ואהבת לרעך כמוך. כך מתחנך האדם שבנו, לא על ידי ידע
• בארץ הפרט אינו מרגיש שעליו לדאוג לאחר. אלא, שהמדינה תדאג. חיים ב"שמור מרחק"

 החלש והחזק משלימים זה את זה. החלש מאפשר לחזק להיות אדם טוב

• חזקים וחלשים הם חלק בלתי נפרד מהמין האנושי. זה ניתן לנו כהזדמנות לבניית חסד
• התחשבות בזולת ודאגה לזולת הם שמרוממים אותנו מדרגת הבהמה לדרגת אדם
• בלעדי תמיכה בחלש, החזק לא יוכל לזכות בהערכה עצמית, בכבוד עצמי
• יש הבדל בין להיות שק נפוח מכסף וגאווה לבין להרגיש שאתה בן אדם טוב

 אין לנו אפשרות אישית להגדיר את עצמנו כאדם, אלא רק ביחס הטוב שלנו לאחרים

• כולנו קשורים ברשת אינטגרלית. לכל אחד חסר משהו בכוונה, זאת על מנת שנשלים
• פאזל תלת ממדי. בהשלמה הדדית עלינו לבנות תמונת עולם מושלם
• מה שחסר היום הוא רק להכניס אהבה בלב. אימא לא צריכה הוראות כיצד לנהוג

 מרגישים את האחר כאדם זר, זאת המחלה הכללית של ימינו. הריפוי: בחינוך האינטגרלי

אורן: שלום לכם ותודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן ושלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו שמחים להיות שוב איתכם כאן, ואנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך כדאי לנו לבנות את החיים שלנו היום בחברה המודרנית, כמשפחה אחת. אנחנו פותחים היבטים שונים בחיים שלנו כישראלים במדינת ישראל, ורוצים להתחבר אל השורש היהודי המקורי שלנו, אל התרבות העתיקה שלנו, שכנראה הלכה לנו לאיבוד אי שם בדרך, ולראות איך היא מכוונת אותנו לחיות כמו תאים בתוך רשת אחת, בשיתוף, בחיבור, בהרגשה שכולנו אחד. זה מה שאנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן, להפוך זאת מכותרת למשהו שאפשר למשש ולהרגיש אותו, להבחין בו בהיבטים שונים, ולאחוז בו על מנת לממש אותו בחיים שלנו. כשנקום מחר בבוקר נרצה לקום לחברה חדשה, שכולנו נרגיש בה מחוברים, מקושרים, דואגים ועוזרים אחד לשני. שארגיש בתוך החברה הישראלית בטוח, טוב, כמו בבית של אמא. זה החזון שלנו לחברה ישראלית חדשה, חברה שתהיה כמשפחה אחת.

ניצה: הנושא שלנו היום מושתת על אחד מהעקרונות השורשיים והמשמעותיים ביותר בתרבות היהודית, גמילות חסדים, עזרה הדדית. כאן אנחנו יכולים למצוא את כל הערכים היפים של דאגה לזולת, הרגשת אחריות כלפיו וכלפי הסביבה, אכפתיות, תמיכה. לא לשווא נאמר "על שלושה דברים העולם עומד על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים"[1]. היינו רוצים היום להבין את העקרונות שעליהם מושתת גמילות החסדים. בכמה מילים נאמר שגמילות חסדים עוסקת בעזרה לחלש, בסעד, בתמיכה, בביקור חולים, בעזרה רגשית נפשית, השתתפות בשמחה, השתתפות בצער, ניחום. כל סוג של תמיכה ועזרה לאדם הנזקק לכך. איך זה הפך להיות ממקום של חובה מוסרית שכל פרט ופרט היה חלק ממנה, לאותם חוקים של חיים בתוך רשת?

כשהתחלת לספור את הסעיפים, בהם אני צריך להיות טוב לזולת, זה הזכיר לי את שמירת הלשון, שבה אני צריך תמיד לבדוק האם אני אומר בלשון הרע או בלשון הטוב, האם זה בסדר או לא בסדר. זה לא יעזור, צריך לשנות את הלב. פעם, לפני חורבן בית המקדש היינו בידידות, בחיבור כמשפחה אחת, השתוקקנו להיות ב"איש לרעהו יעזורו", "כל ישראל חברים", אחים ב"ערבות הדדית" ועוד סימנים וציונים כאלה לאיחוד.

כשאני נמצא במשפחה אחת אני לא צריך לחשוב " האם לעשות את זה או לא? לבדוק או לא?" הלב שלי אומר מה אני צריך לעשות ומתוך זה אני עובד. לאורן יש ארבעה ילדים ואישה, ואני לא חושב שיש לו רשימה שמפרטת עם מי הוא עשה חסד ועם מי הוא עשה כך או כך, אלא הלב שלו מנחה אותו. ואם כבר לתקן קצת משהו, זה אולי בהיפוך, לעצור את עצמו מלהיות אוהב מדי, אז הוא אולי יכתוב לעצמו שלילד הזה אני צריך להטיף כך וכך מוסר, זאת אומרת, להגביל את האהבה, אבל לא לרשום לעצמו "אני צריך להגיד לו שהוא ילד טוב" וכן הלאה. האהבה בעצמה כשהיא מתפרצת מהלב היא עושה את הכול.

ניצה: במילים אחרות, כשהאהבה מתפרצת מהלב לא צריך חוקים?

נכון, כשהאהבה מתפרצת לא צריך שום חוקים. כמו אברהם אבינו שלימד אותנו באהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך", והוא אב האומה שהרכיב אותנו כקבוצה שבה כולנו נמצאים "כאיש אחד בלב אחד". ועוד התחזקנו בזה במעמד הר סיני אחרי הכבדת ה"מצרַים, ועלינו לזה עוד יותר במסע במדבר, ואז כשהגענו לארץ ישראל, בנינו ממש עם ומדינה בצורה שבה התורה, העבודה וגמילות חסדים, היו השורש של הכול. לכן לא הייתה לנו שום בעיה לקיים את זה. ומיום ליום כשהאגו שלנו גדל, כפי שהוא גדל במשך כל ההיסטוריה שלנו, בכל האנושות, בכל אחד ובכל אומה, התגברנו עליו והמשכנו לעלות בגמילות חסדים זה לזה ואף אחד לא הזדקק לחוקים כלשהם.

כל אחד מתוך הלב שלו ומתוך העבודה שלו, רצה להיות יותר בתוך החברה הישראלית, להידמות לטבע הכללי שכולו בהשפעה ואהבה, כולם נמשכו לכך וזו הייתה הנטייה הכללית, זה היה חוק חינוך חובה. כמו שהיום יש "חוק חינוך חובה" שמחייב ללמד את "לוח הכפל", ואני לא יודע איך פתאום לוח הכפל שייך לחינוך. לחינוך שייך שינוי באדם, שהאדם שבנו יתחנך ולא שנזכור חוקים, קריאה וחשבון. זה לא שייך לחינוך, זה שייך להשכלה. חינוך זה שאני מייצב בתוכי את דמות האדם, שאהיה מחובר עם כולם בצורה נכונה, וודאי שתהיה בי כל הנטייה לעזרת לזולת. זה החינוך. לקבל ידע זה אף פעם לא נחשב חינוך, אני יכול לאסוף אותו ובכל זאת אולי להישאר פרא אדם. לכן בכל הדורות, לפני חורבן בית המקדש מאברהם ועד חורבן בית המקדש הייתה אצלנו תמיד ממש חובה לחנך את הילדים שלנו ל"גמילות חסדים", ואחר כך עם התכונה הזאת להמשיך את כל החיים, אבל זה היה העיקר. כי החיבור בעם הוא באמת השורש והיסוד שלו. אנחנו לא עם רגיל שיש לו איזו חלקת אדמה שעליה הוא חי, אין לעם שלנו יסוד מהטבע. כתוב בתורה שיש בעולם שבעים אומות, יסודות, ואנחנו לא. כתוב שהעם הזה לא נחשב בין העמים, אפילו יש כאלה שחושבים שבאנו מכוכב כלשהו, עד כדי כך היהודים שונים מכולם בפנימיותם.

היום זה לא כל כך בולט כי בגלות איבדנו כמעט את כל השורש שלנו. אבל באמת היינו מאוד שונים מכל העמים ההם, דווקא בגלל גמילות החסדים שבינינו, כי כל העמים האחרים היו ממש ברברים. אפילו עד לפני כארבע מאות שנה באירופה, היה אפשר לראות בני אדם זרוקים ברחוב בצורה לא אנושית, גם היום זה קיים, אבל אז זה היה דבר רגיל ואף אחד לא שם לב לכך, ובכלל לגמרי לא היה אכפת זה מזה באופן שאפילו לא הבינו שיש כאן מקום לחסד, לעזרה. ואצלנו זה ההיפך, לא מפני שאנחנו כאלה טובים מהטבע, אלא מפני שהחינוך, שאפשר להגדיר אותו כחינוך אינטגרלי להיות כולנו יחד, היה עד כדי כך חזק שאם לא היית חלק מהעם, לא נחשבת. זאת אומרת, קודם כל היה מושג של אני שייך לחברה שבה כולנו בערבות, כולנו כאיש אחד בלב אחד, אחים אנחנו. לפחות לקיים את "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ואחר כך את "ואהבת לרעך כמוך". באיזו אומה אז וגם היום היה משהו שנחשב כיסודות האומה ונמצא כיסוד בחוקה? כי אצלנו זה הסעיף הראשון בחוקה שבלעדיו העַם לא קיים ולכן כל חוקה בלעדי הסעיף הזה אין לה שום בסיס.

ולכן יצאנו לגלות, כשנשבר הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו רואים מכל הכתבים שדווקא זה נקרא שנפלנו מאותה דרגה, מהרמה שהיינו בה לפני החורבן וזמן מה לאחריו, כשנפלנו ל"שנאת חינם". מה הוא החורבן? זה לא חורבן של הבית היפה בירושלים, אלא זה חורבן של היחס לזולת, מאהבה לשנאה. כלומר, נשבר הכלל הטבעי של גמילות חסדים שנבע ממש מלבו של כל אחד ואחד לכולם, ומאז ואילך אנחנו בגלות. בגלות הארוכה והמכבידה עלינו כל כך. ולמרות שהכלל של גמילות חסדים החזיק אותנו במשך כל אלפיים שנות הגלות האלה, אני עוד זוכר כשגרנו בעיירה קטנה בחוץ לארץ, שיהודים בכל זאת חיו בעזרה הדדית טבעית, אולי זה היה כך, כפי שאומר בעל הסולם, מפני שהגויים מסביב לחצו, לכן הסולידאריות הזאת, החיבור הזה, היה כמו שק של אגוזים, כי אגוזים לא רוצים להיות יחד, אבל השק הזה, כלומר, הסביבה העוינת החזיקה אותנו יחד. ובאמת כך זה היה.

אבל כשהתחיל העניין של המדינה ועם ישראל החדש לפי ההגדרה החדשה, מסרנו כביכול את כל הדאגה הזאת, את השיירים שנותרו לנו איכשהו מאותה גמילות חסדים, מאותה תשומת לב של יהודי ליהודי,  למוסדות המדינה, לביטוח לאומי, לקופת חולים ועוד. והייתי אומר שאפילו במגזר החרדי זה עובד, זה עובד גם באופן שיש ארגונים שונים שמטפלים בזה, וגם שם "איש לרעהו יעזורו" מתבצע במתכונת של "שמור מרחק". זאת תוצאה מהגלות, ואני לא מאשים אף אחד בזה, העובדות נמצאות בשטח.

אם אנחנו רוצים להגיע לגאולה, הגאולה היא בכך שנחזור שוב לאותו עיקרון של "ואהבת לרעך כמוך" שמתבטא קודם כל ב"גמילות חסדים" זה עם זה. כל אחד צריך להרגיש בלבו מה טוב לשכן, לחבר ובכלל לכל אחד באומה ולהשתדל לעשות זאת, כך זה קודם כל לפי המעשה. וזה לא פשוט, כי זה אף פעם לא יקרה אם נחוקק את זה כחוק או נתייחס אל זה כהתנהגות יפה, אלא צריכה להיות כאן קודם הכנה גדולה מאוד שנקראת "חינוך אינטגרלי". שנחנך את עצמנו לכך שאנחנו שייכים לעם אחד, למערכת אחת, שיש בינינו תלות הדדית לא רק לעת צרה, אלא בכלל. ושגם מתוך הלחץ של הטבע בימינו שמראה לנו שהוא כולו מערכת אינטגרלית, עגולה ותלויה, נלמד שכולנו נמצאים בתלות הדדית, ונבין שהחוק של "גמילות חסדים" הוא אחד מהעניינים של "ואהבת לרעך כמוך" ואליה הוא צריך להגיע. לכן כתוב "על שלושה דברים העולם עומד על התורה", שהיא הכוח שצריך לתקן את האדם על ידי "העבודה", והסיכום צריך להיות "גמילות חסדים", שמגיעה אליי מתוך לב רחב, לב כואב, לב שמח במה שיש לזולת.

אורן: אחרי שדיברנו באופן כללי על הנושא, הייתי רוצה אולי להתחיל לפרק אותו לחתיכות קטנות. הסעיף המרכזי שהוא גם די הגיוני בגמילות חסדים, הוא היחס והעזרה לחלשים. יש אנשים חזקים יותר בחברה, ויש חלשים יותר, השאלה היא, מה צריכה להיות מערכת היחסים ביניהם? יש על כך אמירות והגדרות רבות. לגבי אלמנה ויתום שאסור לענות אותם, כי אם הם יצעקו זה ממש לא טוב. לגבי הגר שצריך להתחשב בו, לגבי האביונים שיש בעם שצריך לתת להם מתנות עניים. באותה תקופה התפרנסנו בעיקר מחקלאות וחוקים רבים קשורים לקרקע ולחקלאות. בשדה יש דברים שצריך להשאיר כמו לקט שכחה ופאה, והאדם העני צריך לבוא מהבית שלו ולעשות פעולה אקטיבית, לגשת לשדה ולאסוף משם את מה שהשאירו עבורו.

אנחנו רואים שהאינטראקציה הזאת בין החזקים לחלשים בחברה, היא אחת מיסודות התרבות היהודית העתיקה, המקורית והשורשית. וכשאני קורא את הדברים האלה וחושב על מה שקורה היום, זה לא נעים להגיד, אבל הפער הוא עצום. לפי העקרונות היהודיים המקוריים כשאני כאדם שיש לו רואה אדם שאין לו, שרעב ללחם, אני צריך לתת לו אוכל כדי שלא ימות מרעב, כאח לאח.

וגם בצורה כזאת שהוא לא רואה אותך, כמו פאה. אתה משאיר לו בשדה ומי שבא בא, הוא לא יודע של מי השדה ובעל הבית לא יודע מי לקח. הוא לא פוגע בבושה שלו.

ניצה: זה עיקרון מאוד חשוב.

כי אז כולנו משלימים זה את זה. צריך להבין שהעני גם עושה טובה לעשיר.

אורן: איך העני עושה טובה לעשיר? תסביר את זה קצת.

כי אתה כעשיר הרוצה להיות אדם טוב, מקבל מזה תענוג, מילוי, כבוד עצמי, והוא נותן לך בזה אפשרות. וגם החוקים מסודרים בצורה כזאת שאתה מבצע אותם מתוך חסד. מה היא גמילות חסדים? היא לא חוזרת אליך בצורה ישירה, אתה עושה אותה בסתר. ואז יוצא שאתה לא פוגע בכבודו והוא לא נותן לך להתגאות ולחשוב "יש אדם שיודע שאני גומל חסדים, הוא כביכול חייב לי. נתתי לו, הבאתי לו, בפעם הבאה הוא חייב אולי להביא לי גם משהו, לפחות לכבד אותי". זה כבר שוחד. כשאתה מביא לו משהו בצורה כזאת, זה כמו שוחד.

רבים היום עושים כך, אני רואה את זה במיוחד לפני בחירות, מחלקים הטבות וכולם יפים וטובים. אני רואה את זה כשוחד. הייתי ממש אוסר לעשות את הדברים האלה, אתה רוצה לעשות בבקשה, אבל לכולם ובעילום שם, אחרת אתה קונה את האדם. האם זה מותר?

אורן: דיברת על חוקים שקשורים לשדה, על פאה שצריך להשאיר בסוף החלקה, יש שִכחה, יש פֶרֶט, יש עוללות וכן הלאה. אומרים לי כביכול "זה לא שלך, את זה תשאיר למי שצריך שיבוא וייקח". השאלה היא, מה רצו מבחינה חברתית כשאמרו שכך יהודי חי, שהוא משאיר משלו למי שאין לו? איזה רגש רצו לעורר בי כאדם שיש לו, כאדם בעל נכסים? איזה פתח בתוך הלב שלי רצו לפתוח, שהיום אני מרגיש שהוא כבר לא קיים?

עשירים ועניים הם חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית, עד שנתקן את עצמנו בצורה השלמה. ושניהם צריכים להתקיים ולהשלים זה את זה. זה שיש באחד ואין בשני, זה לא תלוי בבני האדם, בא נניח שזה מזל. ואז אנחנו צריכים לראות בדברים האלה, פשוט השלמה. על אלה שיש להם יותר חלה חובה לתת לאלה שיש להם פחות.

אורן: למה?

לגדל בתוך האדם את תכונת החסד. העניין הוא לא שיש הרבה או פחות, בעולם לא חסר כלום. כדור הארץ יכול להאכיל את כולם בקלות. למה אם כך כולנו חיים באופן שחצי מאוכלוסיית כדור הארץ זורקת כפול והחצי השני גווע ברעב ולא יכולים לחלק, פשוט להעביר מהאחד לשני. כי חסרה לנו התכונה הזאת, תכונת החסד, שאותה בעיקר אנחנו צריכים לרכוש. זאת אומרת, עליה אנחנו צריכים להתחנך, אותה אנחנו צריכים לבנות בנו.

אורן: אתה אומר שהעני והעשיר או החזק והחלש משלימים זה את זה?

ודאי, כך זה בא מהטבע. ואם נרצה לתקן רק את העניות והעשירות, לא נצליח. יהיה עוד יותר גרוע. אם נשתדל על ידי העניות והעשירות לבנות בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, את תכונת החסד, אז נצליח. כי את העניות והעשירות נִתנו לנו רק כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לגמילות החסדים.

ניצה: זה כאילו מין משחק בין לתת לבין לקבל? כמו נתינה וקבלה.

אנחנו בנויים כמו בעלי חי ואנחנו תלויים זה בזה מאוד. כדי שאנחנו, בדרגת החי, נתחלק באוכל, בביגוד, בכל הדברים ההכרחיים. אם אנחנו עושים זאת, אנחנו בסופו של דבר מגיעים לקירוב, לחיבור, לערבות, והתכונות האלה הן הדבר עיקרי שאנחנו צריכים לקנות כי הן התכונות החשובות למין האדם, בזה אנחנו מתעלים מעל דרגת הבהמה שחייבת ביגוד, אוכל, שירותים למיניהם, פנסיה, בריאות וכן הלאה.

ולכן אנחנו צריכים להבדיל בין סיבה לתוצאה ממנה. הסיבה לכל הדברים האלה, היא שאנחנו נגיע לשוויון. במה? שכל אחד ידאג לשני. לא חשוב כמה יש לאחד וכמה חסר לשני, אלא שלכולם יהיה. והטבע מצדו, תמיד יעשה כך שלחלק מהאנשים לא יהיה ולאחרים יהיה עודף. והכול כדי שאנחנו, על ידי השתדלות, נקנה את תכונת החסד. לא שאנחנו נחלק את האוכל ושיהיה לכולם. הטבע יקלקל אותנו, בכל זאת לא יהיה אוכל לכולם, כמו עכשיו, שזורקים יותר מחצי והחצי השני גווע מרעב.

אנחנו צריכים להבדיל מהי המטרה, מהו העיקר, ומה הסיבה כדי להגיע אליו. כדי להגיע לחסד, לגמילות חסדים, לאהבה, הסיבה היא רעב וייסורים והבעיות שאנחנו מרגישים עכשיו, ואין לנו מנוס, אין לנו אפשרות להגיע, לשום סידור בעולם, אלא אם אנחנו נשנה את לבנו. תביא לעולם יהלומים, כסף, לא חשוב מה, שום דבר לא יקרה.

ניצה: זאת אומרת, שכל מה שאתה מסביר הוא איזה עיקרון שהטבע יוצר בכוונה, מעין מציאות המאפשרת לנו לתרגל בצורה הכרתית, את האינטראקציה של קבלה ונתינה. אינטראקציה של דאגה, של אכפתיות. כי לכאורה אם העולם היה מראש בשלמות ובשוויון, אז אין לי שדה, אין לי מקום עבודה, אין לי במה לתרגל את עצמי. היכולת שלי לתרגל את עצמי ולתרגל את היכולת שלי להגיע לאיזו תכונת חסד ואהבה, היא באמצעות העובדה שבעצם הטבע יוצר סיטואציה בכוונה שלחלק יש ולחלק אין.

אורן: אבל איך שניהם נכנסו לתוך אותה תמונה? אני מבין היטב במה אני, כחזק, עוזר לחלש. אני משאיר לך בשדה שלי וכן הלאה. את זה אני מבין, יש לך מחסור ואני משלים, אני מפריש משלי, אני עוזב משהו משלי לטובתך ולטובת מישהו אחר שהוא חלש יותר, לא כל כך אכפת לי אפילו לטובת מי. אני משלים את המחסור שלך. במה אתה כחלש משלים את המחסור שלי? אין לי בכלל מחסור. אמרת שההשלמה היא הדדית.

יש לך מחסור.

אורן: מה המחסור שלי כחזק, שיש לו הכול?

מה יש לך?

אורן: בדוגמא שלנו נאמר, שדה עם תבואה.

כן, ומה?

אורן: אז אני משאיר, אני רוצה להיות אדם טוב.

זה מה שחסר לך. בלעדי איך תהיה אדם טוב? אתה תהיה סתם בהמה. הרווחת הרבה תבואה, מכרת, אז תתפוצץ. איך אתה מגיע לכבוד עצמי, להערכה עצמית, שעשית משהו שאתה יכול לבטא את היחס שלך לזולת כמו אימא אל התינוק. "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק".

אורן: כלומר?

כלומר שאדם רוצה להרגיש שהוא אדם. היה לי חבר קבלן גדול, אחד מהשותפים של חברת בניה גינדי. נסענו יחד ונכנסנו לאיזו מסעדה לשתות כוס קפה, זה היה לפני ארבעים שנה ברחובות. ובעלת המסעדה אומרת לו "תבוא אלי בצהריים, יש לי היום יום קשה, יוסי הלך למילואים".

זאת אומרת, שהוא יבוא באמצע היום, קבלן בנין עשיר מאוד, והיא אומרת, "יופי, תבוא לעזור כי אני נמצאת היום במסעדה" מפני שהחבר שלו, הבן שלה, הלך למילואים והיא נמצאת כאן במקומו. גם להם לא חסר כלום, יש להם לא סתם מסעדה. אנשים מאוד עשירים. יצאנו יחד מהמסעדה לאוטו והוא אומר, " אני איש פשוט", כך היה מתגאה בזה. "היא בקשה ממני שאני אבוא ואעזור לה להיות מלצר".

מיליונים מסתובבים אצל האדם הזה על האצבע, אבל זה שאימא של החבר שלו אמרה לו " תבוא לעזור לי בצהריים לחלק אוכל כי הבן הלך למילואים פתאום," הוא יושב במשרד שלו עם מאה מאתיים איש מסביבו, כל הפמליה שלו, הוא מאוד מעריך את זה.

אורן: למה?

אני התפלאתי בעצמי, אני זוכר ממש. הוא בא אלי לטיפול במרפאה במקרה.

אורן: מה יש בעזרה לזולת שהיא מקנה לאדם איזה סיפוק ברמה אחרת, באיכות אחרת, באיזה מישור אחר?

מחזיקים ממנו שהוא אדם פשוט, שהוא טוב לב, שהוא יכול לבוא ולעזור, שהוא חבר, שהוא אדם. ולא כך סתם, שק עם כסף מסריח, עם גאווה. כך מתייחסים לאישיות שלו. אני ראיתי את זה ממש כך, זה מעניין מאוד. אני הסתכלתי, והוא נכנס לאוטו בהתלהבות כזאת, איזה אדם פשוט אני. זה היה אצלו דבר הכי גדול. פשוט אדם. אתה מבין?

אז, להיות אדם פשוט, אבל אדם, אתה שומע את המילה? אם אימא הייתה מבקשת ממנו, תביא לי חמישים אלף דולר, זו לא הייתה שאלה, לא היה חושב רגע. אבל זה לא אדם. כאן אנחנו נוגעים באדם, זה משהו מה"אני". הרי כל אחד מאיתנו מחזיק את עצמו כישות קיימת בעולם. ואם אתה מבטל אותו, "אה, עשיר", "אה, כך או כך", אבל לא אדם, זאת אומרת, לא נשאר לי משהו שזה אני. זה מאוד, מאוד פוגע.

אתה יכול לראות את זה על כל האנשים, כל בני האדם. אם אתה אומר "אה" על השירות שלו, על היופי שלו, על ההתנהגות שלו, על משהו, אבל אם אתה פוגע ביסוד הפנימי הזה, עמוד השדרה הפנימי, שזה האדם שבו, את זה הוא לא יכול לסבול.

אורן: למה האדם שבי, זה משהו שיכול להיבנות בתחושה שלי, רק באינטראקציה שאני עוזר למישהו אחר?

כי אדם זה לא "אני". אני לא יכול להגדיר את עצמי שאני אדם. אני זה איזה חלבון שיש לו צורה מסוימת, יש לו איזה ארגון פנימי, יש לו רגש, שכל, כל מיני תכונות וכולי. זה לא אדם. אדם זה מי שבונה מעל המשפחה שלו, מעל הלהקה שלו, הוא בונה מעל זה יחס לא טבעי לאחרים.

אורן: לא טבעי?

לא טבעי. טבעי זה משפחה, זה שבט.

אורן: כל מה ששלי.

כן. אבל אם אני בונה את זה לא מתוך כך שהטבע שלי מחייב אותי. מה שהטבע מחייב, זה אנחנו, "לא יגונה ולא ישובח". אבל אם אני בונה את זה מתוך כך שאני לוקח את זה מעל מה שקיבלתי מהטבע, זה נקרא דרגת האדם.

אנחנו לא מקבלים את הדרגה הזאת מהטבע. זה חייב לבוא רק בחינוך. מצד הטבע אני פרא אדם. אני אוהב מה ששייך לי, ומוכן לשנוא, לשרוף, ולהרוס מה שלא שייך לי. אם אני בונה מעל זה יחס של חיבור, יחס של איחוד, את זה אני עושה מתוך האדם שבי, כתוספת. אדם לא קיים בטבע, אין אדם כזה, אנחנו כמו קופים, אנחנו כמו חיות. אם אני עובד לפי הדחפים, לפי הנתונים שיש לי מהטבע, אז אני בא כמין בעל חי, יותר משובח. גם זו שאלה אם זה משובח, יותר מורכב, מסובך.

רק אם אני מפתח בי, על ידי החינוך, תכונות על טבעיות, נגד הטבע שלי, אז אני מגיע לדרגה שנקראת אדם, יותר גבוהה מדרגת החי. דומם, צומח, חי, ומדבר. וכל דרגה מבטלת את הדרגה הקודמת ובונה את עצמה עליה. אז איך אני מבטל את החיה שבי ובונה את האדם שבי? על ידי זה שאני דווקא מתחיל להתייחס לכל אדם זר בצורה על טבעית, מעל הטבע, "ואהבת לרעך כמוך".

ניצה: מה מיוחד בעיקרון הזה של ביקור חולים, או בוא נגיד עזרה לאדם שהוא חולה? איזה עיקרון עומד מאחורי?

זה אותו דבר כמו שאנחנו נותנים לאדם. מה זה נקרא שיש לנו עזרה הדדית? מצד הטבע אנחנו נמצאים, כמו שאנחנו מגלים עכשיו, במערכת אינטגראלית, שכולנו קשורים לכולם. כל העולם הוא עולם גלובלי. ובקשר הזה בין כולם יש כאלה שיש להם יותר ויש כאלה שיש להם פחות. זה בבריאות בכסף, בידע ובכוח וכן בכל דבר ודבר.

כמו שכתוב, "לכו ותתפרנסו זה מזה". זאת אומרת, שאנחנו נהיה כלולים כולנו במערכת. ובמערכת הזאת, כמו בכל מערכת, חשמלית, אלקטרונית, ממוחשבת, לא חשוב איזו, במערכת הטבע, באדמה, כל מה שאנחנו רואים בכל היקום, יש כוחות שמנוגדים והם נכנסים באינטראקציה ביניהם, ובסך הכול הם מגיעים לאיזון. סיום של כל המאבקים האלה כביכול, זה איזון, רוגע, מנוחה. וגם בחברה האנושית. אנחנו מתפתחים על ידי המלחמות והבעיות, ובסופו של דבר העתיד שלנו הוא להגיע לאיזון. כמו שכתוב בנביא, ממש כך, מנוחה.

אז האיזון שאנחנו מגיעים, ובמאבקים שאנחנו נמצאים, באף אחד אין מה שיש לשני. בכל אחד יש משהו שבשני יותר, או בשני פחות. כמו פאזל. אנחנו תמיד צריכים להוסיף זה לזה וזה לזה. מה שבי קצת בולט, בך תמיד יהיה חסר.

ככה זה, וכולנו בנויים בצורה כזאת. כל אחד הוא שונה, ושונה בצורה כזאת שאם הוא הולך להשלים את האחרים במה שיש לו עודף ולמישהו חסר, בזה אנחנו מתקשרים באותו פאזל בצורה יפה מאוד של תמונת העולם המושלם.

ולכן אנחנו צריכים להבין שאנחנו אף פעם לא נוכל להתקשר כמו בפאזל, חלקים, חלקים, חלקים, אם לא נרצה, חוץ מההכרחי לקיום, לפזר את כל היתר בין כולם. על ידי שאנחנו נדע איפה חוסר ואיפה עודף בכל אחד ואחד, אנחנו נגיע לשלווה, לתמונה יפה, מושלמת.

לכן בסתם גמילות חסדים זה לא מגיע, אנחנו צריכים להיות יפים, עם חיוך יפה זה לזה, אלא אנחנו רואים שהצורה הזאת היא תיקון העולם. זה תיקון האנושות, זה כדי להעלות אותנו לדרגת אדם, שאנחנו נהיה מאורגנים בצורה כזאת בהרמוניה כמו שהטבע כולו. ושאנחנו נהיה בידידות, בחיבור ההדדי, עד כדי כך, שאנחנו לא נרגיש בכל החברה שלנו, באומה שלנו, ובכלל בכל העולם, שמשהו פעם חסר, נרגיש ממש שלמות. ונרגיש את זה אך ורק מפני שכל אדם ואדם יתרום לאחרים מכל הלב, מה שהוא ממש לא זקוק, רק בגלל שהוא מרגיש שבזה הוא בונה את האדם שבו, כך הכבוד העצמי מקבל ביטוי. זאת אומרת, צריכים להבין שזה שחסר לאחד ועודף לשני, זה בא לנו כהזדמנות, לבנות את דרגת האדם שבנו.

ניצה: אז אם אני מסתכלת היום על החברה שלנו, אני באמת רואה איך יש חוסר איזון, ממש טוטאלי, בכל היבט. אם זה בהיבט הבריאות והביטחון והחינוך והכלכלה, כל היבט הגיע כאילו לקצה הכי מנוגד של חוסר השלמות והשוויון.

רב: אנחנו בנינו כאילו מערכות הטובות, כמו בריאות, נגיד, שבהן אנחנו משתמשים ההפך, איך לא לשרת את האדם אלא עוד להרוויח עליו. וכך בכל דבר ודבר.

ניצה: אז אם אנחנו מכנים "משבר כללי" את המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, המשבר הוא בעצם המצב ההפוך למצב שאתה תיארת כאיזה מצב של שלמות, שהכול פאזל.

זאת אומרת, שהמשבר הוא לא משבר.

ניצה: אז מהו?

הוא גילוי חוסר גמילות חסדים, שרק על ידו אנחנו יכולים להגיע לחיים שלמים.

ניצה: אז מה אנחנו צריכים עכשיו? כל העקרונות הבסיסיים, היפים של התרבות שלנו, שניתנו לנו, אנחנו מסתכלים עליהם כדברים שהיו מקובלים בחברה של פעם. איך נתת פה עיקרון אחד למעשה, אם אני רואה אותו נכון, זה עיקרון אחד. איך אנחנו לוקחים את העיקרון היפה הזה, ועל הבסיס הזה צריך להושיב וליישר ולסדר.

זה יהיה מאליו. אימא לא צריכה שום הוראות איך לאהוב ילדים. אז מה אנחנו צריכים? לתקן את הלב שלנו, לעשות לב בשר במקום לב האבן, זה הכול. זאת אומרת, שיטת החינוך הזאת, היא לא כדי להראות לך סעיפים, איך להתייחס ואיך לעשות, ואיזה פרוגראמה תהיה לך מכאן והלאה. זה לא יעזור, כי אין לך על מה לבצע את הפרוגראמה הזאת. אלא הלב  חייב היות רך, להיות רגיש לזולת.

ניצה: למה בכל זאת הם נכתבו בכזאת אדיקות? אנחנו רואים שזה מופיע בכל הספרים.

זה כדי להראות לאדם עד כמה הוא רחוק מזה. אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שכל הסעיפים שכתובים, זה כמו מאבק נגד לשון הרע. אסור כך להגיד, כי זה כך, אסור כך להגיד, כי זה כך. אם אני אדם לא חכם, אז אני כבר לא יכול להשתמש בזה? אני צריך להיות מפולפל מאוד, כמו בבית משפט, כדי לצאת זכאי. זאת אומרת, לא שאני צודק או לא צודק, אלא אם אני ערמומי, אז אני יוצא זכאי. זה שייך לתיקון הלב, חפץ חסד.

אורן: הייתי רוצה להתמקד בסעיף נוסף, היום אמרת שהכללים האלה של איך מתנהגים כשהלב באמת פתוח אחד לשני ויש השלמה הדדית, נכתבו כדי לשמש לנו מראה על איפה אנחנו לא נמצאים, אני רוצה לשים לכם מראה רצינית. המראה הזאת היא בסעיף של הלוואות. כתוב כך: "אם-כסף תלווה את-עמי, את-העני עימך–לא-תהיה לו, כנושה; לא-תשימון עליו, נשך.  אם-חבול תחבול, שלמת ריעך-עד-בוא השמש, תשיבנו לו.  כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו; במה ישכב–והיה כי-יצעק אליי, ושמעתי כי-חנון אני."[2]

הם אומרים כמה דברים שאני לא מכיר היום מחיינו ואני רוצה להבין את הכללים האלה. איך פועלים ברשת כשבאמת יש השלמה הדדית. קודם כל, אומרים אם יש לך ולי אין ואתה מלווה לי, אז אני מחזיר את מה מה שנתת לי. ריבית זה משהו שלא קיים.

לא.

אורן: אין ריבית, וב', גם אם אתה לוקח ממני ערבון אתה יכול לקחת ממני ערבון רק בתנאי שזה לא משהו בסיסי לחיים שלי, כמו את הבגד שלי. מה שנקרא אל תפשיט אותי, שזה לא יהיה הערבון שלך.

כאיזה סימן.

אורן: כמובן שהדברים האלה היום לא מתקיימים בינינו, אבל הייתי רוצה שתפתח מה זה בא ללמד את האדם בתוך המערכת של השלמה הדדית.

אבל זה לא שייך לגמילות חסדים.

ניצה: זה היבט נוסף.

אורן: זה היבט נוסף שקשור לאינטרקציות בין אנשים. בדוגמה הזאת, לך יש ואתה מלווה לי. למה אתה צריך להקפיד על שלושת הדברים האלה: א', לא לקחת ממני ריבית, ב', לא לשבת עלי כמו נושה, וג', לא לקחת ממני ערבון כך שאתה ממש מפשיט אותי. מה זה בא להראות במערכת יחסים מתוקנת בין אנשים שמרגישים השלמה הדדית, מה הם באים להדגיש?

זה משהו באמצע ,בין גמילות חסדים, אני כאילו עושה לך טובה.. אנחנו צריכים להבין מה זה חוקים, מה זאת אומרת, חוקים? כי אם אנחנו נמצאים בחברה ואנחנו מבינים שכל העולם הזה, זה קשר בינינו ואנחנו צריכים על פני כל המאורעות והמקרים שאנחנו עוברים, לחזק את הקשר בינינו, להיות כאיש אחד בלב אחד, זה נקרא להיות עם, עם ישראל, אנחנו צריכים להתקשר בינינו בכל מיני צורות.

הצורה הנעלה ביותר היא "ואהבת לרעך כמוך". כדי להגיע אליה יש כל מיני דרגות, מדרגות. איך אני עולה לרמה הגבוהה? יש את "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" ועד סוגי ההתקשרות שאפילו מגיעים למצב שאני מלווה לשני.

כשאני מלווה לשני, זאת אומרת שכך אני עושה קשר בינינו, אבל קשר הדדי. אל תחשוב שהלוואה זה דבר שאני מרוויח ממנו. מה אני מרוויח? אני מרוויח שאני מפעיל אותך. מה זאת אומרת שאני מלווה לך? אני נותן לך עכשיו משהו משלי, שבעזרתו אתה תוכל להתחיל להיות פעיל.

נניח, אני מלווה לך כסף לחודש ימים ואתה במשך החודש הזה לא חושב על כסף, אתה חושב על איך אתה פותח עסק. או איך אתה מטפל חלילה במישהו חולה. אנחנו נמצאים באינטראקציה, אני חייב להלוות לך אם אני רואה בזה צורך. ואני גם חייב להלוות לך ולא לתת או לעשות כאן גמילות חסדים באיזו צורה, אולי בעילום שם וכן הלאה, כי על ידי זה אני מפעיל אותך.

ניצה: מחייב אותך.

לא מחייב אותך, אם יש לי בן, ואני נותן לו סכום כסף לפתוח עסק. אני לא נותן לו את זה במתנה, אני רוצה שהוא ישב עליו, שהוא ידע, שהוא יהיה חייב, שזה יפעיל אותו. אני לא צריך את הכסף, אבל שזה  יפעיל אותו. בצורה כזאת אנחנו קשורים זה לזה. בצורה כזאת הוא מרגיש שהוא חייב להחזיר לי.

מה זאת אומרת? שתהיה לו התחייבות גם לעולם וגם לי, ולא סתם כך שהכל פתוח לפניו. זה אמצעי חינוכי, אלה אמצעים כדי לקשור את כולנו יחד למערכת האינטגרלית.

אורן: עוד אמצעי שאני מאוד התחברתי אליו כשהכנו את החומר לתכנית הזאת, כתוב: " לא תעמוד על דם רעך". ורש"י מסביר, שאם רעך נמצא בסכנת חיים אתה חייב להסתכן כדי להציל אותו. במציאות שלנו היום יש תאונות דרכים של פגע וברח, כל שבוע יש תאונה אחרת, גם עם הרוגים. אנחנו כל כך רחוקים. היום בחיים המודרניים לכל אחד מאיתנו יש סביבו כאילו תא זכוכית בלתי נראה, שבתוכו הוא חי בבועה שלו, והיא בבועה שלה, ורק מידי פעם אנחנו נמצאים באיזו אינטרקציה, אם בעסקים או עם שכנים, אבל בסך הכל השאיפה של הפרט בחברה המודרנית היא ששום דבר לא יחדור לתוך הבועה שלו ויציק לו. עכשיו באים אלי עם כללים כאלה ושמים מולי מראה שגדולה עליי באלף מידות – אם למישהו קורה משהו רע, תבוא ותעזור.

גם בחוקים שלנו היום במדינת ישראל, אתה חייב לעזור אם אתה רואה אדם בצרה, אבל זה שזה כתוב בחוקים של המדינה, כמדינת ישראל זה עדיין לא פותח לי בלב שום דבר. בלב שלי בועת הזכוכית אטומה עם רב בריח. לא משנה מה קורה מחוצה לי, זה לא נכנס אליי. אפילו שאני בעד מה שלא יהיה. על מה דיברנו היום? על רעבים, על כל מיני דברים של החלשים. אני בעד שלא יהיו רעבים, זה לא שאני נגד, אני לא רוצה שיהיו רעבים, אבל אם אני רואה אדם רעב מחפש בפח שאריות של אוכל, אז מה אני עושה עם זה?

אתה יכול לתת לו עשרה שקלים.

אורן: אתה צדיק, אני לא אתן לו עשרה שקלים, אני אומר לך את האמת, אני פשוט עובר.

זה בסדר, אבל אם יגידו לך לתרום עשרה שקלים בחודש כדי שלא יהיו רעבים, היית תורם.

אורן: נכון.

ניצה: נכון.

אבל לא היית משתתף בעצמך.

ניצה: זה כדי לצאת ידי חובה.

כן. בלב שלך לא היית משתתף. כי אין לך בלב את אותה נקודת ההשתתפות, איבדנו אותה בגלות. אנחנו לא קשורים בלבבות זה לזה. זאת הבעיה. אתה מוכן לתת את העשרה שקלים, ותעזבו אותי, שיהיה לכולם, בטח יגנבו מתוכם תשעה שקלים ואולי רק שקל אחד יגיע אליהם. בלי השתתפות רגשית, אי אפשר להוציא ממך השתתפות מעשית, זאת הבעיה.

זה לא כמו עם הילדים שלך, שאתה מהבוקר עד הלילה חושב, איך אני תורם להם, איך אני נותן להם, איך אני דואג להם, איך אני מכניס לתוכם את כל הדברים הטובים. זאת הבעיה, הלב הוא לב אבן ולא לב בשר. החינוך האינטגרלי חייב לבוא ולתת את זה. הוא חייב לשנות את הלב של האדם. על ידי זה שהאדם נמצא בחברה שמקיפה אותו, מטפלת בו ומעלה בו, את כל הערכים האלה, ואז הוא ישתנה. זה העיקר.

שוב, לא חסר בעולם שום דבר, לא בריאות, לא אוכל, לא ביגוד ולא כלום, חסר בעולם רק דבר אחד, השתתפות לבבית.  לא לפי מסמכים ולא לפי בתי משפט, או שאנחנו מפולפלים וכל אחד יוצא זכאי, אלא השתתפות לבבית במערכת אחת.

אורן: אתה מדבר על השתתפות לבבית, ואחד הדברים בגמילות חסדים זה כשאתה שמח בחג, חלק משמחת החג היא לפתוח את הבית שלך למי שאין לו. אני מדמיין שמגיע החג, ואני פותח שולחן לכל המשפחה והקרובים. בדרך כלל בסופר יש לפני החגים מקום שאפשר לתרום, שנותנים למי שאין, ביציאה מהסופר, בשמחה אני אזרוק לשם, בכיף, למה לא. אני יהודי, בחג אני  נותן.

כי כך אתה מרגיש את החג., כי טוב לך מזה, אתה עוד מוסיף לך שמחה.

אורן: האמת שאולי גם יהיו לי ייסורי מצפון אם אני לא אשים, אבל נשים את זה רגע בצד. מה שאני רוצה להגיד זה שאם היית מביא לי לשולחן שלי מישהו זר והיית אומר, "מזל טוב, הגיעה חבילה לחג, זה בן אדם שאין לו,  קבל אותו איתך לשולחן"

אבל אתה דתי, אתה יודע שלפי דין תורה אתה צריך לדאוג  שבשולחן שבת יש איתך מישהו שאין לו.

אורן: זה מה שאני אומר, באמת פעם נהגו כך, אני מבין שזה נובע מהתרבות היהודית וזה מה שהחזיק אותנו.

בטח, אנשים יצאו לחפש ברחובות, אולי יש איזה עני שיכול להצטרף אליהם לארוחת שבת.

אורן: זה היה פעם, אם היום אתה תביא לי בן אדם זר לתוך הבית, אתה מכניס אותי לבעיה כי אין לי מקום בלב. זה לא שאין לי מקום בארנק, בארנק בסופר אני אתרום מאה שקל לפני החג, אבל בלב אין לי מקום לאף אחד.

יופי. אני מסכים. אז מה אנחנו צריכים? לתקן את הלב. לכן כתוב שזה מה שנשאר לנו, אין יותר. סוף סוף לפחות הגענו להחלטה הנכונה, לדיאגנוזה. עכשיו אתה רואה במה אתה חולה, הלב שלך

צריך תיקון.

אורן: אבל מה התיקון? הוא בן אדם זר, והם כאילו דוחפים לי, מכל תחום בחיים דוחפים, לפה, ולפה, כאילו בכל מקום רודפים אחריי.

זאת אומרת, שזאת המחלה, אתה מרגיש אדם אחר כזר ולא שהוא עומד לפניך כדי שאתה תאהב אותו כמו את עצמך. "ואהבת לרעך כמוך".

אורן: אבל הוא זר.

הוא לא זר, הוא כמוך. אתה זר לעצמך? באותה מידה תתייחס גם אליו.

אורן: לא הבנתי.

איך עוד אפשר להסביר לך? אתה צריך להתייחס אליו כמו לילדים שלך, זה בלתי אפשרי?

אורן: בלתי אפשרי.

נכון. לשם זה יש את החינוך האינטגרלי, שמסביר לנו איך אפשר לעשות את זה. על ידי הסביבה, על ידי החינוך אנחנו יכולים לשנות את הלב שלנו. אנחנו רואים שיש מקרים כאלה, שמשפחה לוקחת  ילד, מתחילה לטפל בו, והוא הופך להיות בשבילם עוד יותר יקר אפילו מהילד שלהם.

אורן: נכון.

עוד יותר יקר. אני אומר לך ברצינות שזה כך.

אורן: כן, אני מכיר מקרים כאלה.

כי את הילד שלך אתה לא חייב לאהוב, אתה אוהב אותו בצורה טבעית. אבל לילד הזר אתה חייב להראות את האהבה שלך. שהוא לא ישנא אותך, כי אתה לא אבא בשבילו. זאת אומרת, אתה חייב להתייחס אליו באהבה עוד יותר גדולה מאשר הילדים שלך.

אם תיתן מכות לילדים שלך או עונש, "אלה, ילדים שלי". אבל אם אתה תיתן לו, אתה כאילו שונא אותו. אפילו מטעם החינוך, אסור לך להראות את זה. אתה מבין? לכן החוקים "ואהבת לרעך כמוך" הרבה יותר חזקים מ"ואהבת את בנך".

אורן: אנחנו מתקרבים לסיום, לגבי כל הכללים האלה של האינטרקציות בין האנשים וההשלמה ההדדית, הסיכום שלי לדיון של היום על ההשלמה ההדדית זה שלאחד יש ולאחד אין, בכל התחומים, בכסף בבריאות, לא חשוב במה, זה לא מקרי. ככה זה יהיה תמיד וזה נועד כדי לאפשר לנו להשלים הדדית אחד את השני ולפתח את התכונות שלנו כבני אדם, לפתח את רוח האדם שבנו.

היום, כשהעולם הופך להיות יותר ויותר מקושר, או אם נתבונן בחברה הישראלית, הכל הופך להיות מקושר. כל תזוזה משפיעה על כולם ואנחנו חיים בתוך רשת, מה המקום של גמילות חסדים בתוך הרשת הזאת? האם זה משהו שהוא המלצה, שכך ראוי לחיות, כמו ששמעתי במשך אלפי שנים וזה לא הביא אותי לשום מקום טוב. או שהיום זה הופך להיות חוק, שהרשת מגדירה וכאילו מציפה אותו מול הפנים שלנו ואומרת, שאי אפשר אחרת.

הרשת הזאת מתגלה כרשת אינטגרלית, גלובלית, שקושרת אותנו מאחד לשני ומגלה בקשר בינינו חוסר גמילות חסדים. אנחנו לא מתאימים זה לזה, לא משלימים זה את זה. אנחנו לא נכנסים כמו לגו, כמו פאזל, זה לזה. כי חסר בינינו את הדבק הזה. את הגילוי איפה אני יכול להשלים לו והוא לי.  רק גמילות החסדים יכולה לעשות את זה. ואין לנו את זה. לכן עד כמה שהרשת הזאת סוגרת אותנו, אנחנו נמצאים יותר ויותר בחוסר אונים, במשבר.

לכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להפעיל את החינוך הנכון כדי להעלות כל אחד ואחד. זה אפשרי, זאת דעת החברה. אם אנחנו נעשה זאת על ידי דעת החברה, וזה מה שאנחנו צריכים, זה יהיה קל לכל אחד להיות רגיש לשני ובזה נתקן את הכל. בעולם לא חסר כלום, יחסר לנו רק במידה שתחסר בינינו אהבת הזולת וגמילות חסדים.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה נשתדל להגביר את הרגישות בלב, למצוא את המקום שבו אנחנו יכולים להשלים אחד את השני ולחיות כמו משפחה אחת.

כל טוב וחיים חדשים.

[1] מסכת אבות, פרק א', משנה ב'

[2] שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו