יסודות החינוך בתרבות היהודית א'
החינוך תפס מקום מרכזי ביהדות כי היא התחילה מתהליך חינוכי של בניית אדם
- החינוך של אברהם לחסד ולאהבת הזולת הוא שהבדיל אותנו מיתר הבבלים
- כל התורה היא חינוך: איך אדם צריך להתייחס לעצמו, לדומם, לצומח, לחי, לבני אדם
- היה חינוך אחיד לכולם, שמקורו באברהם והמשכו במשה. אף אחד לא המציא משהו
- החכמים עסקו בחינוך, אחרי שחינכו היטב את עצמם. ראשי הדורות הובילו את החינוך
- מעולם לא היה ילד יהודי שלא למד קרוא וכתוב, שלא התחנך ביחס נכון לכול
- רק בדורות האחרונים ספגנו חינוך, תרבות ורוח זרה מאומות העולם
חכמת החיים שמוקנית בחינוך בעמים אחרים היא טבעית, ואצלנו החכמה על- טבעית
- ואהבת לרעך כמוך זה על- טבעי, למעלה מהטבע שלנו. לכן דרוש חינוך שמלווה את האדם משך כל חייו
- החינוך היהודי הוא מה שהחזיק אותנו. רק בזכותו שרדנו כאומה בארצות הגולה
- כל אחד נולד כחיה. חינוך עושה מאיתנו "אדם": דומה לערכים של אהבה וחיבור
- הורים נמדדו באיכות החינוך שנתנו לילדיהם. משפחות השקיעו בחינוך את כל כוחן
- יש לשחזר החינוך האינטגרלי של אברהם ל"ואהבת לרעך כמוך". בישראל ובעולם
התבוללות פירושה נטישת הערך של ואהבת לרעך כמוך כמטרת החינוך
- צריך לחנך וללמד קרוא וכתוב מגיל צעיר, כי מגיל שלוש אדם צריך להתקשר לחכמה
- החינוך עובר מדור לדור. כולם לומדים מאותם המקורות. אף אחד לא ממציא מעצמו
- דמות האדם השלם שאליה מכוון החינוך קודמת לצורה דתית או חילונית. זהו המקור
- אלפיים שנה אנו מנותקים משורשנו, "ואהבת לרעך כמוך" לא נמצא כיום באף מגזר
- התורה מחייבת לאהוב כל מה שמחוץ לנו. אדם שלם הוא מי שנמצא באהבה לכול
- בלי חינוך אי אפשר להגיע לזה, כי טבענו הפוך. ילד נולד אגואיסט, באהבה עצמית
- חינוך צריך ממש למלא את האוויר באהבת הזולת. להקנות לאדם תוכנה חדשה
חינוך מקנה לאדם יכולת פיצול לשניים: הוא עצמו, ונקודת ביקורת חיצונית על עצמו
- עבודת החינוך היא העבודה על רכישת אהבה לכול, נוקראת עבודת ה'
- בלי חינוך לאהבה אנחנו חיות
- "הפוגע בחינוך היהודי כפוגע באישון העין": החינוך בונה לנו משקפיים חדשות
- חנוך לנער על פי דרכו: הכללים זהים, אבל מימוש היחס לזולת הוא אישי. אסור לחייב
- לכל אחד מכלול רצונות משלו, הוא מממש אהבה לזולת בדרכו. עליו ללמוד את עצמו
חינוך הוא רק על ידי דוגמה, לא בדיכוי. ללמד ולתת דוגמה, כי מילים לא עוזרות