מאז החורבן יש מחלוקת סביב עניין ה"לשמה", האם התורה דורשת תיקון האגו לאהבה. מימי בית ראשון החלה ירידה, הפסיקו לחתור ל'לשמה', ובחורבן השני, שבירה גדולה. רשב"י כתב אז את הזוהר, מאז היו מקובלים יחידים שלימדו לאהוב לשם גילוי הבורא. רוב העם איבד את הקשר לתורה לשמה, את המקובלים תמיד דיכאו ורדפו
תורה לשמה משמעה לעשות פעולות למען הזולת, לא לשמה – זה למען עצמי, עבור שכר, כבוד וכו'
הכול כתוב בתורה, אך כדי לקרב אותה לבני האדם הוסיפו פירושים, כמו המשנה והזוהר
התורה שבעל פה נכתבה כשאנשים איבדו את ההכרה הא-לוהית, ורצו לשמרה לעתיד
מי שקורא כיום את כתבי הקודש אינו יודע מה משמעם
הזוהר מדבר על מערכת ההנהגה. גם המשנה, אך היא ב"שפת הענפים", בסגנון שונה. שפת הענפים מבוססת על הקשר בין הכוח העליון שמפעיל את ענפו הגשמי בעולמנו
המשנה תדבר על "שניים אוחזין בטלית", ואילו הזוהר ידבר על כוחות המצויים באדם
אלה שאמרו שאין צורך בלשמה ותיקון האגו לאהבה, הלכו אחר חיצוניות התורה ואילו המקובלים למדו אותה בשפת הענפים וגילו את השורשים העליונים הרוחניים
המקובל רואה במשנה כמו גם בספרי הקבלה, פעולות א-לוהיות והידמות האדם לבורא
ללא הדרכה של מורה מקובל, אי אפשר להבין מהו הסוד טמון בתורה, במשנה או בזוהר