"במקום שיש שני יהודים, יש שלוש דעות" הוא פתגם יהודי עתיק שמסכם את תמצית ההוויה שלנו כעם: מסוכסכים, מפולגים, שונאים את האחר. גם על אמיתות הפתגם אפשר להתווכח עד אין קץ, אבל כשמביטים על החברה הישראלית נדמה שהדבר המחבר בינינו יותר מכול הוא השנאה. למה אנחנו אוהבים לשנוא בחינם, ומה נתיב המילוט המהיר לאהבה?
ברמה הפסיכולוגית התשובה ברורה: אדם שאינו ברוגע ושלמות, אדם ששרוי בחוסר איזון רגשי וכלום לא נראה לו באופק, מתחיל לשנוא את הסובבים אותו ולמתוח עליהם ביקורת. לעומתו, אדם רגוע, כלומר שהשכל והרגש שלו מאוזנים, הוא אדם שגם מאוזן עם הסביבה.
הישראלי המצוי הפוך מלהיות מאוזן. הוא בלחצים גדולים, בין בהכרה ובין בתת-ההכרה. חסרה בו שלווה פנימית ואש גיהינום בוערת בו עד שפורצת לחוץ. הוא מרגיש תחת דיכוי: הילדים בבית משגעים אותו, השכנים מטמטמים אותו, המנהלים בעבודה מתעמרים בו, הנהגים בכביש עוקפים אותו, הממשלה מאמללת אותו, אומות העולם מגנות את ממשלתו – אלף ואחת סיבות להתנגשויות ולחיכוכים. איך בדרך כלל ישראלי כזה מאזן את מצבו הפנימי? בדיכוי הזולת. הוא מחזיר להם. מתפרץ על כל העולם. מפצה לרגע על חוסר האיזון הפנימי שלו, זועם ומרגיע את עצמו.
חוסר האיזון של העם הישראלי, בניגוד לכל עם אחר, מחייב אותנו להגיע לאיזון. להתחבר בינינו, לאהוב איש את רעהו, לגלות את הכוח החיוני שבטבע – שהוא יאזן אותנו. ומה מיוחד בעם שלנו? העם שלנו נוצר בבבל העתיקה, מאוסף של אנשים זרים לחלוטין שהתקבצו באוהלו של אברהם. בבית מדרשו שפתח בלב המדבר התאספו בבלים זרים שדחו זה את זה, ואברהם לימד אותם את חכמת הקבלה: איך להתעלות מעל כל ההבדלים ולחוות איזון ביניהם.
רמת הקשר החדשה חשפה בפניהם ממד חדש של יחסים, קשר רוחני עמוק. הם היו מכוונים ישר לכוח העליון שחיבר ביניהם, יָשָׁר–אֵל. על בסיס הגישה הזו נוצר עם ישראל, ועל פריצת הדרך בהפצת שיטת החיבור מכונה אברהם – אב האומה.
כאז כן היום, רק אם נתעלה מעל השנאה והדחייה בינינו, בלי לטשטש את היותנו שונים זה מזה, נגיע לרוגע ולחיים טובים. עולם נוהג כמנהגו. במישור הגשמי נישאר מנוגדים לעד, אבל מעל היחסים העכורים יהיה עלינו להתאמץ ולבנות גשר שיחבר בינינו לאחד. האש תמשיך לבעור, הגאווה תגבר והטענות אף יתחזקו – אבל דווקא האהבה תקשור בינינו לאחד. כמו שכתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה".
זו צורת הקיום שלנו, עם ישראל. זה חוק האהבה שמלכד אותנו לאחד. ואין יותר מתאים מימים אלה להדהד זאת בפני הזולת.