שימו אותנו בבידודים וסגרים, תאיימו עלינו ברקטות וטילים, ואנחנו רק מגלים עמידות גבוהה יותר. גם המגפה ועוד אלף ואחת צרות שפוקדות את המדינה, כמו יוקר המחיה ופערים חברתיים, לא מצליחים לדכא את האושר שלנו.
אנחנו פחות מאושרים מהאוסטרלים, יותר מאושרים מהגרמנים – ניצבים במקום ה-12 על פי מדד האושר הבינלאומי. מדינת ישראל במקום טוב בצמרת המאושרים.
אנחנו עם שורד, עם שנדד בין העמים ונחבט ללא הרף, ואחרי הכול ידע להרים את הראש בגאווה, לנופף בחיוך בדגל כחול-לבן. חסינים כמעט מכל פגיעה, עם קשה-עורף. מה שלא יעשו איתנו, אחרי הכול כמעט תמיד נענה בנונשלנטיות: "סבבה, הכול בסדר".
בדיוק בנקודה הזאת מתחילה הבעיה. אנחנו דורכים בהווה. הראייה שלנו קצרת טווח, והיא מונעת מאיתנו לראות מה צופן לנו העתיד. אנחנו שקועים בבוץ שקרי ולא טורחים לשאול למה אנחנו חיים כך? משוכנעים שזהו המצב הרצוי, כי אחרי הכול, אנחנו מקום 12 במדד האושר הבינלאומי. אבל תעתועי האושר הללו הם לא יותר מאשר תוצר של אגואיזם נפוח, של יצר רע מטופש ועקשן שלא נותן לנו לראות את האמת.
אין תלונות כלפי הטבע היהודי שלנו. אנחנו בנויים כך בכוונה תחילה כדי שנגלה לבסוף נחיצות אמיתית בייעוד שלנו, בתפקיד הרוחני שלנו: להיות אור לגויים. שניתן דוגמה לאנושות איך למרות האגואיזם העיקש אנחנו נבנים לחברה מגובשת ומאושרת באמת. לא חברה מאושרת לפי מדדים חיצוניים משתנים, אלא חברה מאושרת מכוח החיבור הפנימי, מכוח הלכידות והאיחוד. כמו שהגדיר זאת בעל הסולם: "האחדות החברתית עשויה להיות מקור לכל אושר ולכל הצלחה" (מאמר "החירות").
נכון למצבנו, המעט שנותן לנו הרגשה של אחדות חברתית הוא הסבל המשותף – אחים לעת צרה. זה מה שמטביע בנו הכרה וקרבה לאומית. אז מתעוררת בנו תחושה מזויפת של ערבות הדדית שמחזיקה אותנו לשעה קלה. אבל אנחנו לא שונים בזה מחיות שבורחות משרפה ביער – אף אחת לא טורפת את השנייה בשעת הסכנה כי יש להן יעד משותף להינצל. ברגע שהסכנה תחלוף, האיבה תחזור לסורה.
אושר ורווחה הם עניין יחסי ליחיד ולאומה. אנחנו לא יכולים להשוות בין עמים ומדינות, בין תרבויות וחברות. יפן אינה דומה לאפריקה, והודו לא דומה לפינלנד. לכל מדינה איכות החיים ברמה אחרת. לכן כל עוד לא התמזגנו באמת לכפר גלובלי אחיד שבו כולנו ניזונים מאותם תנאי מחיה, אין מקום למדוד אושר של מדינה אחת ביחס לאחרת. אין מכנה משותף.
הודי כפרי שמאכיל את עשרת ילדיו מהפרוטות שהרוויח בסוף יום עבודה מפרך, מקבל סיפוק עצום. אולם עבור האירופאי האושר יתבטא בצורה אחרת. לכן אין מקום למדוד סיפוק ושביעות רצון מאחד לאחר, כל שכן אושר. ואם כן להתעמק ולמדוד, אז דרוש כאן שילוב של נתונים רבים, יותר מאשר המדדים הקרים הנוכחיים.
צריך לכלול פרטים נוספים והם רבים ומגוונים, כמו התרבות השלטת, החינוך שהאדם קיבל, מקום העבודה, האווירה במשפחה ומה לא. מספיק שאדם היגר למקום חדש וכל הגדרת עולמו מתהפכת ומתעדכנת בהתאם להשפעת הסביבה. לכן אין מקום למדוד רמת אושר של מדינה או אדם.
כדי למדוד באמת אושר של אדם פרטי צריך לשאול אותו בפשטות עד כמה הוא מרוצה מחייו. וגם לקבל בערבון מוגבל את התשובה, שכן היא נכונה לרגע הנוכחי. ברגע הבא ייתכן ויענה אחרת. הכול יחסי.
אני למשל מאושר ברגע זה של חיי. יש לי מטרה שאני רוצה להשיגה. חשוב לי שכל אדם עלי אדמות ידע על האחדות כמקור לכל אושר ועל הפילוג כמקור לכל הסבל האנושי. לכן האושר בעיניי הוא לדעת לזהות מה עוד מקולקל ובכוחי לתקן, ואיך אוכל לבצע את התיקון הזה. ברגע שתיקנתי, אני מתמלא אושר ושמחה, כמו שאמרו חכמים לפניי: "אין שמחה כהתרת הספקות".
האושר שלנו, הישראלים, יתממש רק כאשר נמלא את ייעודנו. כאשר נפסיק לכסות את העיניים אל מול הסכנות שבפתח, וניתן אור ותקווה לכל העמים. כי אם היינו יכולים למדוד את עמדתם של אומות העולם כלפי ישראל, ועד כמה היהודים מונעים מהם את האושר המקווה, אז התשובות היו מפתיעות. או שלא.
יש לנו חוב גדול לפרוע כלפי האנושות. אנחנו אוחזים בסוד האושר הנצחי, בחכמת הקבלה, בשיטה לחיבור, בתורת האמת, ואנחנו מוכרחים להעבירה לכל העולם. כל עוד אנחנו שומרים זאת לעצמנו, שלא לומר מתנערים מאחריות רוחנית, אל לנו לצפות לחיים מאושרים בעתיד.