אי-שם בסוף שנות השבעים, לפני שהגעתי ללמוד אצל מורי הרב"ש ז"ל, היו לי ספקות גדולים וחיזרתי על הפתחים. עברתי ממורה אחד לאחר, מחדר תלמידים לחצר חסידים, מבקש לקבל תשובה לשאלה על משמעות החיים.
הייתי אצל הבאבא סאלי בנתיבות, הייתי אצל הבאבא ברוך ברמלה, הייתי אצל הרב החכם יצחק זילבר, אצל מקובל נסתר בפתח תקווה, ובהמשך מסעותיי הגעתי אל בית מדרשו של הרב יצחק שלמה זילברמן בירושלים, שם למדתי חצי שנה, בדיוק בתקופה שבה אורי זוהר זיכרונו לברכה, מאס בחיי התרבות ושאל על תכליתו של האדם בעולם הזה.
בנקודה הזאת בחיים הגורל הפגיש בינינו, אבל גם פיצל את דרכנו. אורי זוהר חזר בתשובה ונשאר ללמוד אצל הרב זילברמן, ואילו אני לא הייתי מסופק. השאלה על הטעם בחיים בערה בי, לא נתנה לי מנוח, והמשכתי לחפש ולחפש עד שהגעתי למקובל האחרון בדורנו, מורי הרב"ש, כולי תקווה שמה שיש בי היום בא ממנו.
אין לי עניין לשפוט כאן דרך כזו או אחרת, כי בסופו של דבר זו בחירה חופשית של האדם, כמו שכתוב, "אין אדם למֵד, אלא ממקום שליבו חפץ". אבל מפליא לראות איך לכל אדם ואדם מסלול משלו. איך יום אחד אורי זוהר מופיע על המרקע עם המערכון "לה מרמור" וגורם למאות אלפי ישראלים להתגלגל מצחוק, וביום אחר הוא יושב אצל הרב זילברמן בירושלים, צועק בקולי קולות "מה פתאום, זה הכול שקר!", ובחלוף הזמן משתכנע ולומד גמרא בשקט עד שנעלם הרחק מעין הציבור.
גם דרכו של אריק איינשטיין, חברו הקרוב של אורי זוהר, הייתה מפותלת והסתיימה לא כפי שהתחילה. אהבתי את איינשטיין. איש ישר, בעל נפש טובה, נשמה צעירה, שיחק בחום את הטיפוס הישראלי הבלתי נסבל, וכמובן גם את היצירות המוזיקליות שלו. בסוף חייו זלזלו בו בתחנות הרדיו ובכלל.
ואולי זה היופי של העם המגוון שלנו, פנים רבות ודרכים שונות למקום. אורי זוהר בחר בדת, איינשטיין המשיך במסלול החילוני ואני בחרתי בנתיב הקבלה.
(תמונה: צילום מסך, הערוץ הראשון)
מוזמנים לצפות חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי"